גיבורות מרצון

בדרכן של האימהות הגיבורות הלכה הצנחנית חנה סֶנֶש אשר הוצאה להורג, השבוע לפני 78 שנים

שתי גיבורות, שתי אימהות מוזכרות בפרשתנו. שתיהן, שרה ורבקה, בחרו מרצונן החופשי לעשות מעשה גבורה שלא היו חייבות לעשותו.

ההתחלה קשורה בראשונה, שרה. פסוק אחד בפרשה מסכם, לדעת חז"ל, את כל פועלה וחייה של שרה. הכתוב אומר "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". לכאורה, לא ברור מדוע הכתוב חוזר על המילה שנה ושוב על המלים 'חיי שרה'? מסביר רש"י "כולן שווין לטובה" [כג' א'] כלומר, כל חייה, הן במעשיה והן ביופייה, היו לטובה. היופי עליו מדבר רש"י מדגיש את המעשה הנאצל של שרה אשר הייתה מודעת ליופייה ולכך שמלכים ושועי עולם חפצו בה. אחרי הניסיון המר עם פרעה במצרים, יכלה שרה לסרב לְהַגֵּר לגרר, שהרי ידוע, שאין סומכין על הנס. בכל זאת הסכימה שרה ללכת אחר אברהם לגרר ולחפות עליו.

רבקה, היורשת של שרה, מתמודדת מיד בתחילת הדרך עם דילמה קשה. הגיע אדם זר, עבד של קרוב משפחה והוא מבקש ממנה ללכת אתו לארץ זרה ורחוקה על מנת להינשא לאדם שלא ראתה אותו אף לא פעם אחת. משפחתה מהססת: "וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ". אחרי עוד שכנוע של העבד, אמרו: "נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־ פִּֽיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" [כד' – נה- נח]. רש"י מוסיף: "מעצמי (אלך) ואף אם אינכם רוצים" – רבקה בוחרת ללכת. אף היא כְּשָׂרָה, עושה את המעשה מתוך תחושה ורצון להגשמת היעוד של הקמת בית מיוחד, משפחה מיוחדת, שלימים תקרא 'עם ישראל'.

בדרכן של האימהות הגיבורות הלכה הצנחנית חנה סֶנֶש אשר הוצאה להורג, השבוע לפני 78 שנים [כא' חשון תש"ה-7.11.44]. חנה, שעלתה לארץ מבודפשט 5 שנים קודם לכן, התנדבה לשרת בצבא הבריטי. היו אלה ימים סוערים – ימי מלחמת העולם השנייה, תקופת השואה. ליישוב בארץ נודע על סופו המר של מרד גטו ורשה ועל הליכתם אל המוות של קהילות יהודיות שלמות. גורל יהדות הונגריה היה מונח על הכף. הועלה רעיון, שבדיעבד ברור שהיה לא רציונאלי, להצניח קבוצת צנחנים מישראל על מנת לחבור לקהילות היהודיות ששרדו, להזהירן מפני המתרחש ולסייע בהצלתן.

חנה הייתה מהראשונים שהתנדבו. דאגתה לאמה, שעדיין נשארה בהונגריה, הייתה בין שיקולי התנדבותה. עד מהרה התבלטה חנה כמנהיגה. מול הספקנות של חבריה, היא הייתה נחושה וחדורת מטרה. חברה לקבוצת הצנחנים, יואל פלגי מספר מפי חנה: "אף אני מרגישה כי ליהדות אחרונה זו [הונגריה] צפוי גורלם של יתר הקיבוצים היהודים. לכן עלינו לעשות ללא חשבון וללא שיקולים מיותרים… קוצר רוחי לא בגלל אמי הוא. כמובן, רטט עובר בי כשאני חושבת עליה… אבל לא רק את קרובינו עלינו להציל. אסור לנו לאחר. אם היטלר יצליח להשמיד את יהודי אירופה עד תומם, אין לנו עתיד גם בארץ… לא יאשימו אותנו גם אם לא נצליח. אבל יש דין של מצפון. האם אפשר יהיה להמשיך לחיות. אני מוכרחה ללכת. אם אפול – לא לשווא אמות. אולי תגיע השמועה אל היהודים כי שליח מא"י הגיע ונתפס, ויפעם הלב בגטאות וביערות: יש להחזיק מעמד, לא עזבונו, לא שכחו אותנו ואולי קרובה הישועה. האמונה עשויה לחולל נסים. אני מוכרחה ללכת, כי אין דרך אחרת. אינני רוצה למות, לא, אני רוצה לחיות… אבל אני צריכה לקנות לי מחדש את הזכות לחיים" ['רוח גדולה באה' עמוד 61].

הרוח המיוחדת של חנה עמדה לה גם כאשר נתפסה בהונגריה והועמדה לדין באשמת בגידה במולדת. במשפטה אמרה בין היתר: "לא, איני בוגדת במולדת. מולדתי שם, הרחק, בארץ אבותיי אליה חזרתי. עם זאת, נשארתי נאמנה להונגריה שנולדתי בה. המעשה שלמענו באתי, אף הוא ביטוי לנאמנותי זו. כל יהודי שיישאר בחיים בהונגריה אחרי המלחמה האיומה הזו, יהא בו כדי להמתיק את הדין לגבי העם ההונגרי ולהקל את העונש שיצטרך לשאת בו" [שם, 192].

שבוע אחר כך הוצאה חנה להורג, ימים ספורים לפני שהרוסים שחררו את העיר. לאחר מותה נמצא שיר שכתבה, המאפיין את דמותה:

"אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.

אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחְדֹּל בְּכָבוֹד,

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת".

חנה בחרה להצית כתובת אש- כתובת של הקרבה לטובת תקומת האומה הישראלית.

(חיי שרה תשפ"ג)