הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)החודשים האחרונים מאז 7 באוקטובר היו יכולים להיות רגעיה הגדולים ביותר של הציונות הדתית. ואינני מתכוון בהכרח למפלגה הנושאת שם זה, אלא למגזר כולו.
שלושה שינויים דרמטיים מתחוללים בחברה הישראלית בעקבות המלחמה: האחד, לאחר חודשים ארוכים של מחלוקות פנימיות עזות, שהובילו אותנו לסיפה של מלחמת אחים, החברה הישראלית הבינה שעליה להתלכד כדי שהיא תוכל לעמוד יחד מול האתגרים הביטחוניים העומדים מולה. אין לנו את ה"פריווילגיה" להתקוטט בתוכנו, בשעה שאויבינו בוחנים אותנו מבחוץ ומחכים לרגע המתאים לזנב בנו. 'אחדות ישראל' הפכה מקלישאה לצורך קיומי.
השני, החברה הישראלית שבה אל זהותה היהודית. הזוועות שחוללו בנו מחבלי חמאס ותומכיהם ופגעי המלחמה מעלים שאלות על המשמעות של היותנו כאן, על קיומנו כיהודים במדינת ישראל. את המענה לכך מוצאים רבים בחזרה למקורות היהדות. לא מדובר בתנועה המונית דרמטית של "חזרה בתשובה" אלא בבירור רך יותר של הזהות. רבים החלו להקפיד יותר על שבת, ציצית ותפילין. בעקבות יוזמה שקידמו מספר ארגונים, המונים צמו את תענית אסתר עבור החטופות והחטופים. מתעוררת ההבנה שהמסורת היהודית היא אבן יסוד לישראליות שלנו, ולא סרח עודף שלה.
והנה השינוי השלישי – המלחמה הוכיחה שחזון השלום עוד רחוק מאיתנו. רבים "התפכחו" (ואני מודה שגם אני במידה מסוימת) מהקונספציה שניתן להגיע להסדר שיאפשר לנו לחיות כאן בצורה שלווה, עם צבא קטן וחכם, ומבינים עתה כי עלינו להשקיע מאמצים כבירים בצבא גדול וחזק, בחיזוק ההתיישבות ובמלחמה עיקשת ותמידית בטרור. כל זאת לצד חתירה מתמדת לזיהוי כוחות מתונים אצל ה'שכנים' (אם ישנם כאלה) ולהסדרות מקומיות, אך ללא ויתור על האינטרסים הביטחוניים שלנו. ויתורים הוכחו כלא יעילים במאבק מול תנועות קיצוניות שחרתו על דגלן להשמיד אותנו.
קל לראות ששלושת השינויים הדרמטיים הללו נוגעים בלב ליבה של האידיאולוגיה הציונית-דתית, כפי שניסחו זאת מייסדיה: עם ישראל (שותפות וסולידריות עם כלל החברה הישראלית), תורת ישראל (חיזוק הזהות היהודית), וארץ ישראל (התיישבות, ביטחון וצבא). ובתקופה הדרמטית הזו, המתאפיינת בתזוזות ובחוסר ודאות, כשעם ישראל מחפש מנהיגות שתתווה לו דרך ותציע לו תקווה – מצופה מהציונות הדתית שתתפוס במושכות ותראה כיצד עושים זאת: כיצד מחברים בין חלקים שונים בחברה הישראלית, כיצד מעמיקים זהות יהודית ויוצקים משמעות בימי החושך והאובדן, וכיצד מתמסרים להגנה ולביטחון המדינה מתוך עולם של לימוד תורה.
לו היינו זוכים לכך, הציונות הדתית הייתה יכולה בימים הללו להוות דוגמה ומופת למנהיגות שמובילה את התחומים הללו, תוך שהיא ניצבת בגאון מול המתנגדים להם. אך, למרבה הצער, זה לא קורה. מפלגת 'הציונות הדתית', שנטלה על עצמה לייצג את המגזר כולו, בונה לעצמה תדמית של מפלגה קיצונית ומפלגת. חוק הרבנים שהיא ביקשה להחזיר לכנסת, ושביקש בחסות המלחמה למנות מאות משרות של רבנים בכל רחבי הארץ (שעל הצורך בכך ובטח על דרך הבחירה שהוצעה, יש מקום לתהות) שעה שלרבבות מפונים אין בכלל בית לחזור אליו, הוא רק דוגמה אחת שמוכיחה שדבר לא השתנה שם. רק בלחץ הציבור, ירדה ההצעה מסדר היום.
כך גם קורה בתחום הזהות היהודית. במקום לדאוג לחינוך יהודי ממלכתי, שמתאים לכלל החברה הישראלית, לשירותי דת ישרים ומסודרים ולרבנות קשובה ומקרבת, מפלגת הציונות הדתית נוקטת קו דתי מחמיר; מתקצבת במיליוני שקלים חינוך פרטי, שמדיר אוכלוסיות שלמות מחינוך ראוי; נותנת לאבי מעוז, שמייצג קו חרד"לי נוקשה מבית 'הר המור' (וקרא לפסיקת בג"ץ בנושא גיוס החרדים 'גזירה', כאילו לא מדובר בצורך קיומי לחברה הישראלית), אחריות על תכנים חינוכיים; ומפקירה את תחום שירותי הדת בידי מפלגת ש"ס שעושה שם כרצונה (רק לאחרונה ביקשו במשרד לשירותי דת להשתלט על הוועדה המאשרת את מינוי הממונים למועצות דתיות ובכך למנות את אנשי שלומם לתפקידים הבכירים). אפילו ההכרזה על הענקת פרס ישראל לרב הראשי הספרדי, שקרא לרדת מהארץ אם יגייסו חרדים, עברה שם בשקט.
וכך גם קרה בנושא גיוס החרדים. שילוב תורה וצבא זה נושא הדגל העיקרי של הציונות הדתית היום, והדבר שמבחין אותה יותר מכל מהאידיאולוגיה החרדית. ראוי היה אפוא שמפלגת הציונות הדתית – ויחד איתה הרבנים המובילים של המגזר – יובילו את המהלך שידרוש מהציבור החרדי להתגייס מתוך הבנה שהדבר גם אפשרי וגם מחויב מבחינה הלכתית ומוסרית. אך לא כך קרה. התגובות מצד הציונות הדתית למשבר הגיוס היו רפות, ובסופו של דבר מי שהוביל את המהלך היה בג"ץ.
יש לציונות הדתית השורשית (ולאחותה האורתודוקסיה המודרנית) תורה מפוארת, אידיאולוגיה עמוקה, רוח גבוהה, מסירות נפש והיסטוריה מוכחת, בכל התחומים שציינו. זו השעה שבה עם ישראל זקוק לה יותר מאי פעם. היכן היא?
