לנגד עינינו יעמדו אחינו השבויים והחטופים הנמקים בשבי, מאות אחינו ואחיותינו שנרצחו ושנפלו על משמרתם בחזיתות השונות בחודשים הללו, ואלפי הפצועים והנכים ששילמו בגופם על הגנת המולדת.

ולהבדיל, לנגד עינינו יעברו גם כל צוררי ושונאי ישראל לסוגיהם, לשיטותיהם ולדורותיהם – מפרעה דרך המן עד היטלר, מרומא ויוון עד איראן, מנבוכדנאצר עד טיטוס, מהאינקוויזיציה עד חמאס, והרשימה לדאבוננו עוד ארוכה-ארוכה.

אף אחת מהאימפריות שקמו לכלותינו לאורך הדורות לא שרדה ולא נשארה על מפת ההיסטוריה. איפה האימפריה הרומית? איפה המן? איפה טיטוס?

דווקא בשעות הקשות הללו, ובחודשים הטעונים העוברים על כולנו, ודווקא לפני חג החירות, חשוב לקחת אוויר, לעשות 'זום אאוט', להגביה ראות, להתבונן במבט על היסטורי, ולראות בסופו של דבר מי ניצח, איפה הם ואיפה אנחנו.

אף אחת מהאימפריות שקמו לכלותינו לאורך הדורות לא שרדה ולא נשארה על מפת ההיסטוריה. איפה האימפריה הרומית, איפה המן, איפה טיטוס, איפה כל שאר הצוררים למיניהם – ולעומתם, איפה אנחנו. כל אלו שקמו עלינו לכלותנו, ללא יוצא מהכלל, התנפצו אל סלעי ההיסטוריה.

ואנחנו כאן. כואבים, מדממים, חורקים שיניים, אבל חיים ב"ה. וכאן, בארץ חמדת אבות, למרות כל הקושי, לאט-לאט מתגשמות ותתגשמנה כל התקוות.

ימי משבר הם ימי מבחן לחוסן האישי, המשפחתי והלאומי. לרוח ולערכי האדם והאומה. ילדינו ובני משפחותינו מתבוננים בנו ולומדים מאיתנו כיצד אנו נוהגים בעת משבר, וגם חברינו לעבודה ולקהילה מתבוננים האחד באחר ושואבים חוסן וכוח איש מרעהו ואישה מרעותה.

גם אויבינו הקמים עלינו לכלותינו מתבוננים בנו ומנסים לאתר את החוליות החלשות והרופפות שבנו כדי לנסות לתקוף אותנו ולנתק את שרשרת הדורות ואת שרשרת האחדות, הלכידות, הערבות ההדדית וצדקת הדרך המחברת בינינו.

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. לצערנו, גם בני הדור שלנו חווים יום-יום ולילה-לילה כיצד עצם קיומנו כאן כעם לא נותן מנוח לאויבינו השונים, שכבר אלפי שנים מתקיימות בהם מילות הפסוקים מתהילים: "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד".

הגבורה הצבאית והאזרחית שהתגלתה בחודשים האחרונים, גילויי ההתנדבות והנתינה מעוררי ההשראה, והאמונה שלנו בצדקת דרכנו ובזכות קיומנו כאן בארצנו – הם מקור כוחנו וגאוותנו. את הרוח היהודית הזו שום אויב לא ניצח בעבר, לא מנצח בהווה, ולא יגבר עליה בעתיד. לא לא לא מנצחים אותנו כל כך מהר, וגם לא לאט. פשוט לא. ההיסטוריה היא ההוכחה הטובה ביותר לכך.

התקופה הזו היא המשמרת שלנו בשרשרת הדורות היהודית. שרשרת דורות של לוחמים, מאמינים וגיבורים, הנלחמים על קיומם, זהותם, מורשתם, משפחתם וארצם. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. ובכל דור ודור, בסופו של דבר, אנחנו מנצחים. כואבים, אבל מנצחים. על החירות צריך להיאבק. היא לא מובנת מאליה.

כשנסב בע"ה בעוד ימים ספורים לשולחן הסדר, נקווה לשלום ולרוגע, נתבונן סביבנו בגאווה, וכשנאמר "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", חשוב שנזכור שכל שונאי ישראל הושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה האנושית, ואילו אנחנו, עם כל הקשיים, המשברים והאתגרים, עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

בע"ה שיהיה לכולנו חג כשר ושמח, מתוך חירות אמת

הפוסט "בכל דור עומדים עלינו לכלותינו" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כל חודש, וממילא כל חג אחר, יכולים לחול בכל מזג אוויר, אבל חודש ניסן, וממילא חג הפסח שחל בו, צריכים להיות קשורים באופן מובהק למזג האוויר – שיהיה לא חם מדי ולא קר מדי, אלא אביבי.

מדע הביו-מטאורולוגיה עוסק בנושא של השפעת מזג האוויר על התנהגות בני האדם. הגירויים החיצוניים הפועלים על אדם יוצרים תגובה כימית והפרשת הורמונים, וכל אלו משפיעים על ההתנהגות, מצב הרוח, התחושות והיכולות הרגשיות והנפשיות. תופעות כמו דיכאון, התאבדויות, התנהגות מוחצנת או מופנמת, כמו גם יצירתיות, שמחת חיים, אושר וסיפוק, נבדקו בין היתר גם על רקע המקום ומזג האוויר שבהם חיים אנשים.

חודש ניסן השנה פוגש את כולנו כשעננים כבדים של צער מרחפים מעלינו

לא בכדי נבחר האביב לעונת השנה שבה ייגאלו ישראל ממצרים: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב". מזג האוויר משפיע על הנשמה. מזג אוויר קודר ואפור לא מאפשר לנשמה לחוש את מלוא עוצמת החירות והגאולה. עם ישראל יעבר את השנה אחת לכמה שנים רק כדי לסנכרן בין מזג האוויר לאירוע. חירות ואביב חד הם. רק כך הנשמה היהודית הפרטית והלאומית תהיה שלמה וראויה לחוות את חוויית היציאה לחירות בשלמותה.

יפים ורלוונטיים הם דבריו של רש"י על חודש האביב: "בחודש האביב – וכי לא היינו יודעין באיזה חודש יצאו? אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם, שהוציא אתכם בחודש שהוא כשר לצאת. לא חמה, ולא צינה, ולא גשמים, וכן הוא אומר 'מוציא אסירים בכושרות' – חודש שהוא כשר לצאת".

חודש ניסן השנה פוגש את כולנו כשעננים כבדים של מלחמה וצער מרחפים מעלינו. עננים החוסמים את תחושת האוורור וחגיגיות האביב מלחדור לנשמות. המחשבה על השבויים והחטופים אינה מרפה. איפה אנחנו, איפה הם, איפה ליל הסדר והחירות ואיפה האביב.

חודש ניסן כשמו כן הוא, הוא חודש של ניסים, הוא חודש של יציאה מעבדות לחירות, הוא חודש של אביב. חודש ניסן השנה הוא חודש של כמיהה, תקווה ותפילה גדולה שעננת הצער והדאגה תחלוף, ותתגלה מבעד לענני הדאגה מציאות של טובה וברכה, של "ושבו בנים לגבולם". חודש שבו תזכינה כל משפחות החטופים והשבויים לשבת סביב שולחן החג עם כל בני משפחותיהם, שלמים ובריאים בגופם ובנפשם.

חודש שבו תחדורנה רוחות אביב של אחדות ואהבה לנשמות כולנו, ושהשמש האביבית תביא איתה מזור בכנפיה: "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ".

הפוסט חֹדֶשׁ הָאָבִיב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המשוררת זלדה בחרה לתת לאחד משיריה המפורסמים את השם 'שתיקה כבדה'. נעמי שמר התבססה על המשפט המיוחס לרבי מנחם מנדל מקוצק, כשכתבה את השיר "אין דבר שלם יותר מלב שבור וזועק יותר מן הדממה".

למה כל כך קשה לנו לשתוק? למה אנחנו חייבים לדבר ולהגיב על כל דבר ונושא? כי השתיקה שייכת למשפחת הענווה והגבורה. כי כדי לשתוק צריך הרבה יותר כוחות נפש ועוצמות מאשר לדיבור. כי רק מי שענווה גדולה היא חלק מובנה באישיותו מסוגל להתבונן, לחשוב ולשתוק, מבלי הצורך להגיב מייד, לומר את דעתו ולהחצין את המתחולל בקרבו פנימה.

העולם מלא בדיבור ובהחצנה, ואילו השתיקה הנדירה כמו יהלום מיוחד – באה ממקום עמוק של הפנמה, הקשבה, רגישות, הכלה והבנה. הצורך הזה של רבים כל כך להגיב על כל דבר, לדבר כל היום, לצייץ בטוויטר בכל שנייה, ולהעלות פוסט בפייסבוק, עובר פעמים רבות את גבול הטעם הטוב. מעטים הם היודעים את עוצמת סוד השתיקה.

תכונת השתיקה הפכה להיות נדירה יותר ויותר במחוזותינו

גדולי והוגי ישראל הרבו לדבר דווקא בפרשה זו, העוסקת בין היתר באילו דברים אסור להכניס לפה מטעמי כשרות, על חשיבות הדברים היוצאים מן הפה מטעמי 'כשרות הדיבור' – לשון הרע, רכילות ודיבורי הסרק. הם ביקשו לכוון את האדם לדיבור רק בעת הצורך, וגם אז רק מה שהכרחי. הם שוב ושוב הכווינו את האדם אל השתיקה, כמילותיו של שמעון, בנו של רבן גמליאל בפרקי אבות: "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא".

תכונת השתיקה הפכה להיות נדירה יותר ויותר במחוזותינו. הזמינות של המקלדת, המחשב, הטלפון, המסך, המיקרופון והרשתות החברתיות – כל אלו הפכו את השתיקה לכמעט בלתי אפשרית. לכל אחד יש מה להגיד בכל רגע נתון על כל נושא שבעולם, ויכול למלא חלל האוויר במלל אין-סופי.

כהשמציאות כל כך מורכבת, כואבת ומדממת, נכון לנו לאמץ את תכונתו של אהרון "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", וראוי לכולנו לאמץ את מילותיו של הנביא עמוס: "לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם".

הפוסט אֶלָּא שְׁתִיקָה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על המזבח הזה היו עצים, ותפקיד הכוהנים היה לדאוג לכך שהאש והעצים יבערו כל הזמן: "…וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר".

הציווי על תחזוק האש הזו וההקפדה על כך שלא תכבה, מופיעים פעמיים בזה אחר זה: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה… אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

בפשטות, הציווי הוא טכני, להקפיד על כך שתמיד יהיו עצים על המזבח, ולהקפיד על כך שתמיד הם יבערו והאש לעולם לא תכבה. חז"ל העניקו ממד נוסף, ממד של עומק, לרעיון הזה של אש התמיד.

ארבעה יסודות יש באדם: אוויר, מים, אדמה ואש. האש היא מקור לאנרגיה, לתנועה, לדינמיות, ליצירה, לחום, לבעירה, להתלהבות וכו'. על אדם עייף, עצוב, מיואש, פסימי וחסר שמחת חיים, אנו אומרים שהוא 'כבוי', שעיניו כבויות, שהאש שבו כבתה.

כולנו, כחברה וכאנשים פרטיים, חווים מצבים משתנים, מצבי רוח מתחלפים ותקופות שונות בחיים. יש לכולנו תקופות וימים טובים יותר, וכאלו שפחות. זה טבע החיים. כל אחד מאיתנו הוא 'מקדש קטן', מקום להשראת הנשמה האנושית שבו.

יש ימים שבהם האש מחממת ומאירה, ויש ימים שבהם נדמה שהאש עומדת להיכבות

המילים "אֵשׁ תָּמִיד… לֹא תִכְבֶּה" באות לומר לאדם שבכל מצב, גם בשעות החשוכות של הלילה, גם כשהחדשות לא משמחות והמציאות מורכבת ולא פשוטה, גם בימים של עצבות ודכדוך, כשהאש האנושית הפנימית עלולה חלילה להיכבות – כל זמן שנרו של האדם דולק, שישתדל שאש החיים הזו שלו תהיה "אֵשׁ תָּמִיד.. לֹא תִכְבֶּה".

המילה תָּמִיד, הוראתה התמדה. יש ימים שבהם האש מחממת ומאירה, ויש ימים שבהם גובה הלהבות יורד ודומה שהאש עומדת להיכבות. גם בימים האלו וגם באלו הדרישה היא להתמדה, להמשכיות, לאמונה בכוחות שיש בכל אדם להמשיך ולשמור על הלהבה שבתוכו שלא תיכבה חלילה, ושתהיה "אֵשׁ תָּמִיד".

לא תמיד זה קל, לא תמיד זה נראה ריאלי, אבל האש הזו היא יסוד החיים והאדם, היא הנותנת את הכוח לקום, להתעודד ולהמשיך, היא המחממת לבבות ומאירה בימים חשוכים, ועליה צריך לשמור שתישאר תמיד "אֵשׁ תָּמִיד… לֹא תִכְבֶּה".

האש וההתלהבות שאחזו בכולנו בתחילת המלחמה קצת דועכות. אש האחווה, הלכידות החברתית והערבות ההדדית, נראית כאילו היא מעט בשחיקה.

לפעמים העייפות והשחיקה טבעיים, ועם זאת, עלינו לזכור שכולנו 'כוהני המקדש' שבארץ ישראל, ועלינו המשימה והאחריות לשמור שאש אהבת ישראל שבערה בתוכנו בחודשי המלחמה הראשונים – לא תכבה.

הפוסט אֵשׁ תָּמִיד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בתוך האירועים הדרמטיים הרודפים זה את זה במגילת אסתר, כדאי לשים לב לכמה מילות מפתח השזורות במגילה, המעניקות לנו תובנות על המתרחש מאחורי הקלעים של העלילה הגדולה.

כאשר המן מנסה לשכנע את המלך אחשוורוש להתנכל ליהודים ולהטיל עליהם גזרות קשות, הוא מאפיין את האויב באופן הבא: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם". לשיטתו, מדובר בעם לא מגובש ולא מאוחד, שמצבו הלאומי החברתי הוא מְפֻזָּר וּמְפֹרָד. עם הנמצא במצב שכזה לא יהיה קושי להכניעו ולהכריעו.

כנגד המילים הללו "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד", אומרת אסתר המלכה משפט מפתח מכונן, שהוא התשובה היהודית הערכית והחברתית לעם החפץ לשרוד ולנצח במערכה: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים". מצד אחד, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד; ומצד שני, לֵךְ כְּנוֹס.

כנגד המילים "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד", אומרת אסתר המלכה משפט מפתח מכונן: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים"

העלילה מתפתחת, המתח עולה, והסוף טוב. ומה המסקנה? להקים שערי ניצחון? לבנות במות בידור ולארגן הפקות זיקוקין? את חגיגות הניצחון והנס אנו מציינים במשך אלפי שנים בנתינה חברתית, שהיא הביטוי והמימוש המעשי של "לֵךְ כְּנוֹס" – "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".

יש כאן שני אופנים של נתינה: נתינה אחת היא לחבר ולרע, שהוא לא אביון ולא נזקק חלילה, אלא חבר ורע. כדי להגביר את הלכידות החברתית, את הקשרים החברתיים, ואת תחושת הרעות – שולחים מנות אִישׁ לְרֵעֵהוּ; הנתינה השנייה היא לנזקקים, אלו שמעדו במרוץ החיים, ועל החברה מוטלת החובה לסייע להם ולהשתדל להעלותם שוב למסלול שבו יש פרנסה וחיים בכבוד.

שתי הנתינות הללו הן הגילוי לערכי היסוד היהודיים של רעות, אחווה, אחריות חברתית, נתינה וחסד וערבות הדדית. הם הביטוי המעשי בשטח של בקשתה של אסתר ממרדכי "לֵךְ כְּנוֹס", והם תשובת המשקל לדבריו של המן בדבר אופיו של העם – מְפֻזָּר וּמְפֹרָד.

המילים הללו היו נכונות לשעתן, ונכונות שבעתיים גם לתקופתנו המורכבת והמאתגרת. חודשי המלחמה האחרונים גילו וחשפו בעם ישראל ובצה"ל כוחות אדירים של נתינה, לכידות ומסירות נפש.

בעבר ובהווה, כאשר האווירה בחלל האוויר היא של עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד, האחריות המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו היא "לֵךְ כְּנוֹס", ושל העצמת הלכידות החברתית על ידי "מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".

רק כך אפשר להגיע לשמחה אמיתית שבה כולם שותפים, שמחה של אחדות, ואחדות של שמחה.

הפוסט אִישׁ לְרֵעֵהוּ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מצד אחד, חלק גדול מחיינו אנו מקדישים למה שאנו קוראים ענייני חולין – עבודה, לימודים, פרנסה, סידורים וכו'; מצד שני, יש בחיינו שעות, ימים ותקופות של עיסוק בדברים שהם מעל לחולין, עניינים שיש בהם שאר רוח, נשמה יתרה וקדושה. כך תקופות השבתות והחגים, וכך העיסוק בנושאים כמו מוזיקה, אומנות, ספרות ודומיהם.

האתגר הגדול הוא להצליח לחבר בין קודש לחול, בין שמיים וארץ.

המבנה הציבורי הראשון שאותו מקים העם היהודי לאחר צאתו ממצרים הוא המשכן, והוא מאתגר את האדם והעם בדיוק בנקודה הזו של החיבור. מצד אחד, זה מבנה חומרי, שיש בו עצים וקרשים, עמודים ובריחים, אדנים ויסודות: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו"; אולם, לאחר בניית המעטפת החומרית הזו, מגיע השלב השני של הכנסת תוכן רוחני לתוך המבנה הזה. בשלב הזה מכסה הענן את המשכן, וזה מתמלא בקדושה: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". כך נוצר החיבור בין המבנה הפיזי, הקרשים והעמודים, לבין התוכן הרוחני השוכן בתוכו.

המשכן שבמדבר הוא נקודת החיבור וקריאת כיוון לכיצד מחברים נכון בין הפיזי לרוחני

כמו המשכן, כך גם האדם וביתו. מצד אחד, הגוף הוא חומרי – בשר, גידים, שרירים ועצמות; מצד שני, נשמת האדם מושכת אותו למחוזות נפשיים ורוחניים הנותנים תוכן, משמעות ושאר רוח לחייו. מצד אחד, ביתו של האדם הוא חומרי – יש בו קירות ורהיטים, מכשירים וכלים; ומצד שני, האדם בוחר להכניס לביתו גם תכנים וערכים, שהם המרוממים אותו מעל החומר.

מאז הקמת המשכן, המאתגר את החיבור בין הפיזי לרוחני ובין הקודש לחול, נמצאים בני האדם על קו התפר שבין החומר לרוח ומנסים למצוא את החיבור והשילוב הנכון, המאוזן והראוי בין השניים. להיות מצד אחד סולם מוצב ארצה, העוסק בענייני העולם השוטפים והחומריים; ומצד שני, ראשו נוגע בשמיים ועוסק בדברים נשגבים וערכיים, שיש בהם שאר רוח ונשמה יתרה.

המשכן שבמדבר, כמו גם המשכן שבבית ושבלב כל אחד, הוא נקודת החיבור וקריאת הכיוון לכיצד עושים זאת נכון.

הפוסט הַמִּשְׁכָּן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפסוק מתאר את הבאת התרומות לצורך בניית המשכן, כך: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד".

עיון בתיאור האנשים התורמים מגלה מייד שיש כאן שני סוגי תורמים: יש כאלו שהפסוק קורא להם: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", ויש כאלו הנקראים בפסוקֹ: "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ".

מה ההבדל בין "נְשָׂאוֹ לִבּו" לבין "נָדְבָה רוּחוֹ"?

רבי חיים בן עטר, המכונה 'אור החיים הקדוש', מגדולי פרשני המקרא, דייק בפירושו את ההבדל בין הביטויים הללו, וכך כתב: "דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים: האחד הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה ייקרא 'נָדְבָה רוּחוֹ'… והשני הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוב ליבו, ולזה ייקרא 'נְשָׂאוֹ לִבּוֹ', פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר".

הנודבים הם הערובה לקיומה של כל חברה חפצת חיים

במילים שלנו, "נָדְבָה רוּחוֹ" הוא זה התורם כפי יכולתו ולפי מה שיש לו, בעוד זה ש"נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" תורם ונותן בחפץ לב ובאהבה יותר מיכולתו וממה שיש לו.

שני סוגי התורמים הללו הם ראויים, רצויים ומשובחים. הם אלו שבכוחות משותפים הקימו את המשכן. בכל זאת, בכך שהתורה ציינה את שניהם, יש כאן אמירה שאלו שנשאם ליבם ותרמו יותר מכפי יכולתם ראויים לציון ולהכרת הטוב גדולה יותר.

מאז תחילת מלחמת 'חרבות ברזל', עומדת החברה הישראלית כולה נפעמת מול הגילויים המפעימים ומעוררי ההשראה של כוחות ההתנדבות הגדולים בעם. יש כאלו שהם בגדר "נָדְבָה רוּחוֹ", ויש רבים רבים אחרים וטובים מכל רחבי הארץ ושדרות הציבור העונים, ובגדול, להגדרה של "נְשָׂאוֹ לִבּוֹ". תורמים מזמנם, מכספם, מליבם ומאישיותם הרבה יותר מיכולתם.

המראות הללו של התורמים למיניהם ולסוגיהם חיממו את הלב בבניית המשכן בזמנו במדבר, והם מחממים את הלב בימינו, בבניית המדינה והצבא, על ערכי הנתינה והערבות ההדדית.

על כל חברת אנשים הרוצה להבטיח את עתידה, את חוסנה, את הלכידות החברתית שבה ואת ניצחונותיה ויכולת התגברותה על המכשולים הנערמים בדרכה, לוודא שתמיד יהיו בתוכה אנשים שיענו על שתי ההגדרות הללו – "נָדְבָה רוּחו" ו"נְשָׂאוֹ לִבּוֹ". הם הערובה לקיומה של כל חברה חפצת חיים.

הפוסט נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְנָדְבָה רוּחוֹ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כבר בתחילת הדרך, כאשר משה מנסה להתחמק מהשליחות בטענה של "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", עונה לו ה': "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". אומנם אהרון מבוגר ממשה בשלוש שנים, אבל הוא ישמח מאוד על שיתוף הפעולה עם אחיו הצעיר ולהיות זה שידבר אל העם.

אלא שבהמשך הדרך, ובמיוחד בימים הדרמטיים שבהם חוטא העם בחטא העגל, מתגלה אופיים המנהיגותי השונה: משה הוא זה שמתנתק מהעם, עולה אל ההר ונכנס לתוך הערפל ל-40 יום כדי לקבל את לוחות הברית; אהרון הוא זה שנשאר למטה עם העם בתחתית ההר.

משה הוא זה שבראותו את העם רוקד לפני העגל, שובר את הלוחות; אהרון הוא זה שנותן לעם את העצה להביא אליו את הזהב שיש להם, והוא זה שיוצר את עגל הזהב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה…".

כאשר משה פונה אל אהרון בכעס ואומר לו: "מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה", עונה לו אהרון – אתה, משה, היית למעלה בהר. מבודד ומנותק מהמתרחש כאן למטה, מכל הרעשים והלחצים, ומהצורך להנהיג את העם ולתת לו פתרונות למצוקותיו. בהיעדרך הייתה כאן מציאות קשה ומורכבת: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים…". הדרך היחידה שחשבתי שהכי נכון לפעול במצב הקשה והמתוח הזה, הייתה תיעול הזעם של העם לפעולה של עשיית העגל: "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹ-קִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה".

בהמשך הדרך, ובמיוחד בימים הדרמטיים שבהם חוטא העם בחטא העגל, מתגלה אופיים המנהיגותי השונה של משה ואהרון

משה לא מקבל את הסבריו של אהרון, ועושה מעשה קשה: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם… וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ".

משה הוא איש האמת – "משה אמת ותורתו אמת". האמת נוקבת, ופעמים שהיא גם כואבת. משה הוא זה שיש מסווה על פניו, משה הוא זה שמקים את אוהלו לא בתוך המחנה עם כולם, אלא מחוץ למחנה: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה";

לעומתו, אהרון המנהיג, נמצא, חי ופועל בתוך ומתוך העם. הוא זה שסופג את התלונות, הוא זה שעליו נקהלים ומבקשים תשובות, הוא זה שצריך לתת פתרונות לעם בשעותיו הקשות. כך הוא אומר ומסביר למשה: "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא".

משה הוא איש הא-לוהים. אהרון הוא איש העם.

בעתיד, כאשר חז"ל ירצו להציב בפני העם מודל למנהיגות ראויה לחיקוי ולהערצה, הם יאמרו במשנה בפרקי אבות: "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".

משה רבנו הוא גדול המנהיגים והנביאים שהיו לישראל, הוא זה שדיבר עם א-לוהים פנים אל פנים. אולם, משה הוא לא המודל לחיקוי או דמות שאפשר בחיי היום-יום להידמות אליה או ללכת בדרכה.

מי שמציבים חז"ל לעם היהודי כדמות של מנהיג אוהב אדם ובריות, הלוקח אחריות ורודף שלום, הוא דווקא אהרון הכהן – זה שחי עם העם ובתוכו, קשוב לרחשי הלב ומרעיף על הבריות אהבה, ומחנכם לרדיפת שלום.

הפוסט אוֹהֵב שָׁלוֹם ורוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מיקומו של החושן היה על חזהו של הכהן הגדול, אולם כאשר התורה מבקשת לציין את המיקום המדויק של החושן, שלוש פעמים בפסוקים סמוכים היא משתמשת במיקום מדויק: על לב הכהן. כך בפעם הראשונה: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ…". כך פעמיים נוספות מייד אחרי: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד". החזרה הזו אולי באה לבטא במובן מסוים את תפיסת התפקיד של המנהיג ומה שמצופה ממנו.

המנהיג הוא שליח הציבור של העם, ותפקידו לשרת את העם ולא ההיפך

בפסוק נוסף המגדיר את תפקידו של אהרון הכהן, אומרת התורה: "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת…". תפקידו של המנהיג הוא לְשָׁרֵת. המנהיג הוא שליח הציבור של העם, ותפקידו הוא לשרת את העם ולא שהם ישרת אותו, כפי שנהגו ונוהגים מנהיגים שונים בעולם, שהפכו את היוצרות, ובמקום שהם ישרתו את העם – הם הפכו את העם למשרתים שלהם.

כדי שהמנהיג לא יתבלבל, ולא ישרת בטעות רק חלק מהעם, שלא לומר שלא יהפוך את העם למשרתיו, באה התורה ומציינת פעם אחר פעם את המיקום המדויק של חוֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט. התורה לא מציינת מיקום כללי, על החזה, אלא ממקדת את מיקום החושן לנקודה מוגדרת וסמלית, ספציפית ומהותית מאוד: "עַל לִבּוֹ". כך המנהיג לא ישכח את ייעודו ותפקידו לְשָׁרֵת, וכך הוא לא ישכח ולו לרגע אחד כי הוא לא משרת ומייצג חלק מהשבטים, אלא שהוא מנהיגם ומשרתם של כל 12 השבטים השונים והמגוונים, ששמם מצוין על האבנים השונות והמגוונות שעל ליבו.

האתגר הגדול שניצב בפני כל מנהיג הוא להצליח לחבר את כל 12 השבטים שאותם הוא מנהיג, שיהיו מצוינים על חֹשֶׁן אחד, ואת החֹשֶׁן האחד הזה להניח תמיד "עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

הפוסט עַל לִבּוֹ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על פי חז"ל, לכרובים היו פני נערים: "אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים… ופניהם איש אל אחיו כמו שני חברים". וכאן מגיע משפט המפתח לעניין: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו".

בפשטות, יש כאן תיאור טכני של כלים שהיו במשכן, כלים שנועדו לשמש את הבאים בשעריו, העובדים והשוהים במשכן. בעומק הדברים טמון כאן רעיון נוסף, רלוונטי, משמעותי ואקטואלי. הכפורת והכרובים קשורים זה לזה: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת".

המילה כַּפֹּרֶת היא מלשון כפרה. לכפר על משהו. על מה יש לכפר?

אולי על זה שיש מציאות חברתית של "וּפְנֵיהֶם לא אִישׁ אֶל אָחִיו". שבמקום שפני האחים יהיו אִישׁ אֶל אָחִיו, הפכו פניהם להיות איש כנגד אחיו.

מלחמת אחים היא לעולם מלחמה שבה שני הצדדים מפסידים

לצערנו, בשנה האחרונה עמדו רבבות אנשים טובים עם כוונות טובות ברחובות ישראל משני צידי המדרכה והמתרס, ופניהם היו כעוסות וצועקות איש כנגד אחיו. מאז שמחת תורה 7 באוקטובר, בשטחי הכינוס ובתוך הטנק, בהסתערות ובשמירה בלילה, תחת אש ובבתי החולים, בבתי העלמין ובכיכר החטופים, הפכה החברה הישראלית הכואבת, המדממת והמצולקת להיות "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו".

הכפורת המכפרת סוככת על כולם בכנפיה מלמעלה ואומרת לכולם – כך ורק כך, תשרה השכינה ביניכם. רק כך בונים את המשכן ואת הבית המשותף לעם היהודי.

כדי להגיע למסקנה הזאת לא צריך ועדת חקירה. די להתבונן בהיסטוריה היהודית כדי לראות וללמוד שכאשר אחים נלחמים זה בזה, אף אחד לא מנצח. מלחמת אחים היא לעולם מלחמה שבה שני הצדדים מפסידים, מצב חברתי שבו פני האחים אינם אִישׁ אֶל אָחִיו הוא מצב שסופו אסון.

לכן, במקום המרכזי במשכן שבמדבר, כמו גם במקום המרכזי של העם היהודי בעת הזו, ניצבים שני הכרובים, שני האחים, ודורשים מאיתנו דבר אחד פשוט: שלעולם, עם כל השוני והמחלוקת, הוויכוח והדעות השונות, נפעל בכל כוחנו לוודא שמה שמתרחש מולנו בחודשים האחרונים בטנק, בנגמ"ש, במחלקות השיקום ובבתי העלמין – יימשך ויהיה יסוד חיינו.

הפוסט וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.