משפחת השכול

בחצי השנה האחרונה גדלה משפחת השכול, ביותר מ-1400 משפחות של אזרחים וחיילים שנרצחו ונפלו במתקפת חמאס הנוראית, ובמלחמה בדרום, בצפון וברחבי המדינה. גם נוספו אלפי פצועים פיזית ונפשית, וכמובן כולנו מייחלים לשובם הביתה מהר ובשלום של 134 החטופים.

בפרשתנו 'שמיני' אנו נחשפים לאסון נוראי שמתרחש במשכן ממש ברגע השמח ביותר של עם ישראל. כולם דרוכים ומצפים לאש שתרד מהשמיים, ובאותו הרגע שיוצאת האש מתים הבנים של אהרון ואלישבע. ברגעים הקשים הללו בוחר אהרון לשתוק: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

מפרש הרשב"ם: "ולא בכה ולא התאבל… אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו". לדעת הרשב"ם, אהרון רצה לפרוץ בבכי, אבל התאפק ונמנע מלבכות. לעומתו, סבור הרמב"ן שאהרון בכה – זו תגובה אנושית יותר: "שהיה בוכה בקול, ואז שתק". דהיינו, אהרון בכה ולאחר מכן שתק. השתיקה מעידה על צידוק הדין.

אהרון הוא שליח הציבור של העם, וכאשר בעתיד הוא יצווה על עבודת יום הכיפורים, הוא יידרש לעמוד לפני ה' ולהקטיר קטורת, שתכליתה לכפר עליו ועל העם. אהרון הכהן הגדול אינו יכול לעמוד בפני ה' מתוך טרוניה וביקורת, ולכן הוא נשמר אפילו מזעקה ומבכי.

התורה מתמקדת בתגובתו של אהרון, אולם אין היא מתארת את תגובתה של אלישבע אשתו. למרות שסיפור מותם של נדב ואביהוא מתואר במקרא מספר פעמים, תגובתה והתמודדותה של אלישבע עם השכול על בניה אינו מתואר במקרא כלל. אולם, חז"ל  מתארים את תחושותיה, לאחר שהמתינה בכיליון עיניים לרגע שבו אהרון יהיה הכהן הגדול ובניה יהיו כוהנים.

אלישבע המתינה והתרגשה לקראת הכתרתם של בני משפחתה לתפקידים החשובים בישראל. ובאותו יום ממש, מתים שני בניה מאש אלוקים. רגעי האושר נהפכים לרגעים של אבל, וכך אלישבע הופכת להיות דמות טראגית – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. עשן הקטורת הוחלף בתימרות עשן שכיסו את פניה. אולם, מתוך המדרשים לא ברור דיו מה הייתה תגובתה הרגשית. ייתכן ששתקה כבעלה אהרון, וייתכן שתגובתה היתה שונה והיא זעקה וייללה על מות בניה.

רגעי האושר נהפכים לרגעים של אבל, וכך אלישבע הופכת להיות דמות טראגית – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא

מקומה של אלישבע שונה משל אהרון בעלה. אלישבע אינה מצויה במשכן, היא אינה שליחת ציבור. אך טבעי הדבר שהאם תבכה ותזעק במות בניה. ראיה לדבר משרה אמנו, שפרחה נשמתה בשעה שרק שמעה על עקידת בנה היחיד יצחק. ולהבדיל, אם סיסרא מייללת וגונחת בשעה שבנה אינו חוזר מהמלחמה.

מאה קולות השופר בראש השנה, זמן בריאת האדם, מייצגים את קולות הבכי של אמא הממתינה לבנה שלא שב (ספר הערוך רע"ב). לצערנו, במלחמה הכל כך צודקת שבה אנו נמצאים בימים אלה, היו אימהות שהמתינו לבניהם שישובו משדה הקרב, ונאלצו לשמוע את הבשורה הנוראית על הבן או הבת שנפלו בקרב או נרצחו בידי בני עוולה.

בכל משפחה יכולות להיות תגובות שונות לשכול. האחד שותק ומפנים, והשני זועק ודואב. פערים יכולים להיות גם בין אחים להוריהם. ישנם מחקרים המצביעים על פער בין ההורים השכולים שחווים את האבל כמלחמת הישרדות יומיומית אינטנסיבית הכרוכה בקושי רגשי ותפקוד, לעומת אחים המסרבים לשקוע באבל כהוריהם והם יכולים לחזור לשגרה מהר יותר.

שמא פערים רגשיים מתגלים גם במשפחתו של אהרון הכהן במות נדב ואביהוא. אהרון, אלישבע וילדיהם הנותרים מקבלים את האסון בצורות שונות.

נתפלל לשובם של החיילים והחטופים לביתם לשלום, ולפצועים נאחל החלמה מהירה ושלמה וחזרה טובה וקלה לשגרת חייהם.