על פוליטיקה ורבנות (ב)

רב שישקיע את מירב זמנו בשיווק וקידום אישי, לא ראוי לתפקיד שאליו מונה

ברשימה הקודמת קראנו בדברי הראי"ה קוק והרב יונתן זקס שהרבנות צריכה להיות מנותקת מהפוליטיקה. אחרת, נקבל רבנות מקולקלת ופוליטיקה מושחתת. אבל, האם זה אומר שהרבנים עצמם לא אמורים להיות בעלי אישיות פוליטית?

אני מודה ששנים רבות אחזתי בחלום שתלמידי חכמים צנועים וצדיקים, המוחלים על כבודם ולא משתמשים במרפקים כדי לקדם את עצמם, אלא יושבים ועוסקים בתורה ומורים הלכה, יזכו להכרה ציבורית רחבה וימונו לתפקידי רבנות משמעותיים במדינת ישראל. ציפיתי שנזכה לראות צדיקים שטוב להם, שזוכים לשכר על דבקותם וענוותנותם, ושדברי הגמרא ש"כל הבורח מן הגדולה – הגדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג, ע"ב) יתממשו. אבל מעת שנכנסתי אל תוך נבכי העולם הרבני הבנתי שיש אוטופיה ויש ריאליה, ושלעתים עדיף להיכנע לריאליה ולהשיג הישגים נקודתיים, מאשר להמשיך לחלום על אוטופיה ולהפסיד במגרש.

הרבנות במדינת ישראל היא מערכת ממוסדת, המחזיקה בתקציבים ובסמכויות. איננו רוצים שהיא תהיה נשלטת על ידי פוליטיקאים, אבל אי אפשר לצפות שבתוכה לא תהיה פוליטיקה. כדי שתלמיד חכם יזכה לתפקיד רבני עליו ללמוד להתנהל בתוך מערכת ממוסדת, לצבור קהל ותמיכה, וכן – לדעת קצת "לשווק את עצמו".

אמת, בעבר המינויים לתפקידים רבניים נעשו בצורה הרבה יותר נקייה. רבנים לא הציעו עצמם לתפקידי רבנות ראשית אלא נתבקשו להגיש מועמדות. היו כאלה שסירבו ורק בעקבות לחץ הסכימו להגיש מועמדותם. הדבר מזכיר קצת את ההלכה שנפסקה בשולחן ערוך (אורח חיים נג, טז) ש"מי שאינו שליח ציבור קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה ולא יותר מדאי אלא פעם ראשונה מסרב וכשיאמרו לו פעם שניה מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד ובפעם שלישית יעמוד".

בפועל, היום אינני מכיר מי שרוצה לעלות כשליח ציבור אך מסרב. אם יסרב, לא יפנו אליו עוד. ולא רק שאנשים לא מסרבים אלא שהם אף מבקשים ונלחמים על הזכות להיות שליח ציבור. מדוע אין מקיימים את ההלכה? קראתי בשו"ת 'תשובות והנהגות' שהסיבה לכך היא שבעבר שליח הציבור היה זה שבקיא בתפילה והוא הוציא את הקהל ידי חובה. על כן הורתה ההלכה לו לסרב בהתחלה, משום צניעות. אבל כיום כולם בקיאים בתפילה, ותפקיד שליח הציבור אינו מסמל כבר מעלה יתירה על פני כולם – לכן לא נהוג היום לסרב. כלומר, הדבר אינו נובע מגאוות האנשים אלא מפחיתות התפקיד.

אולי זה מה שקרה גם ברבנות. בעבר, רבנים נתבקשו להגיש מועמדות ולא רבו על התפקיד כי מעמד הרבנות היה גבוה. הרבנים הראשיים אצרו ידע וחכמה שאין לאחרים ונחשבו ל'גדולי דור'. אבל כיום, לעתים מתקבלת התחושה שהבחירות לרבנות הראשית (וגם לרבני עיר במקומות מסוימים) הפכו לתכנית ריאליטי. רשימה ארוכה של רבנים מציעים את עצמם לתפקיד, כורתים בריתות ומגבשים מאחוריהם קואליציה. התקשורת מגיבה בהתאם, כאשר הסיקור התקשורתי של מערכת הבחירות נראה כמו מירוץ פוליטי לכל דבר ועניין. על מה הדבר מעיד? לענ"ד, בעיקר על הפיחות במעמד הרבנות. בדיוק כמו אצל שליח הציבור, ברגע שהתפקיד הפך יותר לסמל מאשר לביטוי אמיתי של גדולה, יותר רבים ומתחרים עליו.

מה עושים במקרה הזה? אפשר לחלום על חזרה לימים של ה'גדולים' ולהמשיך לחלום שדווקא רבנים צנועים, המסרבים לשחק במשחק הפוליטי-רבני, ימונו לתפקיד. אבל אז, מפקירים את השטח לשחקנים מנוסים, שיודעים לנצל את תנאי המגרש לטובתם. לכן אני סבור, שעם כל הקושי, צריך לקבל את כללי המשחק של היום ולהשתמש בהם כדי למנות את הרבנים הראויים לתפקידים הנכונים.

במלים אחרות, רב בהחלט צריך כיום כישרון פוליטי כדי לקדם את עצמו. אין ברירה. ואולם, יש לוודא: אם פוליטיקאי עוסק 80 אחוז בפוליטיקה ו-20 אחוז במהות, מרב מצופה שיעסוק ב-95 אחוז במהות ו-5 אחוזים בפוליטיקה. רב שישקיע את מירב זמנו בשיווק וקידום אישי, לא ראוי לתפקיד שאליו מונה. אז אנו כן רוצים שלרב יהיה כשרון פוליטי, שידע לקדם את עצמו ולהפעיל קצת מרפקים. אבל זאת, במידה מועטה. שיזכור תמיד שהתפקיד גדול ממנו.

(האזינו תשפ"ד)