הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)את סיפור יציאת מצרים היה אפשר לספר בהמון דרכים, ואף על פי כן התורה בחרה לספר אותו בצורה מסוימת מאוד. הנה כי כן, על אהרון, שהיה מנהיג דומיננטי במצרים, כמעט שאיננו קוראים דבר. על אירועים רבים שקרו למשה לאורך חייו (נזכור שכשעמד לפני פרעה הוא היה בן 80) איננו שומעים דבר. האם אפשר למצוא פשר למה שכן סופר?
הבה נתבונן בסיפורים שמסופרים לנו. האירוע הראשון הוא סיפור לידתו של משה. לאחר שלושה חודשים שבהם אימו מחביאה אותו בבית, היא שמה אותו בתיבה ומוציאה אותו אל שפת היאור. בת פרעה, ההולכת לרחוץ ביאור, מגלה אותו שם: "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו". בת פרעה פועלת בניגוד להיגיון ובניגוד לחוקי הממלכה ומאמצת את הילד כבנה. כך ניצל משה.
באירועים הבאים מסופר כיצד משה יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם. הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי והורג את המצרי. למחרת הוא רואה שני עברים ניצים, והוא גוער ברשע שמכה את חברו. הדבר מחייב אותו לברוח למדיין, שם הוא שוב מציל מישהו אחר – הפעם את בנות מדיין שמגורשות על ידי הרועים.
הסיפור השלישי נוסף לנו במדרש. המדרש מתאר כיצד כרועה צאן, רדף משה אחר גדי אחד שברח מן העדר. משה מצא אותו שותה מים, הבין שהוא היה צמא, ונושא אותו על כתפיו בחזרה לעדר. על פי המדרש, באותו רגע בחר בו הקב"ה להנהיג את ישראל: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך אתה תרעה צאני ישראל" (שמות רבה ב, ב).
משה ובת פרעה לא פעלו מתוך אידיאולוגיה גבוהה או משנה סדורה, אלא מתוך רגש פשוט של רחמים
קו אחד שוזר את הסיפורים הללו – החמלה האנושית. עוד בטרם אנו קוראים על המהפכה הגדולה של יציאת מצרים, ועל הערכים הגבוהים הגנוזים בה, אנו קוראים סיפורי גאולה קטנים של תינוק, גברים מוכים, נשים ואפילו גדי. משה ובת פרעה לא פעלו מתוך אידיאולוגיה גבוהה או משנה סדורה, אלא מתוך רגש פשוט של חמלה ורחמים. המהפכה הגדולה בהיסטוריה התחילה ממעשי חסד קטנים ופרטיים.
בכך, כמדומני, טמון מסר משנה חיים. אידיאולוגיה היא דבר חשוב, באשר היא מקנה פשר ומשמעות לחיים. היא מתווה דרך, סוחפת המונים ומחוללת מהפכות. אבל אידיאולוגיה גם עלולה להיות מסוכנת, באשר היא עלולה להיות נוקשה ועיוורת לאדם הפרטי. היחיד מוקרב בה לטובת הרעיון. כך עלולים להופיע עיוותים נוראיים והרסניים, אשר במקום לקדם את העולם למציאות אוטופית, מדרדרים אותו לחורבן. כך אירע עם הקומוניזם והנאציזם, וכך קורה כיום עם האסלאם הפונדמנטליסטי. בשם ערכים, כביכול נעלים, אנשים מחוללים פשעים נגד האנושות.
מראשית דרכה, התורה נאבקת בכך. התורה מלמדת על קיומו של א-ל יחיד, שברא את העולם ומנהל את ההיסטוריה. היא מקדמת רעיונות וערכים. אבל זאת לא על חשבון האדם היחיד. התורה מכריזה על בריאתו של האדם היחיד בצלם א-לוהים. היא נאבקת באתוס של בוני מגדל בבל, שדיברו כולם בשפה אחת ודברים אחדים, ומצמיחה את העם הנבחר מאדם יחיד שעזב את מולדתו. בכך היא מלמדת: האידיאולוגיה לא יכולה להחליף את האנושיות. האמונה, אסור לה שתדכא את רגש החמלה. גאולה עולמית לא תגיע אם בני אדם כפרטים לא ירחמו איש על רעהו.
אמת, כדי לקדם מהלכים גדולים, לעיתים נדרשות הכרעות קשות. האינטרס הכללי לעיתים דורש את הקרבתם של יחידים. אבל אסור שהחלטות מסוג זה יבואו על חשבון רגש החמלה וראיית האדם כאדם. על מפקד קשוח, ששולח את חייליו לקרב, להיות בה בעת רגיש לכאב הנופלים. מנהיג שלוקח החלטות אסטרטגיות לטובת המדינה, נדרש להיישיר מבט לכאבם של האנשים שנפגעים מכך ולדמוע איתם. חמלה אנושית איננה חולשה; היא הבסיס שעליו יושבות המהפכות הגדולות.
אנו מצויים בימים קשים, שבהם עסקה לשחרור חטופים עומדת בלב ויכוח ציבורי נוקב. הבעיה איננה בעמדות השונות, אלא בהפיכתן למחנות אידיאולוגיים מנוגדים, שבשל האמונות שלהם לא מצליחים לראות את האחר. זהו רגע מסוכן, שבו האידיאולוגיה מאיימת על האנושיות שלנו. ראוי שמי שמתנגד לעסקה – ואולי דווקא הוא – יפגין סולידריות עם הסבל הנורא של משפחות החטופים. ראוי שמי שתומך בעסקה יזדהה עם כאב המשפחות שמסרבות לסכן את בניהן החיילים. מותר לנו להתווכח; אסור לנו לאבד את החמלה. אחרת נפסיק להיות אחרים. כמו משה התינוק, העברי המוכה והגדי הצמא – גאולה מכל סוג שהוא לא תבוא אם לא נחוש בכאבו של האחר.
