אֵשׁ תָּמִיד

בין המתקנים והכלים שהיו במקדש שאותו תפעלו הכוהנים, היה גם המזבח.

על המזבח הזה היו עצים, ותפקיד הכוהנים היה לדאוג לכך שהאש והעצים יבערו כל הזמן: "…וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר".

הציווי על תחזוק האש הזו וההקפדה על כך שלא תכבה, מופיעים פעמיים בזה אחר זה: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה… אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

בפשטות, הציווי הוא טכני, להקפיד על כך שתמיד יהיו עצים על המזבח, ולהקפיד על כך שתמיד הם יבערו והאש לעולם לא תכבה. חז"ל העניקו ממד נוסף, ממד של עומק, לרעיון הזה של אש התמיד.

ארבעה יסודות יש באדם: אוויר, מים, אדמה ואש. האש היא מקור לאנרגיה, לתנועה, לדינמיות, ליצירה, לחום, לבעירה, להתלהבות וכו'. על אדם עייף, עצוב, מיואש, פסימי וחסר שמחת חיים, אנו אומרים שהוא 'כבוי', שעיניו כבויות, שהאש שבו כבתה.

כולנו, כחברה וכאנשים פרטיים, חווים מצבים משתנים, מצבי רוח מתחלפים ותקופות שונות בחיים. יש לכולנו תקופות וימים טובים יותר, וכאלו שפחות. זה טבע החיים. כל אחד מאיתנו הוא 'מקדש קטן', מקום להשראת הנשמה האנושית שבו.

יש ימים שבהם האש מחממת ומאירה, ויש ימים שבהם נדמה שהאש עומדת להיכבות

המילים "אֵשׁ תָּמִיד… לֹא תִכְבֶּה" באות לומר לאדם שבכל מצב, גם בשעות החשוכות של הלילה, גם כשהחדשות לא משמחות והמציאות מורכבת ולא פשוטה, גם בימים של עצבות ודכדוך, כשהאש האנושית הפנימית עלולה חלילה להיכבות – כל זמן שנרו של האדם דולק, שישתדל שאש החיים הזו שלו תהיה "אֵשׁ תָּמִיד.. לֹא תִכְבֶּה".

המילה תָּמִיד, הוראתה התמדה. יש ימים שבהם האש מחממת ומאירה, ויש ימים שבהם גובה הלהבות יורד ודומה שהאש עומדת להיכבות. גם בימים האלו וגם באלו הדרישה היא להתמדה, להמשכיות, לאמונה בכוחות שיש בכל אדם להמשיך ולשמור על הלהבה שבתוכו שלא תיכבה חלילה, ושתהיה "אֵשׁ תָּמִיד".

לא תמיד זה קל, לא תמיד זה נראה ריאלי, אבל האש הזו היא יסוד החיים והאדם, היא הנותנת את הכוח לקום, להתעודד ולהמשיך, היא המחממת לבבות ומאירה בימים חשוכים, ועליה צריך לשמור שתישאר תמיד "אֵשׁ תָּמִיד… לֹא תִכְבֶּה".

האש וההתלהבות שאחזו בכולנו בתחילת המלחמה קצת דועכות. אש האחווה, הלכידות החברתית והערבות ההדדית, נראית כאילו היא מעט בשחיקה.

לפעמים העייפות והשחיקה טבעיים, ועם זאת, עלינו לזכור שכולנו 'כוהני המקדש' שבארץ ישראל, ועלינו המשימה והאחריות לשמור שאש אהבת ישראל שבערה בתוכנו בחודשי המלחמה הראשונים – לא תכבה.