הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)במהלך המחלוקת הנוראית של קורח ועדתו, מואשם משה בחוסר יושר ובנטילת שררה. משה נפגע ופונה להקב"ה: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר… לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טו, טז). מוסיף המדרש: "וכי שררה אנכי מבקש? אפילו חמור אחד לא נטלתי מהם"? ומרחיב המדרש: "מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם… ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור, שבשביל צרכיהן ירדתי, ואף על פי כן לא נטלתי" (תנחומא במדבר ז).
איש ציבור אינו נמדד רק על פי משנתו ורעיונותיו אלא גם בניקיון כפיו. ההתמודדות עם מנעמי השלטון אינה פשוטה. בניסיון הזה נדרשו לעמוד כל המנהיגים משחר ימי האנושות.
פרשתנו היא עדות נאמנה לצורת ההתנהלות של משה. הפרשה פותחת בדין וחשבון שהוגש על ידי משה וראשי האומנים. הוכנו מספרים מדויקים על כל החומרים שנאספו. "זהב התנופה" (29 כיכר ו-730 שקלים); "כסף פקודי העדה" (100 כיכר ו-1,775 שקלים); "ונחֹשת התנופה" (70 כיכר ו-2,400 שקלים). משה החליט להגיש דוח מסודר לאחר שהרגיש רינונים בסביבתו, וכך נאמר בשמות רבא (נא, ו):
"הביטו אחרי משה… ומה היו אומרים? ראה עורפו השמן של בן עמרם. וחברו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כששמע משה כך א"ל משה: חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון, הוי ואלה פקודי המשכן".
איש ציבור אינו נמדד רק על פי משנתו ורעיונותיו אלא גם בניקיון כפיו
המפקד המפורט נעשה על מנת להסיר ממשה כל חשד ולמנוע רינונים מיותרים. גם אדם המכיר ביושרו עליו לצאת ידי חובה של הבריות – "והייתם נקיים מה' ומישראל".
אולם, המעיין בכתובים יוכל לזהות מטרה נוספת למפקד. העם ציפה לראות שכל תרומותיו הגיעו ליעדם. משה לא הסתפק רק בהצהרה על הסכום, אלא גם בפירוט נרחב על יעדן של התרומות. זו הדרכה לדורות הבאים, שכל עמותה האוספת תרומות למטרות קודש, תדע לנווט את כספה למטרות המוצהרות, ושתימנע עד כמה שאפשר ממשכורות וממענקים מופרזים לעובדים. הציבור מצפה שהכסף שתרם יגיע ליעדו המדויק.
כך גם בחייו כמנהיג: משה הציב רף גבוה ולא לקח אפילו "חמור אחד" לצורך תפקידו הלאומי. במציאות חיינו קשה לאמץ גישה זו, שכן מנהיג אינו אמור לוותר על פרנסת משפחתו בגלל השירות לכלל. הבעיה המוכרת לנו היא בעיית הגבולות החמקמקים בין הפרטי לציבורי. יש מקומות שבהם "דגל שחור" מונף על מעשיהם של אנשי הציבור. אך במקרים רבים אנחנו נמצאים בתחום האפור, וגם במקרים מעין אלו מוטלת החובה להיזהר.
פרשנותו של הספורנו (טז, טו) רכה יותר ויכולה לשמש קוד אתי להתנהלות ציבורית: "לא חמור אחד מהם נשאתי. אפילו במה שייהנה הדיוט מחברו לא נהניתי מהם, שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה. ואם כן, הייתה שררתי עליהם כולה לתועלתם, ולתקן ענייניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר".
משה נטל מהקופה הציבורית אך ורק לצורך פעילותו הלאומית. הוא נמנע מלהשתמש בשררה על מנת ליהנות ממנעמי השלטון, ולכן הצהיר שמעולם לא לקח דבר לצרכיו האישיים. לא מחברים ולא ממקורבים.
הצהרה של איש ציבור תהיה נאמנת על הציבור רק אם יידע לנהוג בשקיפות – זו הדרך היחידה שבכוחה למנוע לזות שפתיים ולשון הרע, שמועות רעות ורמיזות מרושעות. שליחי ציבור צריכים לא רק לעשות צדק, אלא חובתם גם להראות לציבור שהם עושים צדק. קל וחומר כאשר מדובר בוועדת חקירה ממלכתית שחוקרת את התנהלותם של אנשי הציבור במקרה שבו עולה חשש לגבי החלטותיהם כמנהיגים. שקיפות, יושרה וקבלת אחריות הן הדרך הראויה, ואוי לאותם מנהיגים שבוחרים בדרך אחרת שתביא בהכרח שיאבדו את אמון הציבור.
