הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשיות 'ויקהל-פקודי' מתארות את אופן הביצוע של הקמת המשכן. פרשתנו מתמקדת בהבאת התרומות למשכן, שהגיעו מכל העם ובכללם הנשים: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז… וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה… כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה…".
השותפות של הנשים בהבאת התרומה מנוסחת בניסוח ייחודי: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים". רוב המפרשים סברו שהכוונה היא שהנשים היו טפלות לגברים. אולם, אבן עזרא סבר שהכתוב דווקא מעצים את תרומתן של הנשים: "ויבאו האנשים על הנשים – אחר שבאו הנשים. ויש אומרים על דעת הנשים. והטעם, ברצונם".
הנשים עודדו את הגברים לתת תרומה או שהן היו הראשונות שנתנו תרומה, ובכך סחפו את הגברים. הרמב"ן סבור שהנשים הקדימו את תרומתן, כי התכשיטים היו שייכים להן והיו זמינים לתרומה. כך גם לדורות, נשים תהיינה שותפות בבניין בית המקדש העתידי, וכפי שכותב הרמב"ם הלכות בית הבחירה (א,א): "והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר".
חובה זו נלמדת משותפות הנשים בבניית המשכן. שותפות הנשים במשכן באה לידי ביטוי גם במעשה הכיור: נשים רבות צבאו על פתח אוהל מועד על מנת לתת את מראותיהן האישיות לצורך המשכן. משה אסף את המראות ועשה מהן כיור – " וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת".
בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים, ובזכותן הוקם משכנו של הקב"ה בתוך המחנה
מסביר רש"י בשם המדרש: "בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם".
המראות הללו משקפות את מסירות הנפש של הנשים במצרים, שכן באמצעותן העמידו הנשים צבאות רבים. המראות הן סיפור תושייה של הנשים למאבק על המשך החיים.
גדולתן של הנשים התגלתה עוד בימי שעבוד מצרים, בשעה שנדרשה תעוזה להמשיך את הבאת החיים לעולם. הנשים המיילדות התמודדו בגבורה רבה עם גזירת פרעה על היילודים במצרים, וכפי שאומרת הגמרא, "בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים".
מלחמת 'חרבות ברזל' חשפה פן נוסף בגבורתן של הנשים, הן מצד אלו שלחמו בפועל, והן אלו שעמדו לצד בעליהן, שנעדרו תקופה ארוכה מהבית. במהלך המלחמה אף התקיימו חתונות, ומייד לאחר מכן יצא החתן לשדה הקרב: "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
דומה שתקופתנו היא חלק ממסורת של גבורתן של נשים. מרים שהניחה את משה בתיבה, יעל אשת חבר הקיני שהשקתה את סיסרא לשכרה, אסתר המלכה שלחמה בגבורה כנגד גזירת השמד של העם היהודי, שרה גיבורת ניל"י, חנה סנש ועוד רבות. הנשים השפיעו בצורה מכרעת על יכולת העמידה של העם, במצבים לא אנושיים, וחשפו יכולת עמידה בלתי נתפסת ורוח לחימה בכל החזיתות. ספר 'שמות' נפתח בגבורתן של נשים במצרים וחותם בנדיבות הלב שגילו הנשים ביחס למשכן: בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים, ובזכותן הוקם משכנו של הקב"ה בתוך המחנה.
