בעצם, לכולנו יהיה קשה השנה לחגוג את ליל הסדר. למרות לילה מוצלח של יירוט כמעט מושלם של התקיפה האיראנית, אנחנו עדיין בבוץ. אלפים רבים של מפונים טרם חזרו לבתיהם בצפון ובדרום. לא ברור לאן מועדות פניה של המערכה בעזה. האנטישמיות בעולם גואה, והעולם? "העולם כולו נגדנו", כפי שכתב יורם טהרלב ב-1969, ולצערנו "זה ניגון עתיק מאוד". כיצד אפשר לשמוח ולחגוג חירות, כשאנחנו חרדים לקיומנו הממשי?

אבל בעיניי, לליל הסדר יש משמעות דווקא בזמנים הקשים האלה. ליל הסדר הוא לילה שבו אנו מסרבים להיכנע למציאות הסוגרת עלינו. הוא הלילה שבו אנו נאבקים על התקווה.

יש הבדל בין להיות אופטימי ובין להתמלא בתקווה. "אופטימיות היא האמונה שפני הדברים ישתנו לטובה; תקווה היא האמונה שביחד אנחנו יכולים לשנות את פני הדברים לטובה", כתב הרב יונתן זקס. אופטימיות היא עמידה פסיבית מול המציאות. היא סוג של נאיביות שאיכשהו הדברים יסתדרו. אבל יותר מדי פעמים המציאות הוכיחה שפניה לא לטובה: היא לא הייתה טובה עבור נרצחי הפוגרומים לאורך הדורות. היא לא הייתה טובה לקהילות ישראל שנמחקו במסעי הצלב ובשואה. והיא לא הייתה טובה עבור נרצחי הטבח בשמחת תורה. להיות אופטימי זה דבר שלא מוכיח את עצמו בעולמנו. "בהתחשב בעברו של העם היהודי, אף יהודי אינו יכול להיות אופטימי", סיכם זאת הרב זקס.

אין כאן נאיביות ולא מעשה קסמים. ברגע שאנחנו יכולים לשרטט בתודעתנו את הקו מהבלתי מושג אל המושג, סופנו שנצעד בו

התקווה, לעומת האופטימיות, איננה פסיבית אלא אקטיבית. היא לא מחכה שהמציאות תשתנה לטובה, אלא היא המנוע המניע את האדם להתקדם ולפעול בתוך המציאות כדי לשנות אותה לטובה. התקווה איננה צומחת מהנסיבות, אלא היא תגובה מודעת אליהן. היא האמונה שביכולתנו לשנות יחד את המציאות ולעשות את מה שנראה ממבט ראשון כבלתי אפשרי, גם כשהעתיד לוט בערפל.

בליל הסדר אנו נאבקים על התקווה. גם כשמסביב אין שום דבר בנסיבות שמאפשר לנו להיות אופטימיים, למשך לילה אחד אנו בוחרים – וזו בחירה שכרוכה במאמץ! – לאחוז בתקווה. להאמין שביכולתנו לצאת מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. להכריז שהשנה אנו עבדים, אבל בשנה הבאה נהיה בני חורין.

איך עושים זאת?

במאמר הנושא את השם 'מאמר הקיווי', מסביר הרמח"ל באמצעות הטרמינולוגיה הקבלית שהתקווה מסמלת את הקו אשר פורץ את העיגול הסוגר עלינו ומשחרר אותנו לעתיד אחר. התקווה באה מלשון קו (כמו בפסוק מספר יהושע "תקוות חוט השני"), וזה פירוש הפסוק "לישועתך קיוויתי ה'": לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – לַעֲשׂוֹת קַוִּים. ה' – בִּזְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם.

לאחוז בתקווה זה להצליח לשרטט קו דמיוני מהשעבוד אל הגאולה, מהמציאות העכשווית אל העתיד הטוב. כפי שאמר לי פעם חבר קרוב: "אם אתה מצליח לראות בדמיון את החלום שלך ואיך אתה משיג אותו – הוא יתגשם". אין כאן נאיביות ולא מעשה קסמים. ברגע שאנחנו יכולים לשרטט בתודעתנו את הקו מהבלתי מושג אל המושג, סופנו שנצעד בו. כמו האדם האוחז בחבל ומושך אותו, אך בעצם בכך מקרב את עצמו אל היעד, כך אנחנו משרטטים קו אל העתיד, מושכים אותו אלינו, ובכך בעצם מתקדמים אליו.

הסופר דויד גרוסמן מן הסתם לא הכיר את מאמרו של הרמח"ל, אבל ברגע של השראה בתקופת הקורונה הוא תיאר את התקווה באופן די זהה. "אפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר", כתב. "והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו".

קשה השנה לקיים את ליל הסדר ולדבר במושגים של חירות וגאולה, אבל דווקא משום כך, כן חשוב לעשותו. כי בלילה הזה ניאבק כולנו על התקווה. נשלח קווים אל מציאות שברצוננו להשיג. נדבר על פדיון שבויים, על הצלה ועל גאולה, על ניצחון ועל חיים של שקט ושלווה. נדמיין אותם ונחגוג אותם. ובאמצעות הקווים שאנו שולחים לשם, נמשוך את עצמנו לשם, לא בעמידה חסרת אונים מול המציאות הסגורה אלא בפעולה ובמעשה, בקפיצה מודעת אל הלא נודע.

זה אפשרי. זו תקוותנו. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

הפוסט להיאבק על התקווה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הבה נתבונן בסיפורים שמסופרים לנו. האירוע הראשון הוא סיפור לידתו של משה. לאחר שלושה חודשים שבהם אימו מחביאה אותו בבית, היא שמה אותו בתיבה ומוציאה אותו אל שפת היאור. בת פרעה, ההולכת לרחוץ ביאור, מגלה אותו שם: "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו". בת פרעה פועלת בניגוד להיגיון ובניגוד לחוקי הממלכה ומאמצת את הילד כבנה. כך ניצל משה.

באירועים הבאים מסופר כיצד משה יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם. הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי והורג את המצרי. למחרת הוא רואה שני עברים ניצים, והוא גוער ברשע שמכה את חברו. הדבר מחייב אותו לברוח למדיין, שם הוא שוב מציל מישהו אחר – הפעם את בנות מדיין שמגורשות על ידי הרועים.

הסיפור השלישי נוסף לנו במדרש. המדרש מתאר כיצד כרועה צאן, רדף משה אחר גדי אחד שברח מן העדר. משה מצא אותו שותה מים, הבין שהוא היה צמא, ונושא אותו על כתפיו בחזרה לעדר. על פי המדרש, באותו רגע בחר בו הקב"ה להנהיג את ישראל: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך אתה תרעה צאני ישראל" (שמות רבה ב, ב).

משה ובת פרעה לא פעלו מתוך אידיאולוגיה גבוהה או משנה סדורה, אלא מתוך רגש פשוט של רחמים

קו אחד שוזר את הסיפורים הללו – החמלה האנושית. עוד בטרם אנו קוראים על המהפכה הגדולה של יציאת מצרים, ועל הערכים הגבוהים הגנוזים בה, אנו קוראים סיפורי גאולה קטנים של תינוק, גברים מוכים, נשים ואפילו גדי. משה ובת פרעה לא פעלו מתוך אידיאולוגיה גבוהה או משנה סדורה, אלא מתוך רגש פשוט של חמלה ורחמים. המהפכה הגדולה בהיסטוריה התחילה ממעשי חסד קטנים ופרטיים.

בכך, כמדומני, טמון מסר משנה חיים. אידיאולוגיה היא דבר חשוב, באשר היא מקנה פשר ומשמעות לחיים. היא מתווה דרך, סוחפת המונים ומחוללת מהפכות. אבל אידיאולוגיה גם עלולה להיות מסוכנת, באשר היא עלולה להיות נוקשה ועיוורת לאדם הפרטי. היחיד מוקרב בה לטובת הרעיון. כך עלולים להופיע עיוותים נוראיים והרסניים, אשר במקום לקדם את העולם למציאות אוטופית, מדרדרים אותו לחורבן. כך אירע עם הקומוניזם והנאציזם, וכך קורה כיום עם האסלאם הפונדמנטליסטי. בשם ערכים, כביכול נעלים, אנשים מחוללים פשעים נגד האנושות.

מראשית דרכה, התורה נאבקת בכך. התורה מלמדת על קיומו של א-ל יחיד, שברא את העולם ומנהל את ההיסטוריה. היא מקדמת רעיונות וערכים. אבל זאת לא על חשבון האדם היחיד. התורה מכריזה על בריאתו של האדם היחיד בצלם א-לוהים. היא נאבקת באתוס של בוני מגדל בבל, שדיברו כולם בשפה אחת ודברים אחדים, ומצמיחה את העם הנבחר מאדם יחיד שעזב את מולדתו. בכך היא מלמדת: האידיאולוגיה לא יכולה להחליף את האנושיות. האמונה, אסור לה שתדכא את רגש החמלה. גאולה עולמית לא תגיע אם בני אדם כפרטים לא ירחמו איש על רעהו.

אמת, כדי לקדם מהלכים גדולים, לעיתים נדרשות הכרעות קשות. האינטרס הכללי לעיתים דורש את הקרבתם של יחידים. אבל אסור שהחלטות מסוג זה יבואו על חשבון רגש החמלה וראיית האדם כאדם. על מפקד קשוח, ששולח את חייליו לקרב, להיות בה בעת רגיש לכאב הנופלים. מנהיג שלוקח החלטות אסטרטגיות לטובת המדינה, נדרש להיישיר מבט לכאבם של האנשים שנפגעים מכך ולדמוע איתם. חמלה אנושית איננה חולשה; היא הבסיס שעליו יושבות המהפכות הגדולות.

אנו מצויים בימים קשים, שבהם עסקה לשחרור חטופים עומדת בלב ויכוח ציבורי נוקב. הבעיה איננה בעמדות השונות, אלא בהפיכתן למחנות אידיאולוגיים מנוגדים, שבשל האמונות שלהם לא מצליחים לראות את האחר. זהו רגע מסוכן, שבו האידיאולוגיה מאיימת על האנושיות שלנו. ראוי שמי שמתנגד לעסקה – ואולי דווקא הוא – יפגין סולידריות עם הסבל הנורא של משפחות החטופים. ראוי שמי שתומך בעסקה יזדהה עם כאב המשפחות שמסרבות לסכן את בניהן החיילים. מותר לנו להתווכח; אסור לנו לאבד את החמלה. אחרת נפסיק להיות אחרים. כמו משה התינוק, העברי המוכה והגדי הצמא – גאולה מכל סוג שהוא לא תבוא אם לא נחוש בכאבו של האחר.

הפוסט הגאולה מתחילה בחמלה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שלושה שינויים דרמטיים מתחוללים בחברה הישראלית בעקבות המלחמה: האחד, לאחר חודשים ארוכים של מחלוקות פנימיות עזות, שהובילו אותנו לסיפה של מלחמת אחים, החברה הישראלית הבינה שעליה להתלכד כדי שהיא תוכל לעמוד יחד מול האתגרים הביטחוניים העומדים מולה. אין לנו את ה"פריווילגיה" להתקוטט בתוכנו, בשעה שאויבינו בוחנים אותנו מבחוץ ומחכים לרגע המתאים לזנב בנו. 'אחדות ישראל' הפכה מקלישאה לצורך קיומי.

השני, החברה הישראלית שבה אל זהותה היהודית. הזוועות שחוללו בנו מחבלי חמאס ותומכיהם ופגעי המלחמה מעלים שאלות על המשמעות של היותנו כאן, על קיומנו כיהודים במדינת ישראל. את המענה לכך מוצאים רבים בחזרה למקורות היהדות. לא מדובר בתנועה המונית דרמטית של "חזרה בתשובה" אלא בבירור רך יותר של הזהות. רבים החלו להקפיד יותר על שבת, ציצית ותפילין. בעקבות יוזמה שקידמו מספר ארגונים, המונים צמו את תענית אסתר עבור החטופות והחטופים. מתעוררת ההבנה שהמסורת היהודית היא אבן יסוד לישראליות שלנו, ולא סרח עודף שלה.

והנה השינוי השלישי – המלחמה הוכיחה שחזון השלום עוד רחוק מאיתנו. רבים "התפכחו" (ואני מודה שגם אני במידה מסוימת) מהקונספציה שניתן להגיע להסדר שיאפשר לנו לחיות כאן בצורה שלווה, עם צבא קטן וחכם, ומבינים עתה כי עלינו להשקיע מאמצים כבירים בצבא גדול וחזק, בחיזוק ההתיישבות ובמלחמה עיקשת ותמידית בטרור. כל זאת לצד חתירה מתמדת לזיהוי כוחות מתונים אצל ה'שכנים' (אם ישנם כאלה) ולהסדרות מקומיות, אך ללא ויתור על האינטרסים הביטחוניים שלנו. ויתורים הוכחו כלא יעילים במאבק מול תנועות קיצוניות שחרתו על דגלן להשמיד אותנו.

קל לראות ששלושת השינויים הדרמטיים הללו נוגעים בלב ליבה של האידיאולוגיה הציונית-דתית, כפי שניסחו זאת מייסדיה: עם ישראל (שותפות וסולידריות עם כלל החברה הישראלית), תורת ישראל (חיזוק הזהות היהודית), וארץ ישראל (התיישבות, ביטחון וצבא). ובתקופה הדרמטית הזו, המתאפיינת בתזוזות ובחוסר ודאות, כשעם ישראל מחפש מנהיגות שתתווה לו דרך ותציע לו תקווה – מצופה מהציונות הדתית שתתפוס במושכות ותראה כיצד עושים זאת: כיצד מחברים בין חלקים שונים בחברה הישראלית, כיצד מעמיקים זהות יהודית ויוצקים משמעות בימי החושך והאובדן, וכיצד מתמסרים להגנה ולביטחון המדינה מתוך עולם של לימוד תורה.

לו היינו זוכים לכך, הציונות הדתית הייתה יכולה בימים הללו להוות דוגמה ומופת למנהיגות שמובילה את התחומים הללו, תוך שהיא ניצבת בגאון מול המתנגדים להם. אך, למרבה הצער, זה לא קורה. מפלגת 'הציונות הדתית', שנטלה על עצמה לייצג את המגזר כולו, בונה לעצמה תדמית של מפלגה קיצונית ומפלגת. חוק הרבנים שהיא ביקשה להחזיר לכנסת, ושביקש בחסות המלחמה למנות מאות משרות של רבנים בכל רחבי הארץ (שעל הצורך בכך ובטח על דרך הבחירה שהוצעה, יש מקום לתהות) שעה שלרבבות מפונים אין בכלל בית לחזור אליו, הוא רק דוגמה אחת שמוכיחה שדבר לא השתנה שם. רק בלחץ הציבור, ירדה ההצעה מסדר היום.

כך גם קורה בתחום הזהות היהודית. במקום לדאוג לחינוך יהודי ממלכתי, שמתאים לכלל החברה הישראלית, לשירותי דת ישרים ומסודרים ולרבנות קשובה ומקרבת, מפלגת הציונות הדתית נוקטת קו דתי מחמיר; מתקצבת במיליוני שקלים חינוך פרטי, שמדיר אוכלוסיות שלמות מחינוך ראוי; נותנת לאבי מעוז, שמייצג קו חרד"לי נוקשה מבית 'הר המור' (וקרא לפסיקת בג"ץ בנושא גיוס החרדים 'גזירה', כאילו לא מדובר בצורך קיומי לחברה הישראלית), אחריות על תכנים חינוכיים; ומפקירה את תחום שירותי הדת בידי מפלגת ש"ס שעושה שם כרצונה (רק לאחרונה ביקשו במשרד לשירותי דת להשתלט על הוועדה המאשרת את מינוי הממונים למועצות דתיות ובכך למנות את אנשי שלומם לתפקידים הבכירים). אפילו ההכרזה על הענקת פרס ישראל לרב הראשי הספרדי, שקרא לרדת מהארץ אם יגייסו חרדים, עברה שם בשקט.

וכך גם קרה בנושא גיוס החרדים. שילוב תורה וצבא זה נושא הדגל העיקרי של הציונות הדתית היום, והדבר שמבחין אותה יותר מכל מהאידיאולוגיה החרדית. ראוי היה אפוא שמפלגת הציונות הדתית – ויחד איתה הרבנים המובילים של המגזר – יובילו את המהלך שידרוש מהציבור החרדי להתגייס מתוך הבנה שהדבר גם אפשרי וגם מחויב מבחינה הלכתית ומוסרית. אך לא כך קרה. התגובות מצד הציונות הדתית למשבר הגיוס היו רפות, ובסופו של דבר מי שהוביל את המהלך היה בג"ץ.

יש לציונות הדתית השורשית (ולאחותה האורתודוקסיה המודרנית) תורה מפוארת, אידיאולוגיה עמוקה, רוח גבוהה, מסירות נפש והיסטוריה מוכחת, בכל התחומים שציינו. זו השעה שבה עם ישראל זקוק לה יותר מאי פעם. היכן היא?

הפוסט שעתה של הציונות הדתית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לנוכח ההתגייסות המלאה הזו מצד כל הגורמים, יש לתהות: מהו המענה המצופה מצד הממסד הדתי למשבר הנוכחי. כיצד אמורה ההנהגה הדתית להגיב לזוועות שעוללו לנו? מה ביכולתה לעשות כדי לתרום להתמודדות הקשה של מדינת ישראל בעת הזו?

ברשימה הקודמת התייחסתי להתגייסותם של ספקי שירותי הדת למצב המשברי ולמאמציהם להמשיך לספק את השירותים גם בשעה הקשה הזו. כעת אתייחס לסוגייה מהמקום הרוחני. איזה מענה רוחני אמורה לספק ההנהגה הרבנית לאסון שקרה לנו?

ראש לכל, ברור שזהו לא זמן תוכחה. רבנים שמתיימרים לדעת בשל מה קרה האסון, מאשימים את מחללי השבת או את המתלבשות שלא בצניעות בכך (והדברים מפורסמים ברחבי הרשת), אינם מדברים בשם א-לוהי ישראל אלא בשם האלילים, וכנראה גם בשם האגו שלהם שרוצה בעיקר שליטה וכוח על חייהם של אחרים. מי שמתיימר לדעת "דעת עליון" דבק בדרכו של בלעם הרשע, לא בדרכו של משה שהסתיר פניו מהביט אל הא-לוהים ורק ביקש לדעת אותו מבלי שהשיג את מבוקשו.

בזמן הזה, החברה הישראלית כולה זקוקה לתמיכה ולחיזוק, ורבנים הם כוח חשוב אשר יכול לטעת תקווה ואמונה בלב החיילים והאזרחים ולהעמיק בהם את תחושת השליחות והמשמעות. ואמנם, רבנים רבים מסתובבים בשטחי הכינוס ובבסיסים, מדברים עם הלוחמים בסדיר ובמילואים, ומחזקים את רוחם. אחרים מבקרים פצועים ומנחמים אבלים, תומכים במשפחות החטופים והנעדרים, מבקשים לחזקם במילות נחמה. זו פעילות מעוררת השראה שמתקיימת בכל רחבי הארץ בהתנדבות מלאה.

אבל דומני שלהנהגה רבנית יש תפקיד נוסף לכך. הרי חיזוק רוחני של חיילים ומשפחות נעשה גם על ידי שחקנים, זמרים ואמנים. רבים מאד באים לשיר לחיילים ולנגן להם, להצחיק ולבדר אותם. אחרים מתגייסים ללוות את צער המשפחות, בלוויות ובשבעות, בשירה נוגה או מנחמת. זוהי פעולתם של כלל האנשים שעוסקים ברוח ובתרבות. והיכן הוא הערך המוסף של ההנהגה הרבנית? מה התפקיד המיוחד לה בעת הזו?

תהייה זו משיבה אותנו אל תחום שלם בהלכה שבלא כל סיבה מובנת כמעט נמחק מהלקסיקון ומהתודעה הדתית. הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א') כותב דברים ברורים:

"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור… ודבר זה מדרכי התשובה הוא… אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים… ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים."

תעניות ציבור בעיני רבים הן צומות החורבן, הקבועים בלוח השנה. אבל במקור מדובר במשהו אחר בכלל – תעניות שנקבעות על ידי מנהיגי העדה בשל צרה שבאה על הציבור. ההלכה דורשת בזמנים כאלה מן הממסד הדתי לא להישאר אדיש. לא להמשיך את החיים הדתיים בצורה הרגילה בעוד עם ישראל נמצא במצוקה.

במקדש, הכהנים היו עוצרים ממלאכתם כדי לתקוע בשופר ובחצוצרות. בשאר המקומות היו תוקעים רק בחצוצרות. התקיעה נועדה לעורר את העם לתשובה ולכנס את הציבור לשם תפילה וזעקה. על כך הוסיפו חכמים את הצום, כביטוי לתהליך של סליחה וכפרה. מעבר לכך הוסיפו חכמים תפילות מיוחדות כדי לבקש רחמי שמיים.

זהו אפוא המענה המרכזי של הממסד הדתי לצרות הבאות על הציבור. ההנהגה הרבנית צריכה להוביל תנועה של תשובה וכפרה. להורות צום ליחידים, לתקן תוספות לתפילה, לארגן כינוסים של זעקה, להוסיף בלימוד תורה, לחזק את המוסר והיושר החברתי. לא מדובר בהמלצה. זו חובה הלכתית.

פלא הוא בעיני שמאז שמחת תורה כמעט ולא ראיתי שהדבר נעשה. מלבד תפילת לשלום השבויים והנעדרים לא שמעתי שתיקנו להוסיף 'אבינו מלכנו' או ברכות מיוחדות. לא ראיתי את גדולי הדור מתענים עבור הדור כולו. לא ראיתי שנקבע יום קדיש כללי עבור המון הנרצחים ביום אחד (שחלקים לא זוהו וספק אם יזוהו). לא שמעתי קריאות המוניות לעשיית טוב ולחזרה בהולה לישיבות כדי להרבות בלימוד תורה שמגן ומציל.

אני ממתין שההנהגה הרבנית תתעורר לכך. מעבר למסירות הנפש ולכל הטוב שהיא עושה בחיזוק העורף והחזית, צריך גם להוביל תנועה רוחנית שתרעיד את בתי הכנסת ובתי המדרש בתפילות ותחנונים. אסור שהעולם הדתי ימשיך כסדרו. תחושות המועקה והצרה חייבות להיות נוכחות גם בו, ולזכות אצלו למענה.

(לך לך תשפ"ד)

הפוסט מענה רוחני לימי המצוקה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חשוב להכיר שיש עולם נוסף שמגוייס כאן למערכה, ושפחות שמים אליו לב. זהו עולם שירותי הדת. בימים שבשגרה אנו רגילים לסדר מאד מסויים של שירותי הדת במדינת ישראל. לפעמים הם מתנהלים כסדרם, לעתים הם מתנהלים בצורה בעייתית. אבל כעת, כשאנו מצויים בשעת משבר מובהקת, שעת הדחק, עולם שירותי הדת מוכיח שגם הוא יודע להתמודד עם מציאות קשה ומורכבת.

אתן שלוש דוגמאות לעניין:

כשרות – בעולם שנוהג כמנהגו, כשרות היא עניין מורכב. כדי שמסעדה תהפוך לכשרה היא צריכה לעבור תהליך לא פשוט של הכשרה ושל השגחה. הדבר לוקח זמן. אבל כעת, בזמן המלחמה, קרה משהו אחר. עלה רצון מצד מסעדות יוקרה שונות, שאינן כשרות, לספק אוכל לחיילים בחזית, והדבר כמובן בעייתי, שכן צה"ל צורך רק אוכל כשר. מי שהתגייס למשימה הוא ארגון רבני צהר שהכשיר שתי מסעדות יוקרה תוך זמן קצר כדי לאפשר להן לספק אוכל לחיילים. הדבר התאפשר בזכות שיתוף פעולה מלא של המסעדות עם התגייסות מלאה של ארגון צהר.

מכיוון אחר, עלתה שאלה בקרב חיילים האם הם יכולים לאכול אוכל במהלך שירותם שמביאים להם כתרומות. האם מספיקה ההצהרה של מביאי האוכל שהאוכל כשר או שחייבים תעודת כשרות. בימים שבשגרה, התשובה המקובלת היתה שאי אפשר לסמוך על מביאי האוכל ויש לדרוש תעודת כשרות. אך, כעת, בעת המלחמה, פוסקי הלכה קבעו שאפשר להסתמך על הצהרת מביא האוכל, מצד הדין הבסיסי "עד אחד נאמן באיסורין".

נישואין – בימים כתיקונם, בני זוג שרוצים להינשא נרשמים לנישואין כמה חודשים לפני החתונה, במהלכם הם מנפיקים את האישורים הנדרשים ומכינים עצמם לאירוע הגדול. אבל זמן המלחמה שינה את כל התכניות. יש חתנים שגויסו ונמנע מהם להגיע בתאריך המיועד לאירוע. אולמות האירועים נסגרו וחתונות בכלל בוטלו. הדבר גרם לכך שחתונות הוזזו מבחינת המיקום שלהם וגם בתאריך. יש חתונות שהוקדמו ויש חתונות שנעשו בתוך בסיסי צה"ל. הדבר דורש התגייסות של רשמי הנישואין במועצות הדתיות ובארגון 'צהר' להיות גמישים לאילוצים של משפחות ושל בני זוג, וגם לספק מענה הלכתי לכך.

גם רבנים מחתנים נדרשים להפעיל כאן גמישות. ובדידי הווה עובדה: קבעתי לחתן זוג יקר באולם הסמוך לביתי, אבל החתן גויס ואילוצים שונים הביאו את בני הזוג להקדים את החתונה ולעשות את החופה ביישוב שמאד מרוחק ממני. כמובן שנעניתי בחיוב לבקשת הזוג. הרגשתי שאם אינני מגויס לצבא, אני מגוייס לתפקיד הרבני, ונסעתי רחוק מאד כדי לקיים את החופה. כמוני ישנם עשרות אם לא מאות רבנים שמאפשרים לזוגות להינשא.

טהרת המשפחה – המציאות של בעלים מגוייסים למילואים והמצב הביטחוני הרעוע, מקשים על נשים רבות לטבול במקווה. ישנן שפוחדות לצאת בשעות החושך מן הבית כדי לטבול. אחרות, שבעליהן לא בבית, אינן יכולות להשאיר את הילדים לבד ללא השגחה. במקרים אחרים הבעלים חוזרים מן המילואים לביתם בזמנים שונים ויש רצון לקיים חיים בטהרה בעת הזו.

בעקבות כך יצאה פנייה מצד ארגון 'קולך' למשרד לשירותי דת בבקשה להרחיב את שעות הפעלת המקוואות ולאפשר לנשים שמעוניינות בכך גם בשעות מסוימות ביום. הבקשה הסתמכה על ההלכה הקובעת שבשעת הדחק נשים יכולות לטבול ביום השמיני לטהרתן. הרבנות הראשית נענתה לצורך הזו והוציאה מסמך שמורה לבלניות בכל רחבי הארץ להרחיב את שעות פעילות המקוואות ולאפשר לנשים שקיבלו אישור לכך לטבול גם בשעות היום. גם כאן אנו רואים התגייסות של מפעילות המקוואות והרבנים המקומיים להישמע לצרכי הנשים השומרות את טהרתן.

על שלוש דוגמאות אלו אפשר להוסיף את עבודתם המסורה של כל רבני הקהילות, אשר נדרשים לעבור מלוויות לבתי 'שבעה', מדברי חיזוק קהילתיים לתפילת רבים. עבודתם היא עבודת קודש, והם כוח חשוב בליווי רוחני עבור משפחות ואנשים במצוקה והרמת רוח העם.

עת מלחמה זו היא גם שעתו היפה של עולם שירותי הדת. ניכרת ההבנה מצד כל הגורמים שאנו בשעת משבר ויש להתאים את השירותים לצרכים הייחודיים של האזרחים. חשוב שנכיר בהתגייסות הזו ונוקיר אותה. אנשים רבים עובדים מעבר למה שהם נדרשים בימי שגרה כדי שאנו נוכל להמשיך לקבל שירותי במדינת ישראל. בעזרת ה' רוח גדולה זו תמשיך ללוות אותנו גם בהמשך, בימי השלום והשקט שיבואו עלינו במהרה.

(נח תשפ"ד)

הפוסט גם שירותי הדת מגוייסים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מי שתולה את הכל בסנהדרין, שיתכבד ויחשוב כיצד מביאים אותה

פעמים רבות אני שומע אנשים אומרים שצריך סנהדרין כדי שניתן יהיה לשנות דברים בהלכה. יום טוב שני של גלויות, לדוגמה. בעידן של לוח קבוע ושל תקשורת מהירה, נראה שאין באמת טעם לדין הזה. רק משום 'שמנהג ישראל בידיהם' מקיימים אותו. ומתי ניתן יהיה לשנות זאת? עם תקומת הסנהדרין.

כך גם לגבי תקיעה בשופר בשבת. חכמים ביטלו מצווה מדאורייתא מפני שחששו שאדם ייקח את השופר ויטלטל אותו ברשות הרבים כדי ללמוד כיצד לתקוע בו. מאותה סיבה ביטלו נטילת לולב בסוכות שחל בשבת, מחשש שמא יטלטל אותו. השנה זה דרמטי במיוחד, שכן יום ראשון של סוכות נופל בשבת, אז נטילת לולב היא מן התורה. בימינו, רבים מתקשים להבין איסורים אלה כאשר ברוב המקומות במדינת ישראל מטלטלים בשבת הודות לעירוב שקיים בערים וביישובים. האם לא שייך לבטל גזרה זו? אולי כשתקום סנהדרין.

אפשר להעלות עוד הרבה דוגמאות, כמו חיוב הצומות עם חזרת ישראל לארצו, נטילת ריבית בכלכלה המודרנית, שינויים בנוסח התפילה, סוגיות הקשורות למעמד הנשים וכו'. רבים מאד מודים ששינויים באמת נצרכים, אבל אנו חסרים את הסמכות לעשות אותם. אנו מחכים לסנהדרין שתקום בעתיד ושתוכל לבצע את כלל השינויים הללו.

אבל, האם הסנהדרין זה מוסד שבאמת יכול לקום? האם החלום על תקומתו הוא ריאלי? אני מודה: אני חש לא פעם שאנשים משתמשים בסנהדרין כתירוץ לברוח מאחריות. קצת בדומה לאלה שבוחרים בדעות האומרות שבית המקדש ירד מן השמים ולא ייבנה על ידי בני אדם. ואיך אני יודע שזו בריחה מאחריות? שכן אם רבנים באמת היו מוטרדים מהפער שבין ההלכה הפסוקה למציאות החיים, ורק הסנהדרין הייתה זו שמעכבת אותם, הם היו פועלים אקטיבית כדי לקדם את רעיון הסנהדרין שתחולל את השינויים הנדרשים. הם היו חשים אחריות לכך.

אך לרוב מה שקורה הוא שתקומת הסנהדרין לא באמת מעניינת את אותם אנשים שאומרים שאנחנו זקוקים לסנהדרין. מתייחסים אליה כמו אל המשיח – מפקידים זאת בידי שמיים. כלומר, יום יבוא וא-לוהים יסדר את כל העניינים עבורנו אבל אנחנו בינתיים לא נעשה דבר ונמשיך לקיים דינים והלכות לא הגיוניים.

אבל נזכיר: מדינת ישראל לא הייתה קמה אלמלא היו קמים אנשים, ובהם רבנים בכירים בציונות הדתית (כמו הרבנים אלקלעי, קלישר וריינס), שאמרו שעלינו לפעול אקטיבית כדי להביא את המשיח; לא לחכות שהוא יגיע מן השמיים. ציונות אין משמעה רק תמיכה במדינת ישראל. ציונות משמעה שינוי תודעה מפסיביות לאקטיביות, מיהודי שחולם על גאולה ליהודי שמביא את הגאולה, מיהודי שרק מבקש הגנה משמים ליהודי שיודע שצריך להתגייס לצבא. זהו המהפך הציוני שמייחד את הציונות הדתית.

מדוע, אפוא, כשמגיעים לסנהדרין פתאום 'הכל בידי שמיים'? למה כשאנו נדרשים לקחת אחריות על יהדות זמננו ולעצב אותה בהתאם למציאות המשתנה, רבים מוותרים על המאמץ ומסירים מעצמם את האחריות? מדוע הם לא פועלים וחושבים כיצד להקים את הסנהדרין? מדוע זה לא נושא מדובר ונלמד? מדוע לא פוסקים לגביו הלכות?

הרמב"ם כתב את 'הלכות סנהדרין' ו'הלכות ממרים' כי הוא צפה שעם ישראל עומד על סף גאולה. רבי יוסף קארו היה חלק ממפעל חידוש הסמיכה, כי גם הוא חי בתודעה משיחית. גדולים אלה פעלו אקטיבית כדי לקדם את רעיון הסנהדרין בתקופות הרות גורל. גם כיום, אנו חיים במציאות חסרת תקדים. אנו חיים במדינה יהודית ריבונית ועצמאית, דבר שלא היה כדוגמתו אלפי שנים. מדוע אצלנו לא עוסקים מספיק בסנהדרין? מדוע לא פועלים כדי להקימה?

כן, אנשים פוחדים משינויים. נוח להם במוכר, הידוע והנוח. קל להישאר במסגרת מבנה הכוח הקיים ולא לערער אותו. אז מוסרים את האחריות לידי שמים. אבל, כך לא היינו זוכים להגיע כאן למדינת ישראל. כך לא בונים מדינה. כך לא מביאים גאולה. מי שתולה את הכל בסנהדרין, שיתכבד ויחשוב כיצד מביאים אותה.

אז כיצד עושים זאת? לעניין הזה ננסה לייחד את רשימותינו הבאות.

(סוכות תשפ"ד)

הפוסט הסנהדרין – באמת רוצים אותה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רב שישקיע את מירב זמנו בשיווק וקידום אישי, לא ראוי לתפקיד שאליו מונה

ברשימה הקודמת קראנו בדברי הראי"ה קוק והרב יונתן זקס שהרבנות צריכה להיות מנותקת מהפוליטיקה. אחרת, נקבל רבנות מקולקלת ופוליטיקה מושחתת. אבל, האם זה אומר שהרבנים עצמם לא אמורים להיות בעלי אישיות פוליטית?

אני מודה ששנים רבות אחזתי בחלום שתלמידי חכמים צנועים וצדיקים, המוחלים על כבודם ולא משתמשים במרפקים כדי לקדם את עצמם, אלא יושבים ועוסקים בתורה ומורים הלכה, יזכו להכרה ציבורית רחבה וימונו לתפקידי רבנות משמעותיים במדינת ישראל. ציפיתי שנזכה לראות צדיקים שטוב להם, שזוכים לשכר על דבקותם וענוותנותם, ושדברי הגמרא ש"כל הבורח מן הגדולה – הגדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג, ע"ב) יתממשו. אבל מעת שנכנסתי אל תוך נבכי העולם הרבני הבנתי שיש אוטופיה ויש ריאליה, ושלעתים עדיף להיכנע לריאליה ולהשיג הישגים נקודתיים, מאשר להמשיך לחלום על אוטופיה ולהפסיד במגרש.

הרבנות במדינת ישראל היא מערכת ממוסדת, המחזיקה בתקציבים ובסמכויות. איננו רוצים שהיא תהיה נשלטת על ידי פוליטיקאים, אבל אי אפשר לצפות שבתוכה לא תהיה פוליטיקה. כדי שתלמיד חכם יזכה לתפקיד רבני עליו ללמוד להתנהל בתוך מערכת ממוסדת, לצבור קהל ותמיכה, וכן – לדעת קצת "לשווק את עצמו".

אמת, בעבר המינויים לתפקידים רבניים נעשו בצורה הרבה יותר נקייה. רבנים לא הציעו עצמם לתפקידי רבנות ראשית אלא נתבקשו להגיש מועמדות. היו כאלה שסירבו ורק בעקבות לחץ הסכימו להגיש מועמדותם. הדבר מזכיר קצת את ההלכה שנפסקה בשולחן ערוך (אורח חיים נג, טז) ש"מי שאינו שליח ציבור קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה ולא יותר מדאי אלא פעם ראשונה מסרב וכשיאמרו לו פעם שניה מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד ובפעם שלישית יעמוד".

בפועל, היום אינני מכיר מי שרוצה לעלות כשליח ציבור אך מסרב. אם יסרב, לא יפנו אליו עוד. ולא רק שאנשים לא מסרבים אלא שהם אף מבקשים ונלחמים על הזכות להיות שליח ציבור. מדוע אין מקיימים את ההלכה? קראתי בשו"ת 'תשובות והנהגות' שהסיבה לכך היא שבעבר שליח הציבור היה זה שבקיא בתפילה והוא הוציא את הקהל ידי חובה. על כן הורתה ההלכה לו לסרב בהתחלה, משום צניעות. אבל כיום כולם בקיאים בתפילה, ותפקיד שליח הציבור אינו מסמל כבר מעלה יתירה על פני כולם – לכן לא נהוג היום לסרב. כלומר, הדבר אינו נובע מגאוות האנשים אלא מפחיתות התפקיד.

אולי זה מה שקרה גם ברבנות. בעבר, רבנים נתבקשו להגיש מועמדות ולא רבו על התפקיד כי מעמד הרבנות היה גבוה. הרבנים הראשיים אצרו ידע וחכמה שאין לאחרים ונחשבו ל'גדולי דור'. אבל כיום, לעתים מתקבלת התחושה שהבחירות לרבנות הראשית (וגם לרבני עיר במקומות מסוימים) הפכו לתכנית ריאליטי. רשימה ארוכה של רבנים מציעים את עצמם לתפקיד, כורתים בריתות ומגבשים מאחוריהם קואליציה. התקשורת מגיבה בהתאם, כאשר הסיקור התקשורתי של מערכת הבחירות נראה כמו מירוץ פוליטי לכל דבר ועניין. על מה הדבר מעיד? לענ"ד, בעיקר על הפיחות במעמד הרבנות. בדיוק כמו אצל שליח הציבור, ברגע שהתפקיד הפך יותר לסמל מאשר לביטוי אמיתי של גדולה, יותר רבים ומתחרים עליו.

מה עושים במקרה הזה? אפשר לחלום על חזרה לימים של ה'גדולים' ולהמשיך לחלום שדווקא רבנים צנועים, המסרבים לשחק במשחק הפוליטי-רבני, ימונו לתפקיד. אבל אז, מפקירים את השטח לשחקנים מנוסים, שיודעים לנצל את תנאי המגרש לטובתם. לכן אני סבור, שעם כל הקושי, צריך לקבל את כללי המשחק של היום ולהשתמש בהם כדי למנות את הרבנים הראויים לתפקידים הנכונים.

במלים אחרות, רב בהחלט צריך כיום כישרון פוליטי כדי לקדם את עצמו. אין ברירה. ואולם, יש לוודא: אם פוליטיקאי עוסק 80 אחוז בפוליטיקה ו-20 אחוז במהות, מרב מצופה שיעסוק ב-95 אחוז במהות ו-5 אחוזים בפוליטיקה. רב שישקיע את מירב זמנו בשיווק וקידום אישי, לא ראוי לתפקיד שאליו מונה. אז אנו כן רוצים שלרב יהיה כשרון פוליטי, שידע לקדם את עצמו ולהפעיל קצת מרפקים. אבל זאת, במידה מועטה. שיזכור תמיד שהתפקיד גדול ממנו.

(האזינו תשפ"ד)

הפוסט על פוליטיקה ורבנות (ב) הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לפוליטיקאים, שכביכול בשם כבוד הרבנות מבקשים להשתלט עליה, נאמר: הסירו ידיכם ממנה

האם רבנות צריכה להיות קשורה לפוליטיקה?

הרב יונתן זקס ז"ל, מי שהיה רבה הראשי של אנגליה, התנגד לעירוב הדת עם הפוליטיקה:

"אם הדת נכנסת לפוליטיקה היא נעשית גורם מפלג במקום להיות גורם מאחד. אם הדת שואפת לכוח פוליטי, היא משלמת על כך בהפחתת השפעתה. דת הבוחרת להיות כוהנית (קרי, ממסדית, כנסייתית; ע.פ.) לא תצליח להיות נבואית. אם אין היא יכולה לדבר בשם העם כולו, מעל למתרסים הפוליטיים, היא תתפצל למאה כיתות במקום להחיות את רוח האומה. היהדות זקוקה לדה-פוליטיזציה ולחזרה אל המקום שהיא שייכת אליו, החברה האזרחית, הרחק ממבני הכוח" (בלשון עתיד, עמ' 166).

טיעונו של הרב זקס הוא שהדת בכללה אסור לה להיות מעורבת בפוליטיקה. פוליטיקה קשורה למאבקי כוח בחברה ולהכרעה מי שולט בה. משום כך, יש בפוליטיקה באופן מובנה מן הכוח ומן הכפייה. יש בה ממד אלים. דת, מטבעה, טוען הרב זקס, צריכה להיות הפוכה מכך. אי אפשר לכפות אדם להיות דתי. אפשר אולי לכפות עליו לקיים ריטואלים אבל אף כפייה לא תשפיע על ליבו או רוחו. מקומה של הדת, לדעת הרב זקס, היא בחברה האזרחית. עליה לצמוח מלמטה למעלה, להיות מבוססת על התארגנות אזרחית, וולונטרית, כאשר הכוח היחיד שלה הוא יכולת ההשראה והשכנוע שלה.

ומה יקרה אם הדת כן תתערב בפוליטיקה? במקום אחר טען הרב זקס שהדבר יוביל הן לחורבן הדת והן לחורבן הפוליטיקה. מצד אחד נקבל דת תככנית וכוחנית, שמרחיקה אנשים יותר מאשר היא מקרבת, ומצד שני נקבל פוליטיקה שמחזיקה מעצמה יותר ממה שהיא – במקום פוליטיקה צנועה, המכירה בתפקידה להסדיר את החברה, פוליטיקאים עלולים לחוש שהם שליחים של האמת הגדולה, וייטו לקיצוניות. לכן, טוב שתהיה הפרדת רשויות בין הדת לפוליטיקה.

שלא במקרה, הרב זקס כותב את הדברים בעת שבתו באנגליה, מדינה שאמנם אין בה הפרדה מוחלטת של דת ומדינה אבל היהדות די אוטונומית שם. במדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית, קשה לדבר על הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה. במדינה יהודית צריך להיות חוק שבות ליהודים, כשההגדרה 'מיהו יהודי' נשענת על הדת. מדינה יהודית מנהלת את חייה על פי לוח השנה העברי, שיסודו דתי. במדינה יהודית אנו מצפים שיינתנו שירותי דת – כמו כשרות, מקוואות, הקצאת קרקעות לבתי כנסת ועוד. המדינה היהודית קמה כדי שיהודים יוכלו לבטא את יהדותם בחופשיות גם בפרהסיה ולא רק בבית. המדינה היהודית גם קמה כדי להשיב את היהדות אל ההיסטוריה ואל הפוליטיקה העולמית, כפי שניסח זאת הראי"ה קוק. לכן, אי אפשר לדבר במדינת ישראל על הפרדה מוחלטת של דת ומדינה. חוששני שכל מי שתומך בכך פשוט אינו מבין מה הוא אומר.

אבל, חוסר היכולת להפריד דת ומדינה לגמרי במדינת היהודים אינו אומר שאיננו יכולים ואף נדרשים להפריד רבנות מן המדינה. כאן, כך נדמה, דבריו של הרב זקס רלוונטיים יותר מתמיד. אנו כן מצפים שבממשלה יכהנו "פקידי דת". תפקידם יהיה לספק שירותי דת עבור החברה הישראלית כולה. אלה יהיו מינוי מקצועי, כפי ששאר פקידים בשירות הציבורי ממונים – עם ועדת איתור מקצועית ועם קדנציה מוגבלת בזמן.

אבל, פקידים אלה לא צריכים להיות בהכרח רבנים, וודאי שלא הפנים המייצגות של היהדות במדינה. ככל שאנו מדברים על רבנים, שמייצגים בעיני הציבור את היהדות – אלו צריכים להיות מנותקים מפוליטיקה. עליהם להיבחר על ידי הציבור ולדעת לדבר את שפתו. כוחם צריך להיות טמון בכושר הרטורי שלהם ובמעמדם הרוחני, לא בקשרים שלהם לבעלי שררה.

כזו היתה דרישתו של הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית, ממנה:

"סכסוכי המפלגות וניגודיהם צריכים להיות רחוקים מלב הרבנים, והם חייבים להביט בעין טובה על הכל, להסתכל רק על חלק הטוב שיש בכל סיעה ובכל מהלך של חיים, ולהשפיע על ידי זה רוח של קדושה, של אמונה, של הכרה יהודית טהורה על כל החיים הכלליים של האומה בחומר וברוח".

אם רבנות מנוהלת על ידי הפוליטיקה, היא כורתת את הענף שעליו היא יושבת. חשוב להזכיר זאת היום לפוליטיקאים, שכביכול בשם כבוד הרבנות מבקשים להשתלט עליה. להם נאמר: הסירו ידיכם ממנה.

(ראש השנה תשפ"ד)

הפוסט על פוליטיקה ורבנות (א) – האם רבנות צריכה להיות קשורה לפוליטיקה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מציאות זו תאפשר לרב להתנהל בצורה לא מאוזנת, לנקוט במדיניות הלכתית שאינה הולמת את אופי הקהילה ובמקרים קשים אף להתעמר באנשים, 'בשם ההלכה'

מציאות זו תאפשר לרב להתנהל בצורה לא מאוזנת, לנקוט במדיניות הלכתית שאינה הולמת את אופי הקהילה ובמקרים קשים אף להתעמר באנשים, 'בשם ההלכה'

רב כנבחר ציבור / הרב ד"ר עידו פכטר

"אני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם". במשפט הזה ביטא דוד בן גוריון את המתח שבו שרוי כל מנהיג. מצד אחד, מנהיג תלוי בבחירתו של העם בו. הוא אמור להוציא לפועל את מאווייו של הציבור. מצד שני, מנהיג נבחר כדי להיות אחראי לציבור שבחר בו, להוביל אותו בדרך הנכונה, לדאוג לשלומו ולביטחונו ולהביא אותו לשגשוג ופריחה. בהיבט הזה, לא כל מה שהציבור רוצה זהה למה שהוא צריך. לא תמיד לציבור הרחב יש את כל הידע ורוחב הדעת המספקים כדי לדעת מה טוב עבורו. הדבר מחייב את המנהיג לנקוט לעתים בעמדות לא פופולריות, כאלו שלעתים לא יתקבלו באהדה אצל הציבור.

מתח זה מכניס את המנהיג למורכבות. אם יפעל כנגד דעת הציבור שבחר בו, הוא ימעל בהיותו נבחר ציבור וקרוב לוודאי שלא ייבחר שוב. מצד שני, אם יפעל כנגד האינטרסים של הציבור, ימעל באחריותו ושליחותו המנהיגותית. כיצד פותרים את המורכבות הזו?

המפתח טמון באמון. ציבור שבוחר במנהיג צריך לדעת שהוא לא רק בוחר בקבלן ביצוע לרצונות שלו אלא גם במי שהוא סומך עליו שידע לדאוג לו ולנהל אותו בצורה נכונה, גם אם הדבר יחייב לעתים לנקוט בעמדות פחות פופולריות. צריכה להיות כאן מידה גדולה של אמון והערכה, שהמנהיג פועל בשיקול דעת והבנה נכוחה של המציאות. כמובן, שמצד שני, הדבר מחייב את המנהיג באיזון. עליו להימנע מליפול לאחד משני הקצוות ולדאוג מצד אחד להיות קשוב לרצון הציבור ומצד שני לעשות מה שטוב לו. אמון ואיזון, הם אפוא שני המרכיבים החיוניים למנהיגות מוצלחת.

כשם שהדבר נכון במנהיגות פוליטית כך הוא נכון במנהיגות הרבנית. אחת הטענות החוזרות ונשמעות בפי התומכים בהצעת חוק הרבנים, שמונחת כיום על שולחן הכנסת, ושמבקשת למנות רבני ערים ושכונות לכל חייהם וללא קציבת כהונה, היא שרב לא צריך להיות תלוי בציבור שלו. אם רב יצטרך לעמוד לבחירה מחודשת, כך נטען, הוא לא יוכל להוכיח את הציבור ולחנכו, אלא יצטרך להגיד רק דברים שיישמעו נחמד.

שתי תגובות לטענה זו: האחת, על פי התקנות הקיימות קדנציה של רב עיר היא לעשר שנים – זמן ארוך מאד (יותר מכל תפקיד ציבורי אחר), שבהן הרב בהחלט יכול להוכיח ולחנך את הציבור ללא חשש מעתידו הרבני.

אבל תגובה עקרונית מכך היא שטענה זו מתעלמת ממרכיב האמון במשרת הרב. תשע שנים כיהנתי כרב קהילה, כאשר מדי שנתיים-שלוש נדרשתי לחדש את החוזה. ועם זאת, לא הייתה לי כל בעיה להוכיח או להעיר לציבור ולאנשים פרטיים. זאת מפני שהיו אמון והערכה הדדיים ביני ובין הקהילה. הם סמכו עליי ואני סמכתי עליהם. הם ידעו שכל מה שאני אומר ועושה, זה מתוך הכרת העולם שלהם, ואהבה ודאגה להם. ביחסים כאלה, הייתי חופשי לומר כל דבר והם היו חופשיים לבחור בי כל פעם מחדש.

ממה אפוא פוחדים אותם הטוענים שאין להעמיד רב לבחירה שכן אז לא יוכל לומר את אשר על ליבו? הם פוחדים מדבר אחד: שהרב לא יקבל את אמון הציבור. לכן הם רוצים לבסס את מעמדו באמצעות כוח וכפייה. חוק המדינה יקנה לו מעמד, גם אם הציבור מואס בו ולא נותן בו עוד אמון. מציאות זו תאפשר לרב להתנהל בצורה לא מאוזנת, לנקוט במדיניות הלכתית שאינה הולמת את אופי הקהילה ובמקרים קשים אף להתעמר באנשים, כביכול בשם ההלכה.

לא זו דרכה של תורה. רב הוא מנהיג, וכמנהיג עליו לזכות באמון הציבור. הציבור מקנה לו את המעמד ומזכה אותו בכבוד אמת. ואם אלה קיימים, אין מה לחשוש מחופש הביטוי של הרב. מצד שני, כמו כל מנהיג, רב נדרש לפעול באופן מאוזן וקשוב לציבור שלו. זה לא גנאי אלא חובה.

מי שסובר שמינוי פוליטי כזה או אחר יבסס את מעמד הרבנות פשוט טועה ומחרב את הרבנות. ראוי שהרבנים יתנהגו כנבחרי ציבור לכל דבר ועניין, על המורכבות של התפקיד הזה. לצערי, חוק הרבנים מרחיק אותנו משם.

(ניצבים וילך תשפ"ג)

הפוסט רב כנבחר ציבור הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שליטה של השר במינויי הרבנים ובמועצת הרבנות הראשית תיתן לו כוח ציבורי גדול, והרבנות הופכת לכלי שרת בידי הפוליטיקה

כבר מספר חודשים שאני מנהל מאבק נגד הצעת חוק, שהונחה על שולחן הכנסת על ידי חברי הכנסת ארז מלול (ש"ס) ושמחה רוטמן (הציונות הדתית). עיקרה של הצעת חוק זו הוא להסדיר בחקיקה ראשית את כל הליכי המינוי של הרבנים במדינת ישראל – מרמת רבני ערים, עבור ברבנים אזוריים ורבני יישובים וכלה ברבני שכונות. יש ברכה בהסדרה חקיקתית של הנושא, שכן הדבר מקבע את הליך המינויים שעד היום נעשה באמצעות תקנות וחוזרי מנכ"ל, העשויים להשתנות תדיר. אבל דווקא משום כך, הצעת החוק הזו בעייתית ומסוכנת, שכן היא מבקשת להנציח בחוק הליך מינוי רבנים מאד בעייתי.

מספר לא מבוטל של פעמים עלה בדיון על הצעת החוק בוועדת חוקה, חוק ומשפט, העניין שרבנים הם "נבחרי ציבור". ואמנם, זה תיאור הולם של התפקיד הרבני. כפי שראינו ברשימות הקודמות, רב צריך להיות ממונה על ידי ציבור שמעוניין בו ורוצה אותו. אין לנו כיום רבנות ריכוזית כפי שהיה בעבר בסנהדרין. ממילא, הכוח למינוי הרבנים צריך להיות של הציבור, שיבחר בהם.

ואולם, אופי המינויים שההצעה מבקשת לקדם הפוך מכך. בעוד המציעים מכנים את הרבנים כנבחרי ציבור, בפועל הם רוצים שהם יהיו פקידים, שליחים של הרבנות הראשית. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בכך, שבניגוד למציאות העכשווית, בה כוחם של נציגי הציבור המקומי בוועדה הממנה את רבני הערים הוא שבעים וחמישה אחוזים, בהצעה החדשה כוחם הוא חמישים אחוז ומטה. עשרים וחמישה אחוזים הם נציגי השר מהשלטון המקומי (וממילא הם אנשים שמזוהים אוטומטית עם המועמד שלו) ועשרים וחמישה אחוזים הם חברי מועצת הרבנות הראשית. משמעות הדבר, שרצונם החופשי של הנציגים המקומיים הוא מיעוט בגוף הבוחר, ולמעשה רב שהשר לשירותי דת ומועצת הרבנות הראשית מעוניינים בו יכול להתמנות נגד רצון הציבור.

אם לא די בכך, בניגוד לתקנות הקיימות, בהן רבני ערים מתמנים לכהונה של עשר שנים, שלאחריה הם נדרשים לעמוד לבחירה מחודשת, הצעת החוק הנוכחית מבקשת לקבוע שרב ימונה לכל חייו מבלי יכולת להזיזו מתפקידו. אין בכך כל הגיון. עשר שנים הן קדנציה ארוכה מאד (יותר מכל נבחר ציבור אחר), שבהן הרב יכול לקדם מדיניות כאוות רצונו. העמדתו לבחירה מחודשת מוודאת שהוא אכן ממלא את תפקידו בהתאם לצרכי המקום. אם הרכב האוכלוסייה משתנה או אם הרב אינו ממלא את תפקידו בצורה מספקת, יש לקבוע מנגנון שבו הציבור יוכל לא לבחור בו מחדש. זו המשמעות המיידית של 'נבחר ציבור'.

מדוע מה שטוב לרבנים הראשיים, הממונים לעשר שנים, לא טוב לרבני ערים? מדוע לקבוע שרבני עיר ימונו לכל החיים?

התשובה היא אחת: שליטה. שר שיצליח למנות את אנשי שלומו במהלך הקדנציה שלו יקבע את דמות הרבנות לעשרות השנים הבאות מבלי שתהיה יכולת לשנות זאת. נזכור שרבני ארבע הערים הגדולות (חיפה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע) מכהנים במועצת הרבנות הראשית, ושלושים רבני הערים הגדולות בוחרים את חברי מועצת הרבנות הראשית והרבנים הראשיים. ואם מועצת הרבנות הראשית בעצמה חברה בגוף הבוחר את רבני הערים, נמצא שיש כאן 'מעגל קסמים' שאותה חבורה בוחרת את חבריה.

אין פלא שחברי מועצת הרבנות הראשית כמעט ולא השתנו בעשרות השנים האחרונות, ועל פי הצעת החוק החדשה זה לא הולך להשתנות. שליטה של השר בכל מינויי הרבנים ובמועצת הרבנות הראשית תיתן לו כוח ציבורי גדול, מה שיוביל לחיזוק כוחו הפוליטי, וחוזר חלילה. כך הרבנות הופכת לכלי שרת בידי הפוליטיקה.

יש עוד בעיות רבות בהצעת החוק הנוכחית, אבל דומה שדי במה שהעלנו כאן כדי לראות שהרבנים לא הולכים להיות נבחרי ציבור כלל ועיקר אלא מינויים פוליטיים, שהשר לשירותי דת (או שר הפנים או יו"ר המפלגה, פטרונם) חפץ ביקרם. לא ברור כיצד מפלגה המכונה 'ציונות דתית', האמונה על חזונו של הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית, משתפת פעולה עם היוזמה הזו.

(כי תבוא תשפ"ג)

הפוסט רבנות מן העם (ה) – למה הצעת החוק על הליכי המינוי של הרבנים במדינת ישראל מסוכנת? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.