הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)"אני לא מסוגלת לראות את עצמנו חוגגים את ליל הסדר, חג החירות, השנה", כך אמרה בתו של אחד החטופים, שנמצא עדיין בעזה, בראיון לילי ברדיו. כבר קרוב ל-200 ימים, ל-133 משפחות יש כיסא יתום בבית. אבל לא רק להן. אצל מאות רבות של משפחות שמור מקום ריק לבן או בת, אבא או אמא, סבא או סבתא, שנפלו במהלך מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר או במהלך הקרבות בעזה ומחוצה לה. חיים שנגדעו ולא יחזרו. אלו יתקשו מאוד לשיר השנה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצלינו מידם". א-לוהים לא הציל.
בעצם, לכולנו יהיה קשה השנה לחגוג את ליל הסדר. למרות לילה מוצלח של יירוט כמעט מושלם של התקיפה האיראנית, אנחנו עדיין בבוץ. אלפים רבים של מפונים טרם חזרו לבתיהם בצפון ובדרום. לא ברור לאן מועדות פניה של המערכה בעזה. האנטישמיות בעולם גואה, והעולם? "העולם כולו נגדנו", כפי שכתב יורם טהרלב ב-1969, ולצערנו "זה ניגון עתיק מאוד". כיצד אפשר לשמוח ולחגוג חירות, כשאנחנו חרדים לקיומנו הממשי?
אבל בעיניי, לליל הסדר יש משמעות דווקא בזמנים הקשים האלה. ליל הסדר הוא לילה שבו אנו מסרבים להיכנע למציאות הסוגרת עלינו. הוא הלילה שבו אנו נאבקים על התקווה.
יש הבדל בין להיות אופטימי ובין להתמלא בתקווה. "אופטימיות היא האמונה שפני הדברים ישתנו לטובה; תקווה היא האמונה שביחד אנחנו יכולים לשנות את פני הדברים לטובה", כתב הרב יונתן זקס. אופטימיות היא עמידה פסיבית מול המציאות. היא סוג של נאיביות שאיכשהו הדברים יסתדרו. אבל יותר מדי פעמים המציאות הוכיחה שפניה לא לטובה: היא לא הייתה טובה עבור נרצחי הפוגרומים לאורך הדורות. היא לא הייתה טובה לקהילות ישראל שנמחקו במסעי הצלב ובשואה. והיא לא הייתה טובה עבור נרצחי הטבח בשמחת תורה. להיות אופטימי זה דבר שלא מוכיח את עצמו בעולמנו. "בהתחשב בעברו של העם היהודי, אף יהודי אינו יכול להיות אופטימי", סיכם זאת הרב זקס.
אין כאן נאיביות ולא מעשה קסמים. ברגע שאנחנו יכולים לשרטט בתודעתנו את הקו מהבלתי מושג אל המושג, סופנו שנצעד בו
התקווה, לעומת האופטימיות, איננה פסיבית אלא אקטיבית. היא לא מחכה שהמציאות תשתנה לטובה, אלא היא המנוע המניע את האדם להתקדם ולפעול בתוך המציאות כדי לשנות אותה לטובה. התקווה איננה צומחת מהנסיבות, אלא היא תגובה מודעת אליהן. היא האמונה שביכולתנו לשנות יחד את המציאות ולעשות את מה שנראה ממבט ראשון כבלתי אפשרי, גם כשהעתיד לוט בערפל.
בליל הסדר אנו נאבקים על התקווה. גם כשמסביב אין שום דבר בנסיבות שמאפשר לנו להיות אופטימיים, למשך לילה אחד אנו בוחרים – וזו בחירה שכרוכה במאמץ! – לאחוז בתקווה. להאמין שביכולתנו לצאת מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. להכריז שהשנה אנו עבדים, אבל בשנה הבאה נהיה בני חורין.
איך עושים זאת?
במאמר הנושא את השם 'מאמר הקיווי', מסביר הרמח"ל באמצעות הטרמינולוגיה הקבלית שהתקווה מסמלת את הקו אשר פורץ את העיגול הסוגר עלינו ומשחרר אותנו לעתיד אחר. התקווה באה מלשון קו (כמו בפסוק מספר יהושע "תקוות חוט השני"), וזה פירוש הפסוק "לישועתך קיוויתי ה'": לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – לַעֲשׂוֹת קַוִּים. ה' – בִּזְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם.
לאחוז בתקווה זה להצליח לשרטט קו דמיוני מהשעבוד אל הגאולה, מהמציאות העכשווית אל העתיד הטוב. כפי שאמר לי פעם חבר קרוב: "אם אתה מצליח לראות בדמיון את החלום שלך ואיך אתה משיג אותו – הוא יתגשם". אין כאן נאיביות ולא מעשה קסמים. ברגע שאנחנו יכולים לשרטט בתודעתנו את הקו מהבלתי מושג אל המושג, סופנו שנצעד בו. כמו האדם האוחז בחבל ומושך אותו, אך בעצם בכך מקרב את עצמו אל היעד, כך אנחנו משרטטים קו אל העתיד, מושכים אותו אלינו, ובכך בעצם מתקדמים אליו.
הסופר דויד גרוסמן מן הסתם לא הכיר את מאמרו של הרמח"ל, אבל ברגע של השראה בתקופת הקורונה הוא תיאר את התקווה באופן די זהה. "אפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר", כתב. "והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו".
קשה השנה לקיים את ליל הסדר ולדבר במושגים של חירות וגאולה, אבל דווקא משום כך, כן חשוב לעשותו. כי בלילה הזה ניאבק כולנו על התקווה. נשלח קווים אל מציאות שברצוננו להשיג. נדבר על פדיון שבויים, על הצלה ועל גאולה, על ניצחון ועל חיים של שקט ושלווה. נדמיין אותם ונחגוג אותם. ובאמצעות הקווים שאנו שולחים לשם, נמשוך את עצמנו לשם, לא בעמידה חסרת אונים מול המציאות הסגורה אלא בפעולה ובמעשה, בקפיצה מודעת אל הלא נודע.
זה אפשרי. זו תקוותנו. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
