הפיוט "דיינו" מורכב מ-15 שורות, שכל אחת מהן מתארת נס אחד שנעשה לעם ישראל במהלך יציאת מצרים ועד כניסתנו לארץ. בדרך כלל, האירועים מתוארים לפי סדר כרונולוגי הדרגתי. אולם, יש פעם אחת שסדר האירועים אינו כרונולוגי. הפיוט פותח: "אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּינוּ", ולאחר שכבר יצאנו ממצרים חוזרים לאירוע קודם: "אִלּוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, דַּיֵּינוּ." מדוע שינה מחבר הפיוט את סדר האירועים?

כדי לענות על שאלה זו, נתבונן על יציאת מצרים של דורנו – היציאה ממחנות ההשמדה. המלחמה הוכרעה בפלישתן של בנות הברית לנורמנדי. באותו זמן, הכלואים במחנות ההשמדה לא ידעו מאומה על מה שהתרחש בחוץ, ולכן הפלישה עצמה לא הייתה משמעותית לגביהם. רק לאחר שיצאו לחירות והחלו לשמוע על האירועים שקדמו ליציאתם, היו יכולים להכיר בשלבים שקדמו לשחרור ממחנות ההשמדה. זכורני שאמי ז"ל סיפרה שהם הלכו בצעדת המוות בקור הגדול, ולאחר שקמו משנתם באחד האסמים, הגיע לפתע חייל רוסי ואמר לכולם – משוחררים. שורדי השואה לא ידעו באותו הרגע כיצד גואלים אותם ומוציאים אותם לחירות.

תהליך יציאת מצרים מוכר וידוע, ובכל זאת אנו מתבקשים לשחזר את סדר האירועים כאילו שיציאת מצרים מתרחשת כעת. הפיוט "דיינו", אם כן, הוא היישום של המהלך שנקראנו לעשות בכל הלילה הזה, לראות את עצמנו כאילו יצאנו עתה ממצרים. מתוך הפרספקטיבה הזו, כל שלב ושלב מעורר התפעלות בדיוק כמו שהרגישו עם ישראל בשעה שיצאו ממצרים. לכן, אנחנו מתארים את "מכת הבכורות" לאחר יציאת מצרים, בדיוק כמו שישראל באותה תקופה ידעו עליה רק לאחר יציאת מצרים.

הסיפור של הדור שלנו יסופר על ידי הדורות הבאים כנדבך הכרחי לתקומתה של מדינת ישראל

במהלך שמחת תורה כבש חמאס חלקים מעוטף עזה. הוא רצח ואנס וגזל מאלו שהיו ביישובים ובמסיבה בקיבוץ רעים. זו הייתה זוועה, אולם כבר מהיום הראשון קמו גיבורים שלא המתינו לצו 8 ורצו להילחם ולהגן על היישובים תוך סיכון חיים גדול. חלקם נפלו, וכך לאחר זמן צה"ל נכנס לתמרון קרקעי שבמהלכו הושמדו תשתיות, חוסלו מחבלים ושוחררו מספר חטופים.

ליל הסדר של השנה לא יהיה דומה לכל הסדרים שקדמו לו בשנים האחרונות. בתקופה הזו אנו חווים כאב גדול, אבל גם שומעים על רוח הגבורה של עם ישראל. כאב ותקווה, תסכול ועידוד. זו תקופה שדורשת עיבוד ושחזור. יש כל כך הרבה סיפורים שאנחנו עוד לא מכירים שמתארים סיפורי גבורה של לוחמים.

כבר מהרגע הראשון, כשרבים מאיתנו היו הרחק מיישובי העוטף, היו קרבות שבהם חיילים מסרו את נפשם כדי להגן עלינו. גם בתוך החושך הנוראי של התקופה, היו נקודות אור חשובות ומשמעותיות.

בליל הסדר הזה נוסיף ונספר גם את סיפור יציאת מצרים של תקופתנו כפרק נוסף לאותו סיפור היסטורי שהתרחש לפני שנים רבות. גם כאשר אנו נמצאים בעיצומה של המלחמה, נדרשים אנו להאמין שאנחנו בתקומה חדשה של האומה. אין באפשרותנו לראות את המהלך כולו, ואין אנו מודעים לכל הניסים. הסיפור של הדור שלנו יסופר על ידי הדורות הבאים כנדבך הכרחי לתקומתה של מדינת ישראל. גם בשעה קשה זו ישנם "אירועים נסתרים", שלעתיד לבוא יידעו על קיומם ויוכלו להתבונן על תקופתנו מפרספקטיבה רחבה יותר.

הפוסט האומנם "דיינו"? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יתכן וניתן להסביר את המשנה בצורה אחרת: כל הנגעים אדם רואה-חוץ, דהיינו כל מה שאדם רואה בחוץ- מנגעי עצמו הוא רואה. דומה שהמשנה בנגעים דומה לכלל אחר שמובא במסכת קדושין (ע ע"א): "כל הפוסל במומו פוסל". כלל זה נאמר בעיקרו על פסולי חיתון. לאמור, כאשר אדם רואה פסול חיתון בזולת, שיידע שקרוב לוודאי שהפסול קיים אצלו. כלל זה נאמר בלשון העם על אדם שמותח ביקורת כלפי הזולת, שלעתים קרובות הוא ימצא שהפגם נמצא בו עצמו.

תופעה זו מוכרת גם בעולם הפסיכולוגיה  – השלכה (פרויקציה). יש לאדם מנגנון הגנה אישי שמשליך את הצדדים השלילים באישיותו על העולם שמחוצה לו – לזולת, וכך נמנע מהכרה בתכונות השליליות של עצמו.  דומה שזו בעייתו המרכזית של המצורע, ולכן קבעה עבורו התורה מסלול היטהרות מיוחד, שיאפשר לו להימנע מלשון הרע ופחות להתעסק בפגמים של האחרים.

תהליך ההיטהרות מהצרעת מותנה בבידוד וניתוק מהחברה: 'כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ … בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ' (ויקרא יג, מו). כאשר אדם נמצא בחוץ הוא יכול להתבונן יותר על עצמו. הוא כבר אינו שופט את עצמו ביחס לחברה אלא ביחס אל עצמו וכך יכול להגיע לחשבון נפש. זאת ועוד, הבדידות שנגרמת לאדם יכולה לגרום לו לשוב ולראות את הסביבה בעין טובה יותר. בעודו יושב מחוץ למחנה ירגיש הוא בחסרונה של סביבה תומכת ואוהבת.

בימים אלו, שדורשים אנו בהלכות הפסח ועסוקים בניקוי החמץ, עלינו להתבונן גם בחורים ובסדקים שבתוכנו ולהכיר בחסרונות שיש בנו, לפני שנאחז בשבט הביקורת על אחרים. כך נשתכנע שנכון יותר לראות בעיקר את מעלת חברנו. זה החיבור המיוחד של פרשת הנגעים עם התחדשותו של העולם בחודש ניסן. אנחנו נמצאים בתקופה שיש בה מחלוקת גדולה ולצערנו גם גלי שנאה פוקדים את המחנה בשעות קשות של מלחמה. זה הזמן להבין שיש אמת בכל צד, לדעת להקשיב, להכיר בכאב ולא לפסול את האחר.

הפוסט חוץ מנגעי עצמו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בפרשתנו 'שמיני' אנו נחשפים לאסון נוראי שמתרחש במשכן ממש ברגע השמח ביותר של עם ישראל. כולם דרוכים ומצפים לאש שתרד מהשמיים, ובאותו הרגע שיוצאת האש מתים הבנים של אהרון ואלישבע. ברגעים הקשים הללו בוחר אהרון לשתוק: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

מפרש הרשב"ם: "ולא בכה ולא התאבל… אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו". לדעת הרשב"ם, אהרון רצה לפרוץ בבכי, אבל התאפק ונמנע מלבכות. לעומתו, סבור הרמב"ן שאהרון בכה – זו תגובה אנושית יותר: "שהיה בוכה בקול, ואז שתק". דהיינו, אהרון בכה ולאחר מכן שתק. השתיקה מעידה על צידוק הדין.

אהרון הוא שליח הציבור של העם, וכאשר בעתיד הוא יצווה על עבודת יום הכיפורים, הוא יידרש לעמוד לפני ה' ולהקטיר קטורת, שתכליתה לכפר עליו ועל העם. אהרון הכהן הגדול אינו יכול לעמוד בפני ה' מתוך טרוניה וביקורת, ולכן הוא נשמר אפילו מזעקה ומבכי.

התורה מתמקדת בתגובתו של אהרון, אולם אין היא מתארת את תגובתה של אלישבע אשתו. למרות שסיפור מותם של נדב ואביהוא מתואר במקרא מספר פעמים, תגובתה והתמודדותה של אלישבע עם השכול על בניה אינו מתואר במקרא כלל. אולם, חז"ל  מתארים את תחושותיה, לאחר שהמתינה בכיליון עיניים לרגע שבו אהרון יהיה הכהן הגדול ובניה יהיו כוהנים.

אלישבע המתינה והתרגשה לקראת הכתרתם של בני משפחתה לתפקידים החשובים בישראל. ובאותו יום ממש, מתים שני בניה מאש אלוקים. רגעי האושר נהפכים לרגעים של אבל, וכך אלישבע הופכת להיות דמות טראגית – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. עשן הקטורת הוחלף בתימרות עשן שכיסו את פניה. אולם, מתוך המדרשים לא ברור דיו מה הייתה תגובתה הרגשית. ייתכן ששתקה כבעלה אהרון, וייתכן שתגובתה היתה שונה והיא זעקה וייללה על מות בניה.

רגעי האושר נהפכים לרגעים של אבל, וכך אלישבע הופכת להיות דמות טראגית – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא

מקומה של אלישבע שונה משל אהרון בעלה. אלישבע אינה מצויה במשכן, היא אינה שליחת ציבור. אך טבעי הדבר שהאם תבכה ותזעק במות בניה. ראיה לדבר משרה אמנו, שפרחה נשמתה בשעה שרק שמעה על עקידת בנה היחיד יצחק. ולהבדיל, אם סיסרא מייללת וגונחת בשעה שבנה אינו חוזר מהמלחמה.

מאה קולות השופר בראש השנה, זמן בריאת האדם, מייצגים את קולות הבכי של אמא הממתינה לבנה שלא שב (ספר הערוך רע"ב). לצערנו, במלחמה הכל כך צודקת שבה אנו נמצאים בימים אלה, היו אימהות שהמתינו לבניהם שישובו משדה הקרב, ונאלצו לשמוע את הבשורה הנוראית על הבן או הבת שנפלו בקרב או נרצחו בידי בני עוולה.

בכל משפחה יכולות להיות תגובות שונות לשכול. האחד שותק ומפנים, והשני זועק ודואב. פערים יכולים להיות גם בין אחים להוריהם. ישנם מחקרים המצביעים על פער בין ההורים השכולים שחווים את האבל כמלחמת הישרדות יומיומית אינטנסיבית הכרוכה בקושי רגשי ותפקוד, לעומת אחים המסרבים לשקוע באבל כהוריהם והם יכולים לחזור לשגרה מהר יותר.

שמא פערים רגשיים מתגלים גם במשפחתו של אהרון הכהן במות נדב ואביהוא. אהרון, אלישבע וילדיהם הנותרים מקבלים את האסון בצורות שונות.

נתפלל לשובם של החיילים והחטופים לביתם לשלום, ולפצועים נאחל החלמה מהירה ושלמה וחזרה טובה וקלה לשגרת חייהם.

הפוסט משפחת השכול הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המשותף לשני המקרים הוא שאהרון מצוי במשבר אישי. רגע לפני מותו, משה מפרגן לו שזכה שבניו ממשיכים את דרכו, על מנת לחזקו ברגעיו האחרונים. כך גם בפרשתנו. אהרון עומד בפני משבר קשה. חטא העגל צרוב בתודעה של עם ישראל, ואהרון עדיין מרגיש רגשות אשם. משה מצטווה לשכנע את אהרון שיסלח לעצמו, כי רק כך יוכל לתפקד במהלך שבעת ימי המילואים.

תחושת האשם ממשיכה ללוות את אהרון גם בהמשך. ביום השמיני, ברגע החגיגי והמשמעותי עבור אהרון ובניו, מבקש משה מאהרון: "קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ, וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם". ומתאר הספרא (שמיני, א) את הדברים שאומר משה לאהרון באותו הרגע:

"קרב אל המזבח… כך אמר משה לאהרן אהרן: אחי על מה נבחרת להיות כהן גדול? אלא שתשרת לפני הקדוש ברוך הוא. הגיס דעתך ובוא ועבוד עבודתך, ויש אומרים היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו וא"ל משה אחי לא ממה שאתה מתיירא ממנו, הגיס דעתך וקרב אליו לכך נאמר: קרב אל המזבח".

אדם בחייו עלול לחיות בתחושה של האשמה עצמית לאורך זמן. צריך להתגבר על התחושה ולהמשיך לעשות ולפעול

אהרון עומד לפני המזבח, ובאותה שעה אינו מסוגל לגשת ולהקריב. המדרש מסביר שאהרון נזכר בחטא העגל בראותו את המזבח בדמות "שור", ולא היה מסוגל להקריב את הקורבנות. משה מבין את הסיבה להססנות של אחיו, ובוחר לחזקו. וכך משה אומר לאהרון: "אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת". משה משיב לאהרון שעצם הבושה שלו מהחטא היא הראיה לכך שראוי הוא לכהונה.

זו רגישות שנדרשת מאיש ציבור, וקל וחומר מכוהן גדול. התהליך שנדרש מאדם כדי לסלוח לעצמו הוא קשה. בשעת משבר קיימת נטייה אנושית של האשמה עצמית. כשקורים לנו משברים בחיים, ואנו מרגישים אשמה, תסכול או כעס או כל רגש אחר – נכון להכיל את הרגשות האלה גם אם הם לא נעימים לנו. מצד שני, חשוב לשחרר את הרגשות ולהתחבר לעצמנו מחדש עם הרבה אהבה וחמלה.

אהרון מצוי במשבר בעטיו של חטא העגל. הוא לוקח ללב את החטא ומצוי בהאשמה עצמית מתמדת. משה מנסה לשחרר את אהרון מכבלי האשמה ומחזק את ידיו: "לכך נבחרת". ככל הנראה, חטא העגל עמד לנגד עיניו של אהרון בכל פעם שנדרש לכפר על העם. אולם, דווקא משום כך יוכל אהרון לייצג את עם ישראל בתהליך הכפרה בצורה טובה. מצד אחד, אהרון יכול להרגיש את ייסורי החטא; מצד שני – את הצורך בכפרה ובשחרור מכבליו של החטא.

אדם בחייו עלול לחיות בתחושה של האשמה עצמית לאורך זמן. זו תחושה שעלולה לעצור את האדם מהמשך עשייה. צריך להתגבר על התחושה ולהמשיך לעשות ולפעול.

הפוסט לדעת לסלוח לעצמנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ראש האופוזיציה דאז שמעון פרס ז"ל התנגד בחריפות לפעולה, אך בגין התעקש לבצע את המשימה, וכך אומנם נעשה. לאחר התקיפה, שב"ה הצליחה והביאה להרס מוחלט של הכור בעיראק, בגין אמר משפט שחקוק היטב בזיכרוננו: "שום עם אינו יכול לחיות על זמן שאול".

דבריו של מנחם בגין ז"ל חשובים ומשמעותיים לימינו, בזמן שאנו נלחמים את מלחמת הקיום שלנו. כשם שהמנהיגים נדרשים לקבל הכרעות גורליות, כך הם גם צריכים לדעת לקחת אחריות על טעויות.

בפרשתנו ישנה התייחסות לנשיא שחוטא בשגגה, וכך נאמר: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה…". הניסוח בחטאו של הנשיא שונה מהניסוח של חוטאים אחרים. בעוד בכל המקרים האחרים נאמר: "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל עדת ישראל ישגו", בנשיא כתוב אחרת: "אשר נשיא יחטא".  כל אדם עלול לחטוא, אבל נשיא בהכרח יחטא, ולכן הניסוח הוא "אשר נשיא יחטא" ולא "אם נשיא יחטא". כל מי שמעורב ואחראי על ענייני הציבור מועד לחטא. הסמכות והשלטון עלולים להשחית את האדם.

חז"ל דורשים את המילה "אשר" באופן אחר:                                                                      "אשר נשיא יחטא – לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו". נשיא יכול לקלקל ולטעות. אבל גדולתו היא בכך, שהוא יודע להכיר בחטאו. או בלשונו של רש"י: "נותן לב" – יודע לקחת ללב את חטאיו.

מדוע המדרש משבח את הדור, הרי לכאורה הנשיא עצמו נתגלה באצילותו, בכך שידע להכיר בטעותו, ומה לזה ולעם? אלא, חז"ל לימדונו בכך שכאשר נשיא מבקש כפרה, זו לא רק זכותו של הנשיא אלא גם זכות גדולה לצאן מרעיתו.

כל מי שמעורב ואחראי על ענייני הציבור מועד לחטא, הסמכות והשלטון עלולים להשחית את האדם

נראה לי שחז"ל רצו ללמד אותנו שמנהיגים מוסריים צומחים מתוך אומה מוסרית. אם כל אחד מהאומה יהיה ביקורתי ביחס לעצמו ויידע להכיר בטעותו, גם מנהיגיו יהיו רגישים ויעשו מאמץ להתחרט ולבקש סליחה.

קשה לחנך מנהיגים, אבל כולנו צריכים להאמין שאם נשכיל לקשוט את עצמנו תחילה, יהיה בכוחנו להשפיע גם על המנהיגים. צריכה להיות לנו המודעות לכך ששינוי האווירה מתחיל דווקא מאיתנו. לדוגמה, אנחנו צריכים לדעת לבקש סליחה כאשר אנו כועסים לשווא על ילדינו או על נשותינו (וגם הן עלינו…). או לדעת להתנצל במקום העבודה ולא להעדיף את ההתעלמות או הטיוח.

ניתן להציע הסבר נוסף לזיקה שבין המנהיג לדורו: בדרך כלל מנהיג נרתע מלהודות בטעויות, או בגלל אגו גבוה ואולי לפעמים הוא נרתע מכך מחשש שהודעה בטעות תגרור דרישה לפיטוריו, ואז גם לא תהיה לו הזדמנות לתקן. אולם, דור שבו האווירה היא שמנהיג  שטועה ויודע לומר חטאתי אינו נפסל ומודח אוטומטית אלא הציבור באותו הדור נותן לו הזדמנות לתקן את טעיותיו, הוא דור שלנשיאו יהיה את העוז לומר "טעיתי".

פתחנו את המאמר במעשה המנהיגותי והנועז של מנחם בגין בזמנו לתקוף את הכור בעיראק. זו הייתה החלטה משמעותית ואמיצה. לאחר מלחמת שלום הגליל, קיבל על עצמו מנחם בגין החלטה דרמטית ומשמעותית לא פחות: הוא התפטר מתפקידו כראש ממשלה, לאחר שגם להבנתו נעשו במלחמה זו טעויות קשות, שהביאו לקורבנות רבים בקרב חיילי צה"ל. אחד מהמשפטים המפורסמים שאמר אז היה: "איני יכול עוד". ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל ייזכר כאחד שידע לקבל החלטות גורליות, וגם כאחד שלקח את הטעויות שלו ללב ולקח עליהן אחריות.

הפוסט מנהיגות שלוקחת אחריות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

איש ציבור אינו נמדד רק על פי משנתו ורעיונותיו אלא גם בניקיון כפיו. ההתמודדות עם מנעמי השלטון אינה פשוטה. בניסיון הזה נדרשו לעמוד כל המנהיגים משחר ימי האנושות.

פרשתנו היא עדות נאמנה לצורת ההתנהלות של משה. הפרשה פותחת בדין וחשבון שהוגש על ידי משה וראשי האומנים. הוכנו מספרים מדויקים על כל החומרים שנאספו. "זהב התנופה" (29 כיכר ו-730 שקלים); "כסף פקודי העדה" (100 כיכר ו-1,775 שקלים); "ונחֹשת התנופה" (70 כיכר ו-2,400 שקלים). משה החליט להגיש דוח מסודר לאחר שהרגיש רינונים בסביבתו, וכך נאמר בשמות רבא (נא, ו):

"הביטו אחרי משה… ומה היו אומרים? ראה עורפו השמן של בן עמרם. וחברו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כששמע משה כך א"ל משה: חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון, הוי ואלה פקודי המשכן".

איש ציבור אינו נמדד רק על פי משנתו ורעיונותיו אלא גם בניקיון כפיו

המפקד המפורט נעשה על מנת להסיר ממשה כל חשד ולמנוע רינונים מיותרים. גם אדם המכיר ביושרו עליו לצאת ידי חובה של הבריות – "והייתם נקיים מה' ומישראל".

אולם, המעיין בכתובים יוכל לזהות מטרה נוספת למפקד. העם ציפה לראות שכל תרומותיו הגיעו ליעדם. משה לא הסתפק רק בהצהרה על הסכום, אלא גם בפירוט נרחב על יעדן של התרומות. זו הדרכה לדורות הבאים, שכל עמותה האוספת תרומות למטרות קודש, תדע לנווט את כספה למטרות המוצהרות, ושתימנע עד כמה שאפשר ממשכורות וממענקים מופרזים לעובדים. הציבור מצפה שהכסף שתרם יגיע ליעדו המדויק.

כך גם בחייו כמנהיג: משה הציב רף גבוה ולא לקח אפילו "חמור אחד" לצורך תפקידו הלאומי. במציאות חיינו קשה לאמץ גישה זו, שכן מנהיג אינו אמור לוותר על פרנסת משפחתו בגלל השירות לכלל. הבעיה המוכרת לנו היא בעיית הגבולות החמקמקים בין הפרטי לציבורי. יש מקומות שבהם "דגל שחור" מונף על מעשיהם של אנשי הציבור. אך במקרים רבים אנחנו נמצאים בתחום האפור, וגם במקרים מעין אלו מוטלת החובה להיזהר.

פרשנותו של הספורנו (טז, טו) רכה יותר ויכולה לשמש קוד אתי להתנהלות ציבורית: "לא חמור אחד מהם נשאתי. אפילו במה שייהנה הדיוט מחברו לא נהניתי מהם, שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה. ואם כן, הייתה שררתי עליהם כולה לתועלתם, ולתקן ענייניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר".

משה נטל מהקופה הציבורית אך ורק לצורך פעילותו הלאומית. הוא נמנע מלהשתמש בשררה על מנת ליהנות ממנעמי השלטון, ולכן הצהיר שמעולם לא לקח דבר לצרכיו האישיים. לא מחברים ולא ממקורבים.

הצהרה של איש ציבור תהיה נאמנת על הציבור רק אם יידע לנהוג בשקיפות – זו הדרך היחידה שבכוחה למנוע לזות שפתיים ולשון הרע, שמועות רעות ורמיזות מרושעות. שליחי ציבור צריכים לא רק לעשות צדק, אלא חובתם גם להראות לציבור שהם עושים צדק. קל וחומר כאשר מדובר בוועדת חקירה ממלכתית שחוקרת את התנהלותם של אנשי הציבור במקרה שבו עולה חשש לגבי החלטותיהם כמנהיגים. שקיפות, יושרה וקבלת אחריות הן הדרך הראויה, ואוי לאותם מנהיגים שבוחרים בדרך אחרת שתביא בהכרח שיאבדו את אמון הציבור.

הפוסט הצורך בשקיפות ובוועדת חקירה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השותפות של הנשים בהבאת התרומה מנוסחת בניסוח ייחודי: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים".  רוב המפרשים סברו שהכוונה היא שהנשים היו טפלות לגברים. אולם, אבן עזרא סבר שהכתוב דווקא מעצים את תרומתן של הנשים: "ויבאו האנשים על הנשים – אחר שבאו הנשים. ויש אומרים על דעת הנשים. והטעם, ברצונם".

הנשים עודדו את הגברים לתת תרומה או שהן היו הראשונות שנתנו תרומה, ובכך סחפו את הגברים. הרמב"ן סבור שהנשים הקדימו את תרומתן, כי התכשיטים היו שייכים להן והיו זמינים לתרומה. כך גם לדורות, נשים תהיינה שותפות בבניין בית המקדש העתידי, וכפי שכותב הרמב"ם הלכות בית הבחירה (א,א): "והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר".

חובה זו נלמדת משותפות הנשים בבניית המשכן. שותפות הנשים במשכן באה לידי ביטוי גם במעשה הכיור: נשים רבות צבאו על פתח אוהל מועד על מנת לתת את מראותיהן האישיות לצורך המשכן. משה אסף את המראות ועשה מהן כיור – " וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת".

בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים, ובזכותן הוקם משכנו של הקב"ה בתוך המחנה

מסביר רש"י בשם המדרש: "בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם".

המראות הללו משקפות את מסירות הנפש של הנשים במצרים, שכן באמצעותן העמידו הנשים צבאות רבים. המראות הן סיפור תושייה של הנשים למאבק על המשך החיים.

גדולתן של הנשים התגלתה עוד בימי שעבוד מצרים, בשעה שנדרשה תעוזה להמשיך את הבאת החיים לעולם. הנשים המיילדות התמודדו בגבורה רבה עם גזירת פרעה על היילודים במצרים, וכפי שאומרת הגמרא, "בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים".

מלחמת 'חרבות ברזל' חשפה פן נוסף בגבורתן של הנשים, הן מצד אלו שלחמו בפועל, והן אלו שעמדו לצד בעליהן, שנעדרו תקופה ארוכה מהבית. במהלך המלחמה אף התקיימו חתונות, ומייד לאחר מכן יצא החתן לשדה הקרב: "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

דומה שתקופתנו היא חלק ממסורת של גבורתן של נשים. מרים שהניחה את משה בתיבה, יעל אשת חבר הקיני שהשקתה את סיסרא לשכרה, אסתר המלכה שלחמה בגבורה כנגד גזירת השמד של העם היהודי, שרה גיבורת ניל"י, חנה סנש ועוד רבות. הנשים השפיעו בצורה מכרעת על יכולת העמידה של העם, במצבים לא אנושיים, וחשפו יכולת עמידה בלתי נתפסת ורוח לחימה בכל החזיתות. ספר 'שמות' נפתח בגבורתן של נשים במצרים וחותם בנדיבות הלב שגילו הנשים ביחס למשכן: בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים, ובזכותן הוקם משכנו של הקב"ה בתוך המחנה.

הפוסט בזכות נשות החיל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

קשיות עורף נובעת מפחד לשנות ולהשתנות, שכן הנטייה של הטבע האנושי היא להיצמד לקרקע בטוחה, ותזוזה עלולה לערער את היציבות. השינוי מפחיד מכיוון שהוא מביא איתו סיכון ובעיקר אי ודאות. את הסבל הקיים אנחנו כבר מכירים, ויש לנו דרכים להתמודד איתו, גם אם המחיר הוא כבד. כך גם בני ישראל, שהורגלו שנים רבות להיות במצרים, מגלים "קשיות עורף" ומעדיפים להישאר בתרבות של עבודה זרה, וכתוצאה מכך נכשלים בחטא העגל.

אם כן, כמה תמוהה היא בקשתו של משה מהקב"ה: "וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ… יֵלֶךְ נָא… בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא". האם נכון לבקש מהקב"ה, שילך עם העם מפני קשיות העורף שבו? הרי זו הסיבה שמחמתה הקב"ה מעוניין לכלות את העם! היעלה על הדעת שמשה מעלה דווקא את עקשנותו של העם כסיבה לכך שהקב"ה מתבקש להשרות את שכינתו עליהם?!

אכן, אבן עזרא מפרש את הפסוק כך: "כי עם קשה עורף – על דעת רבי מרינוס, אעפ"י שעם קשה עורף הוא". כלומר, לדעתו המילה "כי" אינה סיבה לדבר אלא משה מבקש מהקב"ה שאעפ"י שהעם קשה עורף, אל לו לקב"ה לעזוב אותם.

העמידה האיתנה של עם ישראל לאורך זמן מתאפשרת דווקא בזכות היותנו עם קשה עורף

אולם, מדברי המדרש ניתן להסביר אחרת את בקשתו של משה מהקב"ה. וכך אומר המדרש שמות רבה (פרשה מב): "אמר רב יקים ג' חצופים הם, חצוף בחיה כלב, בעוף תרנגול, ובאומות ישראל. אמר ר' יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי אתה סבור שהוא לגנאי ואינו אלא לשבחן או יהודי או צלוב".

רבי אמי סבור שדווקא התכונה הגרועה של בני ישראל שעמדה לו לרועץ, וגרמה לו לעבוד עבודה זרה – היא זו שבעתיד תהיה סגולתם ההרואית. כרגע, בעת מעשה העגל, העקשנות מובילה למרדנות, אולם בעתיד העקשנות תגרום לנאמנות אין קץ. הם יסרבו להתבולל, הם ישמרו על זהותם היהודית בכל מחיר. הם יסבלו עינויים וימסרו עצמם על קידוש ה' באמירת 'שמע ישראל'. משה מבקש בכל מאודו מהקב"ה שיסלח לישראל דווקא בשל העובדה שהם עם קשה עורף, שכן מידה זו תהיה הבסיס לחוסנם הלאומי והדתי.

לעקשנות יש חסרונות רבים, אבל יש בה גם מן החיוב, שכן עקשנות מאפשרת לאדם לעמוד על עקרונותיו גם כאשר הוא נדרש להתמודד עם קשיים. לדעת המדרש, בזכות קשיות העורף של ישראל תישמר הזהות היהודית במהלך כל הדורות.

דומה שהטיעון של משה, שתכונת "קשיות העורף" היא מעלה לישראל, עמדה במבחן לאחר הטבח בשמחת תורה. עם ישראל התגלה במיטבו, ומייד לאחר הטבח הייתה התגייסות המונים, ובהם חיילי המילואים שנלחמו ועדיין נלחמים כאריות ללא פשרות וויתורים.

בני המשפחות שנותרו בבית מעניקים תמיכה לבעלים ולבנים שיצאו לקרב. הצוותים הרפואיים עובדים לילות כימים על מנת להציל חיים של כל פצוע, וכך כל נותני השירות הציבורי – מפסיכולוגים ועובדים סוציאליים ועד אנשי חינוך. המערכה ארוכה, ועדיין אנחנו לא יכולים לזהות את סופה. זו תקופה ארוכה ותובענית. העמידה האיתנה של עם ישראל לאורך זמן מתאפשרת דווקא בזכות היותנו עם קשה עורף.

הפוסט קשיות עורף ברגעי משבר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ… וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן… וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

החושן הונח מעל ליבו של אהרון הכהן. אולם, העובדה שהכתוב חוזר על כך שלוש פעמים נועדה להדגיש שהמיקום על הלב הוא אינו רק פיזי, אלא גם רוחני ומהותי. ניתן לומר, שתפקידו המרכזי של החושן הוא להזכיר לאהרון שתפקידו לייצג את כלל ישראל. העיסוק בעבודת הקודש עלול להביא את הכהן לשקוע בתוך עולמו הרוחני ולהותירו מרוחק ומנותק מהעם. שמות בני ישראל הנתונים בחושן נועדו להזכיר לאהרון שהוא שליח העם. לכן גם נקבע שמיקומו של החושן יהיה על הלב, שכן הלב הוא משכן הרגש והחמלה. כאשר משה גדל בצעירותו בארמון פרעה, הוא יוצא אל אחיו לראות בסבלותם, ומסביר רש"י: "וירא בסבלתם – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם".

יש למצוא את המקום גם לפרגון כדי להביא לידי ביטוי את התכונה המיוחדת של אהרון הכהן – לב טוב

אולם, נראה שיש פן נוסף במיקום החושן מעל הלב. אחד מחששותיו של משה בעת שהוטלה עליו השליחות להוציא את ישראל ממצרים, היה המפגש עם אהרון. משה, האח הצעיר, כביכול "עוקף" את אחיו הבכור ומתמנה למנהיגם של ישראל. הקב"ה מרגיע את משה ומבטיח לו שאהרון ישמח עד מאוד על המינוי, ואף ילווה את משה בעת שליחותו: "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". חז"ל העריכו את הפרגון של אהרון, וכך מסביר רבנו בחיי: "וראך ושמח בלבו. לא היו מתקנאים במעלתם זה על זה… ושמח בפיו לא נאמר, אלא בלבו, אמר ר' שמעון בן יוחאי הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר: 'והיו על לב אהרן'". מקומו של החושן על ליבו של אהרון הוא עדות לפרגון שנתן אהרון לאחיו הצעיר משה.

יום שישי ושבת אלה הם ימי "פורים קטן". הסעיף האחרון של השו"ע בחלק "אורח חיים" דן ביחס למעמדו של פורים קטן: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון. ואין נוהגין כן, מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד".

השו"ע סבור שיש לציין בריבוי סעודה את ימי פורים קטן. אך מעניין שבחר השו"ע לחתום את חלק "אורח חיים" במילים: "וטוב לב משתה תמיד". לב טוב זו תכונה מרכזית בעבודת ה', כפי הנאמר במסכת אבות: "צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם… רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם". כאשר יש לאדם עין טובה כלפי המציאות, ליבו טוב בטובת האחרים והוא ידע גם לפרגן להם. אהרון נכנס אל הקודש כאשר הוא עטור בחושן כדי ללמדנו עד כמה לב טוב הוא משמעותי לכפרתם של ישראל.

בימים אלו, כשיש כל כך הרבה צער וכעס, צריך למצוא את המקום גם לפרגון ולמילים טובות כדי להביא לידי ביטוי את התכונה המיוחדת של אהרון הכהן – לב טוב.

הפוסט לדעת לפרגן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

תיאור ייחודי לכך נמצא בפסוק: "וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד". כאמור, המשכן היה עשוי מסוגים רבים של חומרים ומורכב ממאות חלקים שונים, והכל בהרמוניה. תפקידו של המשכן, אם כן, לאחד את הדברים שמטבע בריאתם נראים בודדים ומנותקים. ייתכן שכוונת התורה, שמדגישה "והיה המשכן אחד", ללמדנו שגם אם העולם שסביבנו נתפס, במבט ראשוני, כמקום שבו דברים אינם קשורים זה לזה, הרי שבמבט אמוני, מבט של קדושה, כל הדברים מתחברים יחד לאחדות הרמונית נפלאה אחת שתכליתה גילוי שם ה' בעולם.

וכך כותב אבן עזרא: "והמשכן קראו אחד כולל הכל, כי כל גוף אינו דבר אחד, רק הוא מחובר מאחדים. וככה ה' הנכבד, שהוא אחד כולל הכל ונקרא אחד, וכן העולם הקטן והגדול".

על אף ייחודו של המשכן כמבנה שמחבר את כל חלקיו, קיימת נקודה מהותית יותר המתייחסת לעם ישראל, שהתמסר לבניינו של המשכן. ההוד וההדר שקיימים במשכן מתבטאים בשותפות של כל חלקי העם בעשייתו. נקודה זו מודגשת דווקא בעת שהוקם המשכן, כאשר הכתוב מייחס את בניית המשכן לכלל ישראל: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …", למרות שהעבודה נעשתה בעיקר על ידי האומנים.

כל אחד תרם את חלקו ולולא החלק של האחר, הקמת המשכן לא הייתה מתאפשרת

מסביר אור החיים: "עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה. ואולי כי לזה רמז באומרו: ואהבת לרעך כמוך, פירוש לצד שהוא כמותך כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלימותך, ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך". כלומר, אדם הוא שלם בזכות האחר, כך גם התורה ניתנה לעם ישראל כולו ולא ליחידים כי קיומה נעשה על ידי הכלל ביחד. אור החיים מסביר שיש מצוות שמתקיימות דווקא על ידי כהנים, ויש כאלה המתקיימות דווקא על ידי נשים, כך שאין אחד היכול לקיים את כל התורה כולה.

כך הוא מסביר את משמעות המצווה: "ואהבת לרעך כמוך" – הזולת הוא חלק ממך, הוא עוזר לך להגיע בעצמך לשלמות. נקודה זו באה לידי ביטוי בבניית המשכן עצמו. כל אחד תרם את חלקו, ולולא החלק של האחר, הקמת המשכן לא הייתה מתאפשרת. הנאמר בפרשתנו שהיה המשכן אחד, הכוונה שהמשכן היה מורכב מחלקים שונים שיצרו הרמוניה בין כל חלקיו. זאת ועוד, המשכן נבנה על ידי כל חלקי העם שתרמו לבנייתו כל אחד לפי כישרונו.

מכאן נלמד, שקהילה בריאה היא זו הנותנת מקום לכל אחד ואחת. יש כאלו שהם יותר דומיננטיים ויש שפחות, אבל בסופו של דבר לכל אחד ואחת יש מקום. במהלך המלחמה ראינו את החיבור בין החלקים השונים של העם. השותפות המיוחדת שנרקמה בין כוחות היבשה לכוחות האוויר, בין לוחמים לתומכי לחימה, הייתה מעוררת השראה, וזאת חרף המחלוקות וההשקפות השונות בין האנשים השונים. כוחנו באחדותנו. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

הפוסט המשכן – סמל של אחדות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.