רב כנבחר ציבור

מציאות זו תאפשר לרב להתנהל בצורה לא מאוזנת, לנקוט במדיניות הלכתית שאינה הולמת את אופי הקהילה ובמקרים קשים אף להתעמר באנשים, 'בשם ההלכה'

מציאות זו תאפשר לרב להתנהל בצורה לא מאוזנת, לנקוט במדיניות הלכתית שאינה הולמת את אופי הקהילה ובמקרים קשים אף להתעמר באנשים, 'בשם ההלכה'

רב כנבחר ציבור / הרב ד"ר עידו פכטר

"אני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם". במשפט הזה ביטא דוד בן גוריון את המתח שבו שרוי כל מנהיג. מצד אחד, מנהיג תלוי בבחירתו של העם בו. הוא אמור להוציא לפועל את מאווייו של הציבור. מצד שני, מנהיג נבחר כדי להיות אחראי לציבור שבחר בו, להוביל אותו בדרך הנכונה, לדאוג לשלומו ולביטחונו ולהביא אותו לשגשוג ופריחה. בהיבט הזה, לא כל מה שהציבור רוצה זהה למה שהוא צריך. לא תמיד לציבור הרחב יש את כל הידע ורוחב הדעת המספקים כדי לדעת מה טוב עבורו. הדבר מחייב את המנהיג לנקוט לעתים בעמדות לא פופולריות, כאלו שלעתים לא יתקבלו באהדה אצל הציבור.

מתח זה מכניס את המנהיג למורכבות. אם יפעל כנגד דעת הציבור שבחר בו, הוא ימעל בהיותו נבחר ציבור וקרוב לוודאי שלא ייבחר שוב. מצד שני, אם יפעל כנגד האינטרסים של הציבור, ימעל באחריותו ושליחותו המנהיגותית. כיצד פותרים את המורכבות הזו?

המפתח טמון באמון. ציבור שבוחר במנהיג צריך לדעת שהוא לא רק בוחר בקבלן ביצוע לרצונות שלו אלא גם במי שהוא סומך עליו שידע לדאוג לו ולנהל אותו בצורה נכונה, גם אם הדבר יחייב לעתים לנקוט בעמדות פחות פופולריות. צריכה להיות כאן מידה גדולה של אמון והערכה, שהמנהיג פועל בשיקול דעת והבנה נכוחה של המציאות. כמובן, שמצד שני, הדבר מחייב את המנהיג באיזון. עליו להימנע מליפול לאחד משני הקצוות ולדאוג מצד אחד להיות קשוב לרצון הציבור ומצד שני לעשות מה שטוב לו. אמון ואיזון, הם אפוא שני המרכיבים החיוניים למנהיגות מוצלחת.

כשם שהדבר נכון במנהיגות פוליטית כך הוא נכון במנהיגות הרבנית. אחת הטענות החוזרות ונשמעות בפי התומכים בהצעת חוק הרבנים, שמונחת כיום על שולחן הכנסת, ושמבקשת למנות רבני ערים ושכונות לכל חייהם וללא קציבת כהונה, היא שרב לא צריך להיות תלוי בציבור שלו. אם רב יצטרך לעמוד לבחירה מחודשת, כך נטען, הוא לא יוכל להוכיח את הציבור ולחנכו, אלא יצטרך להגיד רק דברים שיישמעו נחמד.

שתי תגובות לטענה זו: האחת, על פי התקנות הקיימות קדנציה של רב עיר היא לעשר שנים – זמן ארוך מאד (יותר מכל תפקיד ציבורי אחר), שבהן הרב בהחלט יכול להוכיח ולחנך את הציבור ללא חשש מעתידו הרבני.

אבל תגובה עקרונית מכך היא שטענה זו מתעלמת ממרכיב האמון במשרת הרב. תשע שנים כיהנתי כרב קהילה, כאשר מדי שנתיים-שלוש נדרשתי לחדש את החוזה. ועם זאת, לא הייתה לי כל בעיה להוכיח או להעיר לציבור ולאנשים פרטיים. זאת מפני שהיו אמון והערכה הדדיים ביני ובין הקהילה. הם סמכו עליי ואני סמכתי עליהם. הם ידעו שכל מה שאני אומר ועושה, זה מתוך הכרת העולם שלהם, ואהבה ודאגה להם. ביחסים כאלה, הייתי חופשי לומר כל דבר והם היו חופשיים לבחור בי כל פעם מחדש.

ממה אפוא פוחדים אותם הטוענים שאין להעמיד רב לבחירה שכן אז לא יוכל לומר את אשר על ליבו? הם פוחדים מדבר אחד: שהרב לא יקבל את אמון הציבור. לכן הם רוצים לבסס את מעמדו באמצעות כוח וכפייה. חוק המדינה יקנה לו מעמד, גם אם הציבור מואס בו ולא נותן בו עוד אמון. מציאות זו תאפשר לרב להתנהל בצורה לא מאוזנת, לנקוט במדיניות הלכתית שאינה הולמת את אופי הקהילה ובמקרים קשים אף להתעמר באנשים, כביכול בשם ההלכה.

לא זו דרכה של תורה. רב הוא מנהיג, וכמנהיג עליו לזכות באמון הציבור. הציבור מקנה לו את המעמד ומזכה אותו בכבוד אמת. ואם אלה קיימים, אין מה לחשוש מחופש הביטוי של הרב. מצד שני, כמו כל מנהיג, רב נדרש לפעול באופן מאוזן וקשוב לציבור שלו. זה לא גנאי אלא חובה.

מי שסובר שמינוי פוליטי כזה או אחר יבסס את מעמד הרבנות פשוט טועה ומחרב את הרבנות. ראוי שהרבנים יתנהגו כנבחרי ציבור לכל דבר ועניין, על המורכבות של התפקיד הזה. לצערי, חוק הרבנים מרחיק אותנו משם.

(ניצבים וילך תשפ"ג)