רבנות מן העם (ה) – למה הצעת החוק על הליכי המינוי של הרבנים במדינת ישראל מסוכנת?

שליטה של השר במינויי הרבנים ובמועצת הרבנות הראשית תיתן לו כוח ציבורי גדול, והרבנות הופכת לכלי שרת בידי הפוליטיקה

כבר מספר חודשים שאני מנהל מאבק נגד הצעת חוק, שהונחה על שולחן הכנסת על ידי חברי הכנסת ארז מלול (ש"ס) ושמחה רוטמן (הציונות הדתית). עיקרה של הצעת חוק זו הוא להסדיר בחקיקה ראשית את כל הליכי המינוי של הרבנים במדינת ישראל – מרמת רבני ערים, עבור ברבנים אזוריים ורבני יישובים וכלה ברבני שכונות. יש ברכה בהסדרה חקיקתית של הנושא, שכן הדבר מקבע את הליך המינויים שעד היום נעשה באמצעות תקנות וחוזרי מנכ"ל, העשויים להשתנות תדיר. אבל דווקא משום כך, הצעת החוק הזו בעייתית ומסוכנת, שכן היא מבקשת להנציח בחוק הליך מינוי רבנים מאד בעייתי.

מספר לא מבוטל של פעמים עלה בדיון על הצעת החוק בוועדת חוקה, חוק ומשפט, העניין שרבנים הם "נבחרי ציבור". ואמנם, זה תיאור הולם של התפקיד הרבני. כפי שראינו ברשימות הקודמות, רב צריך להיות ממונה על ידי ציבור שמעוניין בו ורוצה אותו. אין לנו כיום רבנות ריכוזית כפי שהיה בעבר בסנהדרין. ממילא, הכוח למינוי הרבנים צריך להיות של הציבור, שיבחר בהם.

ואולם, אופי המינויים שההצעה מבקשת לקדם הפוך מכך. בעוד המציעים מכנים את הרבנים כנבחרי ציבור, בפועל הם רוצים שהם יהיו פקידים, שליחים של הרבנות הראשית. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בכך, שבניגוד למציאות העכשווית, בה כוחם של נציגי הציבור המקומי בוועדה הממנה את רבני הערים הוא שבעים וחמישה אחוזים, בהצעה החדשה כוחם הוא חמישים אחוז ומטה. עשרים וחמישה אחוזים הם נציגי השר מהשלטון המקומי (וממילא הם אנשים שמזוהים אוטומטית עם המועמד שלו) ועשרים וחמישה אחוזים הם חברי מועצת הרבנות הראשית. משמעות הדבר, שרצונם החופשי של הנציגים המקומיים הוא מיעוט בגוף הבוחר, ולמעשה רב שהשר לשירותי דת ומועצת הרבנות הראשית מעוניינים בו יכול להתמנות נגד רצון הציבור.

אם לא די בכך, בניגוד לתקנות הקיימות, בהן רבני ערים מתמנים לכהונה של עשר שנים, שלאחריה הם נדרשים לעמוד לבחירה מחודשת, הצעת החוק הנוכחית מבקשת לקבוע שרב ימונה לכל חייו מבלי יכולת להזיזו מתפקידו. אין בכך כל הגיון. עשר שנים הן קדנציה ארוכה מאד (יותר מכל נבחר ציבור אחר), שבהן הרב יכול לקדם מדיניות כאוות רצונו. העמדתו לבחירה מחודשת מוודאת שהוא אכן ממלא את תפקידו בהתאם לצרכי המקום. אם הרכב האוכלוסייה משתנה או אם הרב אינו ממלא את תפקידו בצורה מספקת, יש לקבוע מנגנון שבו הציבור יוכל לא לבחור בו מחדש. זו המשמעות המיידית של 'נבחר ציבור'.

מדוע מה שטוב לרבנים הראשיים, הממונים לעשר שנים, לא טוב לרבני ערים? מדוע לקבוע שרבני עיר ימונו לכל החיים?

התשובה היא אחת: שליטה. שר שיצליח למנות את אנשי שלומו במהלך הקדנציה שלו יקבע את דמות הרבנות לעשרות השנים הבאות מבלי שתהיה יכולת לשנות זאת. נזכור שרבני ארבע הערים הגדולות (חיפה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע) מכהנים במועצת הרבנות הראשית, ושלושים רבני הערים הגדולות בוחרים את חברי מועצת הרבנות הראשית והרבנים הראשיים. ואם מועצת הרבנות הראשית בעצמה חברה בגוף הבוחר את רבני הערים, נמצא שיש כאן 'מעגל קסמים' שאותה חבורה בוחרת את חבריה.

אין פלא שחברי מועצת הרבנות הראשית כמעט ולא השתנו בעשרות השנים האחרונות, ועל פי הצעת החוק החדשה זה לא הולך להשתנות. שליטה של השר בכל מינויי הרבנים ובמועצת הרבנות הראשית תיתן לו כוח ציבורי גדול, מה שיוביל לחיזוק כוחו הפוליטי, וחוזר חלילה. כך הרבנות הופכת לכלי שרת בידי הפוליטיקה.

יש עוד בעיות רבות בהצעת החוק הנוכחית, אבל דומה שדי במה שהעלנו כאן כדי לראות שהרבנים לא הולכים להיות נבחרי ציבור כלל ועיקר אלא מינויים פוליטיים, שהשר לשירותי דת (או שר הפנים או יו"ר המפלגה, פטרונם) חפץ ביקרם. לא ברור כיצד מפלגה המכונה 'ציונות דתית', האמונה על חזונו של הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית, משתפת פעולה עם היוזמה הזו.

(כי תבוא תשפ"ג)