אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])עם תחילת מסעו של עם ישראל במדבר, מבקש משה רבנו מהעם להקים את המבנה הציבורי הראשון שלו – את המשכן, מבנה שהמימון שלו יבוא מתרומות האנשים כולם: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
הפסוק מתאר את הבאת התרומות לצורך בניית המשכן, כך: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד".
עיון בתיאור האנשים התורמים מגלה מייד שיש כאן שני סוגי תורמים: יש כאלו שהפסוק קורא להם: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", ויש כאלו הנקראים בפסוקֹ: "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ".
מה ההבדל בין "נְשָׂאוֹ לִבּו" לבין "נָדְבָה רוּחוֹ"?
רבי חיים בן עטר, המכונה 'אור החיים הקדוש', מגדולי פרשני המקרא, דייק בפירושו את ההבדל בין הביטויים הללו, וכך כתב: "דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים: האחד הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה ייקרא 'נָדְבָה רוּחוֹ'… והשני הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוב ליבו, ולזה ייקרא 'נְשָׂאוֹ לִבּוֹ', פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר".
הנודבים הם הערובה לקיומה של כל חברה חפצת חיים
במילים שלנו, "נָדְבָה רוּחוֹ" הוא זה התורם כפי יכולתו ולפי מה שיש לו, בעוד זה ש"נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" תורם ונותן בחפץ לב ובאהבה יותר מיכולתו וממה שיש לו.
שני סוגי התורמים הללו הם ראויים, רצויים ומשובחים. הם אלו שבכוחות משותפים הקימו את המשכן. בכל זאת, בכך שהתורה ציינה את שניהם, יש כאן אמירה שאלו שנשאם ליבם ותרמו יותר מכפי יכולתם ראויים לציון ולהכרת הטוב גדולה יותר.
מאז תחילת מלחמת 'חרבות ברזל', עומדת החברה הישראלית כולה נפעמת מול הגילויים המפעימים ומעוררי ההשראה של כוחות ההתנדבות הגדולים בעם. יש כאלו שהם בגדר "נָדְבָה רוּחוֹ", ויש רבים רבים אחרים וטובים מכל רחבי הארץ ושדרות הציבור העונים, ובגדול, להגדרה של "נְשָׂאוֹ לִבּוֹ". תורמים מזמנם, מכספם, מליבם ומאישיותם הרבה יותר מיכולתם.
המראות הללו של התורמים למיניהם ולסוגיהם חיממו את הלב בבניית המשכן בזמנו במדבר, והם מחממים את הלב בימינו, בבניית המדינה והצבא, על ערכי הנתינה והערבות ההדדית.
על כל חברת אנשים הרוצה להבטיח את עתידה, את חוסנה, את הלכידות החברתית שבה ואת ניצחונותיה ויכולת התגברותה על המכשולים הנערמים בדרכה, לוודא שתמיד יהיו בתוכה אנשים שיענו על שתי ההגדרות הללו – "נָדְבָה רוּחו" ו"נְשָׂאוֹ לִבּוֹ". הם הערובה לקיומה של כל חברה חפצת חיים.
