הסנהדרין – באמת רוצים אותה?

מי שתולה את הכל בסנהדרין, שיתכבד ויחשוב כיצד מביאים אותה

פעמים רבות אני שומע אנשים אומרים שצריך סנהדרין כדי שניתן יהיה לשנות דברים בהלכה. יום טוב שני של גלויות, לדוגמה. בעידן של לוח קבוע ושל תקשורת מהירה, נראה שאין באמת טעם לדין הזה. רק משום 'שמנהג ישראל בידיהם' מקיימים אותו. ומתי ניתן יהיה לשנות זאת? עם תקומת הסנהדרין.

כך גם לגבי תקיעה בשופר בשבת. חכמים ביטלו מצווה מדאורייתא מפני שחששו שאדם ייקח את השופר ויטלטל אותו ברשות הרבים כדי ללמוד כיצד לתקוע בו. מאותה סיבה ביטלו נטילת לולב בסוכות שחל בשבת, מחשש שמא יטלטל אותו. השנה זה דרמטי במיוחד, שכן יום ראשון של סוכות נופל בשבת, אז נטילת לולב היא מן התורה. בימינו, רבים מתקשים להבין איסורים אלה כאשר ברוב המקומות במדינת ישראל מטלטלים בשבת הודות לעירוב שקיים בערים וביישובים. האם לא שייך לבטל גזרה זו? אולי כשתקום סנהדרין.

אפשר להעלות עוד הרבה דוגמאות, כמו חיוב הצומות עם חזרת ישראל לארצו, נטילת ריבית בכלכלה המודרנית, שינויים בנוסח התפילה, סוגיות הקשורות למעמד הנשים וכו'. רבים מאד מודים ששינויים באמת נצרכים, אבל אנו חסרים את הסמכות לעשות אותם. אנו מחכים לסנהדרין שתקום בעתיד ושתוכל לבצע את כלל השינויים הללו.

אבל, האם הסנהדרין זה מוסד שבאמת יכול לקום? האם החלום על תקומתו הוא ריאלי? אני מודה: אני חש לא פעם שאנשים משתמשים בסנהדרין כתירוץ לברוח מאחריות. קצת בדומה לאלה שבוחרים בדעות האומרות שבית המקדש ירד מן השמים ולא ייבנה על ידי בני אדם. ואיך אני יודע שזו בריחה מאחריות? שכן אם רבנים באמת היו מוטרדים מהפער שבין ההלכה הפסוקה למציאות החיים, ורק הסנהדרין הייתה זו שמעכבת אותם, הם היו פועלים אקטיבית כדי לקדם את רעיון הסנהדרין שתחולל את השינויים הנדרשים. הם היו חשים אחריות לכך.

אך לרוב מה שקורה הוא שתקומת הסנהדרין לא באמת מעניינת את אותם אנשים שאומרים שאנחנו זקוקים לסנהדרין. מתייחסים אליה כמו אל המשיח – מפקידים זאת בידי שמיים. כלומר, יום יבוא וא-לוהים יסדר את כל העניינים עבורנו אבל אנחנו בינתיים לא נעשה דבר ונמשיך לקיים דינים והלכות לא הגיוניים.

אבל נזכיר: מדינת ישראל לא הייתה קמה אלמלא היו קמים אנשים, ובהם רבנים בכירים בציונות הדתית (כמו הרבנים אלקלעי, קלישר וריינס), שאמרו שעלינו לפעול אקטיבית כדי להביא את המשיח; לא לחכות שהוא יגיע מן השמיים. ציונות אין משמעה רק תמיכה במדינת ישראל. ציונות משמעה שינוי תודעה מפסיביות לאקטיביות, מיהודי שחולם על גאולה ליהודי שמביא את הגאולה, מיהודי שרק מבקש הגנה משמים ליהודי שיודע שצריך להתגייס לצבא. זהו המהפך הציוני שמייחד את הציונות הדתית.

מדוע, אפוא, כשמגיעים לסנהדרין פתאום 'הכל בידי שמיים'? למה כשאנו נדרשים לקחת אחריות על יהדות זמננו ולעצב אותה בהתאם למציאות המשתנה, רבים מוותרים על המאמץ ומסירים מעצמם את האחריות? מדוע הם לא פועלים וחושבים כיצד להקים את הסנהדרין? מדוע זה לא נושא מדובר ונלמד? מדוע לא פוסקים לגביו הלכות?

הרמב"ם כתב את 'הלכות סנהדרין' ו'הלכות ממרים' כי הוא צפה שעם ישראל עומד על סף גאולה. רבי יוסף קארו היה חלק ממפעל חידוש הסמיכה, כי גם הוא חי בתודעה משיחית. גדולים אלה פעלו אקטיבית כדי לקדם את רעיון הסנהדרין בתקופות הרות גורל. גם כיום, אנו חיים במציאות חסרת תקדים. אנו חיים במדינה יהודית ריבונית ועצמאית, דבר שלא היה כדוגמתו אלפי שנים. מדוע אצלנו לא עוסקים מספיק בסנהדרין? מדוע לא פועלים כדי להקימה?

כן, אנשים פוחדים משינויים. נוח להם במוכר, הידוע והנוח. קל להישאר במסגרת מבנה הכוח הקיים ולא לערער אותו. אז מוסרים את האחריות לידי שמים. אבל, כך לא היינו זוכים להגיע כאן למדינת ישראל. כך לא בונים מדינה. כך לא מביאים גאולה. מי שתולה את הכל בסנהדרין, שיתכבד ויחשוב כיצד מביאים אותה.

אז כיצד עושים זאת? לעניין הזה ננסה לייחד את רשימותינו הבאות.

(סוכות תשפ"ד)