משה ואהרון, שני האחים המנהיגים את עם ישראל בתקופת הגלות במצרים ואת יציאתם מעבדות לחירות, מבטאים שני דגמים שונים של מנהיגות.
כבר בתחילת הדרך, כאשר משה מנסה להתחמק מהשליחות בטענה של "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", עונה לו ה': "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". אומנם אהרון מבוגר ממשה בשלוש שנים, אבל הוא ישמח מאוד על שיתוף הפעולה עם אחיו הצעיר ולהיות זה שידבר אל העם.
אלא שבהמשך הדרך, ובמיוחד בימים הדרמטיים שבהם חוטא העם בחטא העגל, מתגלה אופיים המנהיגותי השונה: משה הוא זה שמתנתק מהעם, עולה אל ההר ונכנס לתוך הערפל ל-40 יום כדי לקבל את לוחות הברית; אהרון הוא זה שנשאר למטה עם העם בתחתית ההר.
משה הוא זה שבראותו את העם רוקד לפני העגל, שובר את הלוחות; אהרון הוא זה שנותן לעם את העצה להביא אליו את הזהב שיש להם, והוא זה שיוצר את עגל הזהב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה…".
כאשר משה פונה אל אהרון בכעס ואומר לו: "מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה", עונה לו אהרון – אתה, משה, היית למעלה בהר. מבודד ומנותק מהמתרחש כאן למטה, מכל הרעשים והלחצים, ומהצורך להנהיג את העם ולתת לו פתרונות למצוקותיו. בהיעדרך הייתה כאן מציאות קשה ומורכבת: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים…". הדרך היחידה שחשבתי שהכי נכון לפעול במצב הקשה והמתוח הזה, הייתה תיעול הזעם של העם לפעולה של עשיית העגל: "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹ-קִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה".
בהמשך הדרך, ובמיוחד בימים הדרמטיים שבהם חוטא העם בחטא העגל, מתגלה אופיים המנהיגותי השונה של משה ואהרון
משה לא מקבל את הסבריו של אהרון, ועושה מעשה קשה: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם… וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ".
משה הוא איש האמת – "משה אמת ותורתו אמת". האמת נוקבת, ופעמים שהיא גם כואבת. משה הוא זה שיש מסווה על פניו, משה הוא זה שמקים את אוהלו לא בתוך המחנה עם כולם, אלא מחוץ למחנה: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה";
לעומתו, אהרון המנהיג, נמצא, חי ופועל בתוך ומתוך העם. הוא זה שסופג את התלונות, הוא זה שעליו נקהלים ומבקשים תשובות, הוא זה שצריך לתת פתרונות לעם בשעותיו הקשות. כך הוא אומר ומסביר למשה: "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא".
משה הוא איש הא-לוהים. אהרון הוא איש העם.
בעתיד, כאשר חז"ל ירצו להציב בפני העם מודל למנהיגות ראויה לחיקוי ולהערצה, הם יאמרו במשנה בפרקי אבות: "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".
משה רבנו הוא גדול המנהיגים והנביאים שהיו לישראל, הוא זה שדיבר עם א-לוהים פנים אל פנים. אולם, משה הוא לא המודל לחיקוי או דמות שאפשר בחיי היום-יום להידמות אליה או ללכת בדרכה.
מי שמציבים חז"ל לעם היהודי כדמות של מנהיג אוהב אדם ובריות, הלוקח אחריות ורודף שלום, הוא דווקא אהרון הכהן – זה שחי עם העם ובתוכו, קשוב לרחשי הלב ומרעיף על הבריות אהבה, ומחנכם לרדיפת שלום.