את ארון עצי השיטים במשכן, שהיה מצופה זהב, כיסתה כפורת זהב טהור. מעל הכפורת היו שני כרובי זהב, שהיו ממוקמים משני קצות הכפורת.
על פי חז"ל, לכרובים היו פני נערים: "אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים… ופניהם איש אל אחיו כמו שני חברים". וכאן מגיע משפט המפתח לעניין: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו".
בפשטות, יש כאן תיאור טכני של כלים שהיו במשכן, כלים שנועדו לשמש את הבאים בשעריו, העובדים והשוהים במשכן. בעומק הדברים טמון כאן רעיון נוסף, רלוונטי, משמעותי ואקטואלי. הכפורת והכרובים קשורים זה לזה: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת".
המילה כַּפֹּרֶת היא מלשון כפרה. לכפר על משהו. על מה יש לכפר?
אולי על זה שיש מציאות חברתית של "וּפְנֵיהֶם לא אִישׁ אֶל אָחִיו". שבמקום שפני האחים יהיו אִישׁ אֶל אָחִיו, הפכו פניהם להיות איש כנגד אחיו.
מלחמת אחים היא לעולם מלחמה שבה שני הצדדים מפסידים
לצערנו, בשנה האחרונה עמדו רבבות אנשים טובים עם כוונות טובות ברחובות ישראל משני צידי המדרכה והמתרס, ופניהם היו כעוסות וצועקות איש כנגד אחיו. מאז שמחת תורה 7 באוקטובר, בשטחי הכינוס ובתוך הטנק, בהסתערות ובשמירה בלילה, תחת אש ובבתי החולים, בבתי העלמין ובכיכר החטופים, הפכה החברה הישראלית הכואבת, המדממת והמצולקת להיות "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו".
הכפורת המכפרת סוככת על כולם בכנפיה מלמעלה ואומרת לכולם – כך ורק כך, תשרה השכינה ביניכם. רק כך בונים את המשכן ואת הבית המשותף לעם היהודי.
כדי להגיע למסקנה הזאת לא צריך ועדת חקירה. די להתבונן בהיסטוריה היהודית כדי לראות וללמוד שכאשר אחים נלחמים זה בזה, אף אחד לא מנצח. מלחמת אחים היא לעולם מלחמה שבה שני הצדדים מפסידים, מצב חברתי שבו פני האחים אינם אִישׁ אֶל אָחִיו הוא מצב שסופו אסון.
לכן, במקום המרכזי במשכן שבמדבר, כמו גם במקום המרכזי של העם היהודי בעת הזו, ניצבים שני הכרובים, שני האחים, ודורשים מאיתנו דבר אחד פשוט: שלעולם, עם כל השוני והמחלוקת, הוויכוח והדעות השונות, נפעל בכל כוחנו לוודא שמה שמתרחש מולנו בחודשים האחרונים בטנק, בנגמ"ש, במחלקות השיקום ובבתי העלמין – יימשך ויהיה יסוד חיינו.