לפני סוכות שמשון היה מגיע לבית שלנו. היינו מזהים אותו לפי הריח בחדר המדרגות, ריח אתרוגים טריים שהסתנן מתחת לדלת. לשמשון היה מטע אתרוגים באזור השרון, ולפני סוכות הוא היה מביא לאבא שלי לבדיקה ארגזים שלמים של סחורה ריחנית. לאתרוג, חשבתי אז, אין ריח של פרי הדר, יש לו ריח של סוכות. מה שהבנתי אחר כך זה שזה בדיוק הפוך- לסוכות יש ריח של אתרוג. אם אנחנו לא יוצאים לטבע לשבת בסוכות שבעת ימים הטבע יבוא אלינו לעיר, לחצר הבניין בו גרנו. סוכה מדפנות עץ מלא, סכך מחופה בכפות תמרים וענפי אקליפטוס, ואתרוגים תלויים ממנו. כל נעיצת מחט להשחלת חוט באתרוג שפצעה את הפרי הקשה הולידה ממנו ענן ריח.

וכך עוד לפני סוכות שמשון היה מביא את השדה אלינו הביתה, איש גדול וחייכן בריח אדמה. מתוך ענן הריחות ומלמולי המילה: "מהודר", "מהודר", הייתי נרדמת.

שנה אחת שמשון לא הגיע, הוא לא הרגיש טוב : "אני שולח עובד שלי", הוא הודיע. במקום שמשון נכנס אל הבית בחור בלבוש חרדי, הוא הרים כמה ארגזים ביד אחת ודחף אל פנים הבית כמה ארגזים נוספים עם הרגל. לקח לנו כמה דקות לראות שהוא מרים ארגזים ביד אחת לא בשביל הלהטוט אלא כי חסרה לו היד השניה. שרוול לבן מתנדנד של יד שמאל היה מקופל ותפוס בסיכת בטחון.

למרות הסקרנות הלכנו לישון כי השעה הייתה מאוחרת. אבל אני לא נרדמתי, הקשבתי קשב רב למה שמתרחש בסלון. המיטה שלי בחדר הילדים הייתה צמודה לקיר הסלון ולילות ארוכים הייתי מקשיבה. לחתן וכלה שהגיעו לפגישה עם הרב שיחתן אותם- אבא שלי. לנער בר המצווה שבא ללמוד את קריאת הפרשה שלו (בזכותו אני יודעת טעמים, תודה אריה). גם את השיחה שתתנהל בלילה הזה לא רציתי להפסיד.

הבחור אמר שקוראים לו יעקב ואבא שלי התחיל לבדוק את האתרוגים. נהיה מאוחר והייתי עייפה ולא נאמר שם שום דבר מעניין, כמעט נרדמתי, אז אני לא יודעת איך התחילה השיחה אבל פתאום שמעתי את יעקב אומר: "בצבא". התעוררתי מחדש והקשבתי. בצבא? מה קרה בצבא? ויעקב סיפר שהוא איבד את היד בצבא, שההורים שלו חרדים מאד ולא רצו שהוא יתגייס, שלא דיברו איתו כשהוא החליט שכן, שביקשו מכל האחים לא לדבר איתו גם. שהוא עזב את הבית ולא חזר.

עד היד. כשהוא איבד את היד הדבר הראשון שהוא ראה כשהוא פתח את העיניים בבית החולים היו אבא ואמא שלו. כל מה שהיה ביניהם נשכח והם היו איתו ימים ולילות, הם וכל האחים. תשעה אחים ואחיות יש לו.

הוא סיפר את זה מהר, כמעט באופן טכני, אבל אני השלמתי לי בראש את התמונות. ראיתי בעיני רוחי את הדמעות, את העיקשות, את העורף שלו מסתובב ללכת עם תיק על הגב, את המיטה בבית החולים והיד החבושה. ניסיתי לדמיין את יעקב במדי חייל ולא כל כך הצלחתי.

אחר כך, סיפר יעקב, אחרי שהוא החלים הוא הגיע לפרדס של שמשון. שמשון לא נתן לו הרגשה שהוא לא יכול, למרות שאיך בדיוק אפשר לעבוד בקטיף בלי יד? אבל הוא הצליח, יעקב. "לפעמים עקשן זה טוב", חשבתי.

אחר כך יעקב הלך, או שאני נרדמתי, אני לא יודעת מה קרה קודם. בבוקר נשאר בבית רק ריח האתרוגים אבל יעקב לא יצא לי מהראש כל השנים האלה, בכל פעם שאני רואה אדם קטוע יד אני נזכרת בו, היו שנים שכשחייל חרדי לא היה מראה נפוץ, שהייתי רואה חייל חרדי ונזכרת בו,

ובכל סוכות, כשאני רואה ארגזי אתרוגים – אני נזכרת בו. חג שמח.

(סוכות תשפ"ד)

הפוסט האיש שריח אתרוגים מזכיר לי אותו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

את 'סדר עבודת הכהן הגדול' ביום הכיפורים אנחנו כבר קוראים בשעות שמתחילים להתעייף בתפילה, שהצום כבר נותן את אותותיו, אבל היופי של התיאורים של 'סדר העבודה' נותן זריקת כוח ומרץ 'להרים' את התפילה. מי לא מחכה לשמחה הפורצת של 'מראה כהן'? אנחנו היום שרים את זה כפיוט, ויודעים שנגיע לשורה האחרונה של יציאתו של הכהן הגדול בשלום בלי פגע, אבל בזמן אמת לא הייתה ודאות לגבי השורה האחרונה הזאת. החשש היה אמיתי- אולי ייצא מקודש הקדשים, אולי לא. אשתו ובני ביתו יחד עם כל עם ישראל עמדו במתח עצום מאחורי הדלתיים הסגורות, שם נערך המשפט. עד שמחת ההקלה: מראהו הנהדר, מצח החתן והאמת שהוא מחזיק.

יש עובד ציבור אחר שאותו אנחנו כמעט לא זוכרים, אותו איש עיתי שיוצא אל המדבר, בגדיו מתלכלכים באבק הדרך, מצחו מתמלא זיעה והוא סוחב איתו שעיר כבד ועקשן שהיה רוצה לעלות לפני ה' במקדש, אבל נגזר עליו גורלו להיות הקורבן של הצוקים. לפגוש את ה' שם.

אולי כי אני גרה על ספר המדבר והנופים בהם עובר האיש העיתי עם השעיר דומים לנופים שאני רואה מהחלון, אני זוכרת מדי פעם את האיש העיתי, בערב יום כיפור אני יושבת לכמה דקות על סלע בקצה הנוף והוואדיות פרושים מתחתיי, וחושבת על זה שצועד הרחק מעיני הזרקורים, הרחק ממרכז ההתרחשות וההתרגשות, איש עיתי, מלשון- עת, עיתוי, לכל זמן ועת, יש זמן כזה שצריך לקחת את השעיר ולגלגל אותו במורד. אולי המקבילה שלו בחיים שלנו היא לזרוק משהו שאני רוצה לשנות, להיפרד ממנו, לשוב ממנו בתשובה, משהו שאני מרגישה שמכלה לי כוחות, שנועל לי שערים. מה שמיוחד בשעירים האלה הוא שהם דומים זה לזה לחלוטין. אותו דבר יכול להינתן לה' ואותו דבר יכול להיזרק לעזאזל. בשנים האחרונות נראה לי שיש מעט מאד דברים שהם אובייקטיבית 'טמא' או 'טהור', שקשורים באופן אבסולוטי לה' או ניתנים לעזאזל, רוב הדברים הם תלויי עת. משהו שעבור אדם אחד הוא נכון וטוב – עבור אדם אחר, או אפילו עבור אותו אדם עצמו בעת אחרת הוא דבר לא נכון ולא טוב. לפעמים הם כל כך זהים שקשה להבדיל ביניהם, לפעמים זה עניין של החלטה, או אפילו גורל.

כל אחד יש לו את השעיר הזה שהוא נושא איתו בחום ובמאמץ, רוצה להיפטר ממנו, להשליך למטה. יש שנים שזה שעיר משתנה, יש שנים שזה אותו שעיר עקשן שכבר שנים אני מנסה להיפטר ממנו והוא חוזר וחוזר בעקשנות בווריאציות שונות. יש שעירים דומים אצל כולנו; רוב בני האדם שמתמודדים עם אותם רגשות, עם קנאה ועם כעס עם אותן תאוות, ויש שעירים פרטיים, משהו שהוא הסיפור שלי בלבד. זה לא קל; השעיר מתנגד, הוא בועט ברגליים, מעלה אבק דרכים אל פניך, הוא רוצה להישאר כאן, לינוק חיות מהמציאות. כולם אוהבים את המציאות, גם החלקים הלא טובים בעולם אוהבים אותה, רוצים להישאר.

מאותו מדף סלע אני מברכת את האיש העיתי שתצלח דרכו, שהשעיר לא ימשוך אותו למטה, שהוא יבין שזו עבודת ה' שלו, בדיוק כמו שעבודת ה' של השעיר המוקרב במקדש בהוד והדר היא עבודת ה' שלו. איך אמר לי פעם רב שחזר בתשובה אחרי שכילד ונער הוא גדל בקיבוץ: "זה הסידור עבודה שלך", לעבוד ברפת לא יותר נעלה מלעבוד בגד"ש, אתה עובד איפה שהקיבוץ צריך, העבודה גם תשתנה בהתאם. כשאתה יודע שמה שאתה עושה אתה עושה לא רק מדעתך אלא מהבנה שזו עכשיו עבודת ה' שלך, זה סידור העבודה שלך, מה שה' שיבץ לך – זה הופך את המסע במדבר לקל קצת יותר.

(האזינו תשפ"ד)

הפוסט ממה אתם מנסים להיפטר? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

היא מדמיינת איך אבא שלה מתחת לטלית מתאמץ ומבקש להיות ראוי. כל שנה זה מחריף, הזמן מתארך, הקהל התעכב, הלחץ גובר, וגם התקיעות יוצאות שבורות ומאומצות

שנה אחת עדינה הלכה להתפלל ב"ימים נוראים" בישיבה. חברות סיפרו לה שתפילה ישיבתית היא משהו מיוחד, מאות בחורים אומרים יחד: "אמן יהא שמיא רבא" עד שהזכוכיות בחלונות כמעט נשברות.

זה היה נכון, ועדינה הרגישה את מלכות ה' נישאת הישר מפי המתפללים אל כסא הכבוד ונשפכת חזרה על ראשיהם. גם התקיעות יצאו נהדרות, כמו חצוצרות המלכת מלך מפיו של הבעל תוקע שסיפרו שהוא המשגיח בישיבה הזאת, אבל היה חסר לה בעל התוקע בבית הכנסת השכונתי שלה. שלא הוד לו ולא הדר ולא מאות בחורים שטופי תפילה שמרעידים את החלונות, אלא סתם, כמה עשרות משפחות שהיא מכירה מילדות וכמה זקנים שכל שנה נפקד מקום של עוד אחד מהם. בבית הכנסת הזה בעל התוקע היה אבא שלה. עדינה חשבה לעצמה שאת הביטוי "חיל ורעדה" המציאו בדיוק בשביל הדקות האלה לפני תקיעת שופר, שנהיה שקט סמיך והקהל עומד דרוך והריח שבחלל הוא של זיעה קלה וחום טליתות וריח קוגל מהמטבחון. היא ואמא שלה מגניבות מבטים זו אל זו כי הן יודעות כמה אבא שלה התאמן על התקיעות בסלון של הבית מאז ראש חודש אלול.

עדינה שאלה אותו שנה אחת, מה יש לו להתאמן כל כך הרבה? הרי זה זורם לו כל כך יפה וחלק ואבא שלה אמר: "זה לא ככה עדינהל'ה, זו לא רק טכניקה כמו לרכב על אופניים, אני נושא עליי את כל התפילות של הקהל כמו שליח ציבור. וגם, אני לא יודע אם אני ראוי להיות השליח שלהם או בקושי את עצמי אני יכול להביא מול השם יתברך". זו היתה פעם ראשונה שעדינה חשבה על אבא שלה בתור אדם שעוברים עליו דברים כל השנה ואולי יש דברים שפוגמים אותו מלהיות שליח ציבור.

בשנים האחרונות אבא שלה הזדקן קצת. בחודש האימונים בסלון התקיעות יוצאות זורמות וחלקות ויפות אבל בראש השנה ליד התיבה, משהו נתקע. הקהל מעביר משקל מרגל לרגל, החום נהיה כבד יותר, אמא שלה מחזיקה חזק את ה’מחזור’ עד שפרקי ידיה מלבינים והיא מדמיינת איך אבא שלה מתחת לטלית מתאמץ ומנסה ומבקש להיות ראוי. כל שנה זה מחריף, הזמן מתארך, הקהל התעכב, הלחץ גובר, וגם התקיעות לא יוצאות חלקות ויפות אלא שבורות ומאומצות. בשנה שעברה עדינה שמעה שתי נשים מהשכונה מדברות. אחת אמרה: "עם כל הכבוד לווסרמן, אולי אפשר למצוא כבר בעל תוקע אחר", והשניה אמרה: "זה באמת מוגזם, מה בנאדם צריך ככה להחזיק בציפורניים. שישחרר ונעביר לדור הבא" והן הרימו חתיכת קוגל ומזגו קולה ולעסו וצחקו והמשיכו לפטפט.

כשהגיע ראש חודש אלול אמא שלה אמרה לאבא שלה: "אולי בכל זאת כדאי לתת השנה למישהו אחר", ועדינה ידעה שהיא לא מעיזה להגיד "צעיר יותר". "ושנה הבאה אולי תוכל שוב", אבל אבא שלה אמר: "אם  יהיה מישהו אחר, צעיר יותר, אני כבר לא אחזור גם שנה הבאה", ואז עדינה הרגישה איך הכל גואה בה והיא סיפרה על השנה ההיא שהיא הלכה לישיבה ואיזה תפילה מרוממת היתה שם ואיזה תקיעות חלקות, כמו תרועה של המלכת מלך באמת, אבל היה חסר לה הלב השבור שמתרגש ולא יודע אם הוא ראוי למרות שהוא מקצוען, והקול שלה הלך והתגבר והיא אמרה שבכלל לא משנה שצריך להתאמץ על תקיעות ולחכות אפילו חצי שעה בסבלנות, כי זו לא הופעה. הקהל לא בא כדי להשתעשע, אלא כדי שיחרד לו הלב, ואם הוא לא יחרד מלראות איש טוב שנושא את עוונותיהם לשמיים כל שנה, אז בשביל מה הוא בא?

וכשעדינה סיימה היא חשבה על הנשים מבית כנסת שלא אכפת לה בכלל מה יגידו בקידוש, ושהיא לפחות מתכוונת לעמוד שם בשיא השלווה האהבה ושוויון הנפש בלי חום ובלי לחץ, עד שיצא לאבא שלה מהפה מה שצריך לפני כסא אדון עולם.

(ראש השנה תשפ"ג)

הפוסט דבורה זגורי עם הסיפור על וסרמן התוקע הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שאלתי את עצמי אם עכשיו אני אמורה להתקשר לכמה ילדים שהיום הם כבר אנשים מהעבר הרחוק מאד ולבקש סליחה על משהו שאני יודעת שהיה?

כל סיפור שאני מספרת כאן אני מספרת בשינוי, בעילום שמות; אם זה קרה אתמול אני כותבת 'שנה שעברה', אם הסיפור על גבר אני כותבת 'אשה', לפעמים לא, כדי לבלבל בכוונה. אני לא ממציאה כלום, הכל סיפורי אמת, אבל אני לא רוצה שאף אדם ימצא את עצמו קורא סיפור שהוא יודע שזה עליו. זה כבר קרה לי בבמה אחרת והיה לא נעים. אתם כבר יודעים את זה, אני מניחה, ובכל זאת, מדי פעם אני רוצה להדגיש את הנקודה הזאת. דווקא מול סיפור הסליחה שאני רוצה לשתף בו עכשיו.

לפני שנה (עכשיו אתם יודעים שזה לא לפני שנה אלא לפני שנתיים או שבוע או לא משנה בדיוק מתי), התקשרה אליי מישהי שלמדה איתי בבית הספר היסודי, (אולי לא בביה"ס בכלל, אולי היא הייתה שכנה בבניין ילדותי) פתאום, משום מקום היא התקשרה, שאלה אם אני זוכרת אותה. רציתי לומר 'לא. לא זוכרת. לא אותך, ולא מה שהיה'. אבל באינסטינקט אמרתי: "בטח שאני זוכרת", אולי כי זה מעליב לא לזכור בכלל. ואז היא אמרה: "השגתי את הטלפון שלך מחברה של חברה שידעתי שהיא עדיין בקשר איתך". היא לא בזבזה את הזמן בלשאול מה שלומי ואיפה אני היום והילדים ומה קורה? אלא ישר אמרה: "כבר הרבה שנים אני רוצה לבקש סליחה על מה שהיה", ולא משנה מה היה כי לכל אחד מאיתנו יש את ה"מה שהיה" שלו. ביסודי, בתיכון, משהו רציני מול אח או בן דוד, או שכן שגר פעם באותו בניין. ואמרתי לה: "בסדר, אין בעיה, כבר שכחתי מזה". וזה נכון. כל כך שכחתי מזה שלא שמחתי שהיא התקשרה להזכיר. הייתי במקום כל כך אחר מעכשיו, עד שאני בקושי יכולה לזהות את עצמי של אז, אני מסתכלת באלבומים, זוכרת כל רגע ובכל זאת זה כל כך רחוק.

היא מצידה רצתה לבקש סליחה אבל יצא לה להזכיר דברים שהעדפתי שיישארו נשכחות.

שאלתי את עצמי אם עכשיו אני אמורה להתקשר לכמה ילדים שהיום הם כבר אנשים מהעבר הרחוק מאד ולבקש סליחה על משהו שאני יודעת שהיה?

דרך הילדים שלי שעכשיו הם בבית ספר יסודי, בתיכון, דרך הוואטסאפים הכיתתיים, דרך מי שהזמינו או לא הזמינו למדורה, דרך מי שהציקו לו בהסעה, דרך כתבות ושירים על ילדים שסוחבים זכרונות מרים מבית הספר, אני רואה שוב את עצמי, כמו שהייתי אז. ילדים שפגעו בי, ילדים שאני פגעתי בהם. אף פעם לא בכוונה, תמיד מתוך המסע חסר המודעות של הילדות, הנערות. לוקח זמן עד שמגיעות השנים של הרפלקציה, התבוננות על עצמך, בטח לפני מעשה אם אפשר, אבל גם אחריו- זו אחת האיכויות הכי חשובות שאוספים בבגרות. ואולי יש סליחה כללית כזאת, סליחה מכל מי שהיה ילד איתנו בכיתה, בשנים שלא ידענו מה עושים עם חוסר הביטחון שלנו והוצאנו אותו בהצקה או התנשאות מטופשת על ילדים אחרים, בשנות התיכון כשכל אחד ניסה לכבוש את מקומו, לבנות את עצמו ועוד לא ידענו לעשות את זה בלי לדרוך על אחרים, עוד לא הבנו שיש מקום בעולם לכולם.

והאם 'סליחה' זה רגע, טלפון שמרימים, מילה שצריך להגיד, או שסליחה היא זרם ארוך שלאט לאט סוחף לתוכו דברים שהיו וחלק מסליחה זה לתת להם לשקוע אל המצולות? בלי לשלוח אחריהם צוללנים בלי לחטט במעמקים, אני חושבת כדימוי על הטיטאניק, שאולי היו צריכים להניח לה להעלות אצות וחלודה ולהפוך למשכן מפואר לדגים ולא ללכת לחפש אותה ופשוט ללמוד מהתקלות שלה את מה שצריך בשביל לבנות ספינה מפוארת חדשה.

(ניצבים וילך תשפ"ג)

הפוסט פתאום משום מקום – סליחה מן העבר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אני מסתכלת על התיירים הצרפתים, הגרמנים, ולא חושבת שהם מרגישים איך היום שלהם באגם היפה נחרב וצל כבד מוטל עליו כי מישהו שהם לא מכירים, צרפתי אחר, מת היום

זו חוויה מוזרה להיות בחופשה בחו"ל ולשמוע חדשות מהארץ, כמעט יום יום בימים האחרונים חדשות קשות; פיגוע טרור, טביעה, עוד טביעה, מפולת סלעים. אנשים, נשים, ילדים שרק תכננו לנסוע לאנשהוא היום, לטייל- עם חברים, עם המשפחה, והחזירו את נשמתם לבורא בחטף, במחטף. אני מסתכלת על קבוצות של תיירים כאן, בקירגיסטאן; צרפתים, גרמנים, אני לא חושבת שהם מרגישים איך היום שלהם באגם היפה נחרב וצל כבד מוטל עליו כי מישהו שהם לא מכירים, צרפתי אחר, מת היום. הרי הרבה אנשים מתים כל יום. אני חושבת שרק אצלינו הקירבה שוברת את הלב, קרבת "כל ישראל ערבים זה לזה", קרבת המספר הזעום שאנחנו, מעט מכל העמים. תמיד גם איכשהוא מכירים, הנרצחת בפיגוע גננת של בן של חברים, הטובע בן דוד של חברה. גם המקומות מוכרים מאד, רמת הגולן, עין גדי. מקומות שכולנו היינו בהם אלף פעמים. לא כל גרמני היה באיזה אתר ליד הנובר למשל, אבל כמעט כל ישראלי היה בעין גדי. כל אחד יכול לדמיין את עצמו שם עם ילדים שלו, ואיך פתאום מתגלגל אסון.

ככה אני חושבת, אבל תמיד אני משאירה לעצמי מקום לחשוב שאולי אני טועה. אני הרי לא באמת יודעת איך חיים עמים אחרים, אנשים אחרים, אני מניחה הנחות, לך תדע…

יש לי אינסטינקט כזה כשפוגשים תיירים ממדינות אחרות מיד להשוות אותם אלינו, מיד לשאול: במה אנחנו דומים? במה לא? בכל שיחה עם תיירים, ואני אוהבת מאד את השיחות האלה, אני לומדת המון, אני מרגישה שתוך כדי השיחה יש עוד רובד שאני מנסה לפצח, מה רב על מה- הדמיון על השוני, או הפוך?

דבר אחד אני יכולה לומר שאנחנו שונים בו בוודאות- אם נראה בעליה של הר רוכב אופניים שמדווש עם תיק ציוד מעולה על הגב, מעיל גשם ומצלמת גו פרו על הקסדה, ברור לנו שהוא תייר לא ישראלי, בדרך כלל צרפתי, ובדרך כלל אנחנו צודקים. איך הם עושים את זה? זו רמת כושר גופני שאנחנו ממרומי האוטו יכולים רק לקנא בה. רמת כושר של משוגעים לדבר, עם שה'טור דה פראנס' הוא מירוץ הדגל שלהם. זה בצחוק, אבל ברצינות אני שואלת, האם עיקר השוני ביננו קשור לעובדה שאנחנו שומרי תורה ומצוות- מה שמתבטא בכל דבר, באוכל שאנחנו לא אוכלים עם כולם, בלבוש שאנחנו לא מתלבשים כמו כולם, בתפילות בבוקר עם תפילין מול האגם, ועוד ועוד, או בדברים שהם ישראלים "כלליים"? ואם לא היינו שומרים תורה ומצוות אז היינו מרגישים שונים פחות? השאלה הזאת התעצמה אצלי השנה בעקבות המחלוקת הגדולה בארץ מול הרפורמה המשפטית. מה הצביון של מדינת ישראל? ממה מורכבת זהות של יהודים? איך היא נראית בפועל?

לכבוד חודש הרחמים והסליחות אספר לכם משהו קטן ויפה. בימים הראשונים בקירגיסטאן אמרתי 'ספסיבה', כי הרוב שם דוברי רוסית, או 'טנקיו', כי זה קל וכמעט כולם מכירים, או 'תודה' בעברית, כי העיקר הצליל של הכוונה שבוקע מהמילה. עד שלימדה אותי אסאל, אשה קירגיזית, ש'תודה' אומרים 'רחמאת'. בגלל שהם מוסלמים (אומרים 'סלאם עליכום' איזה מוזר זה, פנים אסיאתיות דוברי רוסית פתאום אומרות 'סלאכם עליכום') אז רחמאת זה מלשון רחמים. 'תודה' זו הודאה שאני הייתי חסרה במשהו, 'רחמאת' זו הפניית הזרקור אל הנותן, אתה עשית מעשה טוב, המידות שלך הן עיקר הסיפור, לא החוסר שלי. תודה שראית את החוסר שלי וריחמת עליי.

שנשמע בשורות טובות, שימלא ה' עלינו רחמים וסליחות.

(כי תבוא תשפ"ג)

הפוסט רקמה אנושית אחת – גם מקירגיסטאן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

החלטנו להקדיש בנסיעות פינה לשירי הארץ. יש לכך התנגדויות בקרב הילדים: הזמרים שרים מוזר, עם ריש מתגלגלת, אבל התוכן – צריך לדאוג לחיות אותו שלא ייקבר תחת הררי הפופ

"קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל..". בנסיעה לחופשה משפחתית קצרה בצפון, חלק מהזמן מוקדש לשירי ארץ ישראל. החופשה קצרה אבל הפקקים בכביש שש ארוכים ואני מנסה להיזכר- מה עשינו אנחנו כשהיינו ילדות בנסיעות הארוכות? עוד לא היה כביש שש והנסיעות היו עוד יותר ארוכות, לא היו פודקאסטים, ובכלל, לא היה לנו רדיו באוטו. אגב, כמובן, גם לא מזגן.

הייתה לנו באוטו חוברת מודפסת עם שירים, הייתי אומרת 'זרוקה באוטו', אבל לא אנשים כמו ההורים שלי 'זורקים' משהו באוטו, הכל מונח מקופל בקפידה – מסמרטוט הניגוב של השמשות ועד השירון. אנחנו, בעוונותינו, כבר זוכים ל'מכונית של מתנחלים', אוטו שהוא כמו עוד חדר בבית, כשאתה מחפש בבית את הסנדלים שלך לדוגמא, יש סיכוי שהם כבר יומיים באוטו, "תחפש בכל החדרים כולל בחדר הנוסף" אנחנו אומרים ומתכוונים- באוטו.

אנקדוטה קצרה- בימי הקורונה הייתה לי פגישה חשובה עם מנכ"ל חברה כלשהיא ובאין שום בית קפה פתוח מצאנו את עצמנו מנהלים פגישה באוטו. בואו רק נגיד שאם הייתי יודעת שזה יקרה הייתי לוקחת בהשאלה את האוטו של ההורים שלי… כשהוא נכנס ניסיתי מהר לגרוף את כל הדברים ולהעיף אחורה אבל הוא צחק ואמר: "אוטו של מתנחלים, אני מכיר את זה".

בכל אופן, בנסיעות הארוכות שלנו כבר אין שירון, לנו יש יוטיוב. אני שמה לב שלא רק הפורמט שונה- דף מודפס לעומת שיר מוקלט, גם העובדה שבשירון יושבי האוטו הם הזמרים ובשיר מושמע הזמר והוא העיקר וכל מי שמנסה לשיר איתו מקבל צעקה מאיזה אח: "שקטטטט, אני רוצה לשמוע אותו, לא אותך!", אבל השוני המשמעותי ביותר בעיניי הוא התוכן של השירים. והוא שונה מאד.

לאחרונה שמתי לב שהרבה מאד שירים ישנים מזכירים מקומות בארץ ישראל, שירים על הגולן, על הכנרת, הירדן, ירושלים, שירים על בניה- גגות אודמים על הר.

היום הרבה מהשירים עוסקים באדם הפרטי- בתהליכים שהוא עובר או באהבה הנכזבת. פעם, בשנות בניין הארץ, השירים היו יותר רוויי אידאולוגיה כללית. אין מה לבכות על זה, אבל בהחלט אפשר להבין מזה שאולי בניין הארץ עצמה כבר לא מעסיק כל כך את העם. נראה שלהט הקשר לארץ עצמה ל'אותה האדמה הנצרבת בחמה' קצת פחת, או ברוך ה' כבר מובן מאליו, ועכשיו פונים להתעסק בתהליכים נפשיים עמוקים. זה יפה וראוי מאד ומצביע על הקומה הבאה בה אנחנו נמצאים.

ועדיין, אנחנו עוצרים את שטף השירים הקליטים הפופים שילדים ונוער אוהבים ומחנכים אותם לטעם מוזיקלי שונה. מוזיקה ממקומות שונים בעולם, מהרי אזרבייג'ן למשל, ממורשת מרוקו, מתקופות אחרות. מוזיקה קצת מורכבת, שנבנית לאט, חלקה בלי מילים.

לפני כמה שנים במכולת הקטנה באחד מיישובי הגולן התנגנו ברמקולים שירי הארץ וחשבתי, בעודי קונה לחמניות וחומוס, שככה גם משמרים את הקשר לארץ- על ידי שירים.

ומאז החלטנו להקדיש בנסיעות פינה לשירי הארץ. יש לכך התנגדויות בקרב הילדים: הזמרים שרים מוזר, עם ריש מתגלגלת, ההקלטות לא באיכות טובה, הלהקות הצבאיות נראות קצת כמו פרודיה, אבל התוכן – צריך לדאוג לחיות אותו שלא ייקבר תחת הררי הפופ ותחת התהליכים האישיים שזמרים שרים עליהם.

וככה בנסיעות אנחנו, כמו המכולת הקטנה בגולן, יוצרים פינה, אי בתוך 'תעשיית המוזיקה', בה ניתן לשמוע שוב על כרמי עץ הזית ומסתור המעיין, להזכיר לנו את החיבור לחלומנו הישן…

(ראה תשפ"ג)

הפוסט למה חשוב להאזין לשירי ארץ ישראל? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מכירים את התחושה של האוכל הראשון אחרי צום? בביס הראשון של עוגת שמרים (קינמון) במוצאי תשעה באב נזכרתי בה: הטעמים חזקים, מרגישים את נתיב המים בגרון ובבטן, המתוק מתוק מדי ואת תוהה איך אכלת כל כך מתוק עד עכשיו. את אומרת לעצמך שמחר תאכלי פחות מתוק, פחות מלוח, ובכלל, פחות. אחרי צום משהו קטן שממלא את הבטן ומשביע משאיר אותך עם השאלה- בשביל מה אני אוכלת כל כך הרבה ביום יום? הרי בשביל להתקיים מספיק הרבה הרבה פחות, אפילו בשביל לשמוח באוכל, שזו דרגה מעל 'להתקיים', מספיק פחות.

אחרי תשעה באב החלטתי לעשות 'צום רשתות חברתיות'. הסערה של השבועות האחרונים הגיעה לשיאה ברשתות. הרגשתי שאנשים אוכלים אחד את השני כפשוטו, מישהו מעלה רעיון, דעה או מחשבה ומיד טורפים אותו בציניות, בארסיות, בהכללות, בסטריאוטיפים עוד לפני שהספקנו להבין מה נאמר, רמת הכעס האישי ואם אפשר לומר אפילו השנאה- הגיעו למימדים מפחידים.

בשנים עברו, כשהייתה סערה ציבורית היא הייתה חזקה וסוערת בדיוק כמו היום אבל רמת הנגישות אליה הייתה מסוננת, מנוטרת. אם הסתיימה מהדורת החדשות ברדיו או בטלוויזיה ולא המשכת להאזין באובססיביות לפרשנים ותוכניות האירוח, אם סיימת לקרוא את העיתון ולהתעצבן, אם לא היית בן אדם ש'מתעניין בפוליטיקה' יכלת להניח את המציאות השנויה במחלוקת בצד, ולחזור לחייך. היום אין 'חייך' בנפרד. כמעט אין 'לא מתעניין בפוליטיקה'. הרשתות לא הולכות לישון ואין 'סיום מהדורת החדשות המרכזית', יש זרם שוצף שלא עוצר, אפילו לא זרם, יותר מפלי הניאגרה. כמעט אף אחד מעולם לא הצליח להיסחף במפלי הניאגרה ולצאת מהם חי. אולי חוץ מאנה טיילור, מורה אמריקאית בת 63 שביום בהיר אחד לקחה חבית, צלחה איתה את מפלי הניאגרה ושרדה כדי לספר. אגב, היא לא ממליצה.

גם אם פתחת וואטסאפ בשביל לבדוק מה צריך להביא מחר לקייטנה של הילד, קופצים לך עוד עשרים וואטסאפים מהשכונה, מבית הכנסת, מהקבוצה המשפחתית, עם שיתופים מהפייסבוק, מהטוויטר, תחת הכותרת "אתם חייביםםםם לקרוא את זה" וסרטונים וראיונות, ותוך שניה אתה צונח בזרם מפלי הניאגרה השוצף, אתה כבר לא זוכר מה אמרו להביא לקייטנה כי אתה כבר שוב שרוי ואולי שבוי במערבולת.

חשבתי אחרי תשעה באב להניח לזה קצת. כל הדעות כבר נאמרו, אף אחד לא משתכנע או משנה את דעתו בעקבות מה שנאמר. הבנתי גם דבר נוסף; אני לא מכירה את רוב האנשים שאני קוראת או שומעת, לפעמים אני טורחת להסתכל על הפרופיל שלהם, לעשות איזה תחקיר קטן, מי הם, מה הם, ואכן, בדרך כלל מסתבר מה שחשבתי מראש- אנחנו לא דומים בשום צורה. לא באופן בו גדלנו ועוצבו חיינו, לא בתפיסות העולם שפיתחנו בשום תחום. לא בדרך החיים היומיומית, אנחנו לא גרים במקומות דומים, לא מושפעים באותו אופן מהחברה שסביבנו, אנחנו אנשים שונים באופי, באופן פירוש המציאות, אז מה הסיכוי שנגבש דעה דומה בזמן מחלוקת? אפס.

את הטענה המופנית כלפי טוקבקיסטים שכאשר אתה אנונימי אתה עשוי להפוך לבריון מקלדת, לכתוב בצורה משתלחת, גסה, פוגענית הרבה יותר מאשר אם היית מנהל את אותו הדיון מול אדם 'אמיתי' – אפשר להחיל גם על כתיבה ברשת. אמנם אתה לא אנונימי אלא מופיע בשמך, אבל הכתיבה ברשת כשמה כן היא- מופנית ל'רשת'. יצור כללי ומעורפל, לא אדם ספציפי שאליו אתה כותב, שעליו אתה חושב כשאתה כותב, שאתה פונה אליו בידיעה מי הוא, לוקח בחשבון את עולמו, את רגישויותיו, שיש לך רצון ואינטרס להמשיך קשר איתו, כל אלה משפיעים על הדרך ואולי אפילו על התוכן של מה תאמר לו. ברשת אתה יכול לנתק קשרים, לאנפרנד, למחוק, לחסום בקלות כאילו אין מחר.

אחרי סערת המסעדות שנפתחו דווקא בתשעה באב אני חושבת שלהכריז על יום צום רשתות כללי יכול להיות יעיל לכולם. כי בשביל שיהיה לנו מחר אנחנו צריכים לשים לב יותר איך נראה היום.

(עקב תשפ"ג)

הפוסט צום רשתות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לאנשים עם אמונה בקדוש ברוך הוא כמוליך העולם אין הרגל של לעשות דברים בכוחך האנושי עד הסוף. תמיד מחזיקים פינה של אמונה בעוד שותף, מישהו שמזיז מהלכים, מישהו שאולי ישלים את מלאכתנו?

לפעמים אנשים דתיים צוחקים ואומרים: "איך תדע שמשהו שהצעת לא יקרה? כשעונים לך: "בעזרת ה'..". מעבר להבנה האמונית שכל דבר שאדם עושה תצליח דרכו רק בעזרת ה', מעבר ל'שם שמים שגור על פיך', יש פה גם מימד מסוים של דחיינות, של מסמוס. אולי יהיה, אולי לא, זה לא תלוי רק בי.

בחודשים האחרונים מאז פרוץ המחאה נגד הרפורמה, ובשבועות האחרונים מאז החלו הדיבורים על סרבנות; סרבנות טייסים, רופאים, אני מסתכלת על סגנון המחאה ונזכרת במחאות קודמות שהכרתי מקרוב, מחאות העם עם הגולן, מחאות אוסלו והגדולה מכולן- מחאת גוש קטיף, אולי לא הגדולה כמותית, אני כבר לא זוכרת, אבל הגדולה בצער הרגשי שהניע את המתנגדים, הגדולה בצורה הפיזית של ההתנגדות; שרשרת הידיים בחום של הקיץ, גרון ניחר משירים ותפילות, ואנשים, נערים ונערות שנאבקו פיזית בשוטרים ונגררו החוצה מבתיהם על ידי חיילים.

אני מסתכלת על המחאה נגד הרפורמה היום ומבינה כמה המצאנו את עצמינו באמצעים שהיו לנו אז. לא העתקנו דגמים של מהפכות היסטוריות מהעולם, לא גייסנו קופירייטרים טובים ומיצבי מיצגים, לא היו לנו, גם לא הרבה דוברים רהוטים או אנשים בתקשורת, או הרבה כסף. היו חולצות, היו פוליגלים שכתבו עליהם בארט ליין כמו בחודש ארגון. מה שכן היה לנו בטונות זה דם, יזע ודמעות, הרבה מאד אמונה ותמימות.

אני מסתכלת על עוד פן במחאה נגד הרפורמה ורואה מחאה שהולכת עד הסוף. לאנשים שאמונה בקדוש ברוך הוא כמוליך העולם אין הרגל של לעשות דברים בכוחך האנושי עד הסוף. תמיד מחזיקים פינה של אמונה בעוד שותף, מישהו שמזיז מהלכים, מישהו שאולי ישלים את מלאכתנו? אולי אנחנו לא דוחפים עד הסוף כי אנחנו כל הזמן שואלים אולי זה רצון ה'? שיהיה ככה? אולי המציאות רק נראית לנו רעה וה' חשבה לטובה?

ההליכה אחרי הרצון העצמי, אחרי איך שאני רואה את המציאות, היא חלקית, מדוללת בהרבה מקום להתערבות אלוקית. זה מייצר רכות ולא כוחניות, זה מייצר צל תמיד של ספק בריא בצדקת הדרך, כבר אליעזר עבד אברהם טבע עד אלינו את המושג: בעזרת ה' במילותיו שלו :"אבא היום אל־העין ואמר ה' .. אדני אברהם אם־ישך־נא מצליח דרכי אשר אנכי הלך עליה". כשהוא בא בשליחות אברהם לחפש כלה ליצחק הוא מבקש מהקב"ה את ההתערבות שלו, הוא מבין שהוא לא פועל לבד.

למי שלא מכניס כוח אלוקי בחייו, מי שנסמך רק על מדע, הגיון ורצון אנושי- יש כוח עצום להזיז דברים במציאות, הוא מבין שאם הוא בעצמו לא יזיז כוס מקצה השולחן, היא לא תזוז גם עוד אלף שנה עד שהיא תתפורר לאבק זכוכיות עם הזמן. אין לו פינה קטנה במוח שאומרת- 'אולי יהיה נס? אולי איתי ובלעדיי יקרו מהלכים שיד ה' בהם?', מי שלא נסמך על כוח כזה מבין ששום דבר לא יקרה "איתי ובלעדיי" אלא רק איתי, לכן הוא מגייס את כל כוחותיו, עד הסוף, בלי אוויר ומקום פנוי.

חנוכה רחוקה מאיתנו מאד, הקור בימים, האור של החג בלילות, אבל הדרך לספר את הסיפור שלה הוא דוגמא שרלוונטית גם עכשיו בחום הגדול של אב. האם, כמו שכתבו המשוררים: "נס לא קרה לנו" או "נס גדול היה פה"? המציאות מונחת לפנינו וניתנה לנו בחירה גמורה לכלול את הקב"ה בתוכה, או לא.

לפעמים נראה שמי שלא כולל את המרווח שבו נכנס אלוקים בחייו מצליח לעקור הרים יותר ממי שנסמך על כוח אלוקי, ואני שואלת את עצמי איך שומרים על המרווח הזה, על הישענות על הקב"ה, על הבנה שהוא המוביל ובוודאי השותף- ויחד עם זאת לעשות ככל יכולתנו עד הסוף באמונה, ברכות ובאומץ.

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)

הפוסט הסיבה שדתיים לא כל כך טובים בהפגנות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

טייסים, מילואימניקים, פוליטיקאים ואפילו ראש ממשלה לשעבר מוכנים להכריז נאמנות למדינת ישראל רק כאשר היא עומדת בתפיסות שלהם

"איכה היתה לזונה קריה נאמנה". הדימוי של אשה לא נאמנה הולך עם עם ישראל שסר מדרך הישר גם בהפטרת השבת בדבריו של ישעיהו "חזון ישעיהו בן אמוץ" וגם במגילה הקשה, מגילת איכה שנקרא בימים הקרובים.

נאמנות היא ערך מדהים. היא אולי הערך עם ההסכמה הרחבה ביותר, באופן רשמי בין איש לאשתו ברוב התרבויות, בין הורים לילדיהם, בין חברים, בין עם ואדם לארצו, בין עובד למעביד. אנשים מתים בשביל נאמנות, חיים בשביל נאמנות. המחמאה הגדולה שנתן ה' למשה בספר במדבר היא נאמנות: "עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".

יש הרבה מידות טובות שנדרשות במערכות של קשרים, מסירות, עין טובה, סבלנות, אבל נאמנות היא האיכות הבסיסית והראשונה שעליה נשענת מערכת היחסים. אם מנהל הבנק לא יכול לסמוך על עובדת שלו במיליונים שהיא מעבירה תחת ידיה כל יום אז מה תעזור המסירות שלה ותכונות טובות אחרות? אנשים נשפטים בחומרה רבה על בגידה במדינה, על ריגול לטובת מדינה זרה שלא לומר מדינת אויב, על מעילה ופגיעה באמון הציבור ועל חוסר נאמנות במקרים פרטיים.

היחס למעילה, לבגידה, הוא קשה כי הוא מערער את היסוד כולו. משמתגלה חוסר הנאמנות נשאלת שאלת האמת. אם התגלה כאן כזה שקר, אז מה מכל מה שכן היה, היה אמת?

דווקא בגלל שנאמנות היא ערך יסודי כל כך, כשהיא עומדת למבחן אמיתי זה מטלטל וקשה מאד. כבכל מבחן אמיתי, מי שהרגיש שהשאלה הזאת התדפקה על דלתו באיזו שהיא וריאציה, יכול להבין כמה היא קשה וקורעת, כמה כשנדרשת החלטה היא תמיד תהיה אמיצה מאד ותדרוש מבן אדם משאבים עצומים ולפעמים מסירות נפש ממש. מסירות נפש בת זמננו היא לא לקפוץ לכבשן האש של האינקוויזיציה, היא לוותר על חלק מהנפש, על משהו שאתה מרגיש שהוא חלק ממך ממש אבל כנראה שיש סיטואציה שבשביל משהו אחר, בצער רב, צריך לוותר.

מתי נבחנת נאמנות? מתי חברויות עומדות למבחן? מתי נבחן קשר בין בני זוג? ואפילו אעז לומר- בין ילדים להוריהם? גם הקשר האבסולוטי והבלתי תלוי הזה עומד לפעמים במבחן, ילדים שנאלצו לוותר על קשר עם הורה לא מיטיב שלא הצליחו להיטיב עם עצמם כל עוד היו בקשר איתו, ואפילו, במקרי קצה מסוימים, אני מכירה מעט כאלה- אבל מכירה, גם הורים שנאלצו לשמור על עצמם ונפשם מפני קשר הרסני עם ילדם ולוותר על קשר מסוים איתו.

האם נאמנות היא לנצח? בכל מקרה ובכל מחיר היא הערך העליון? ומה קורה בזמנים שמשהו משתנה שינוי גדול, שהדבר ש'על דעתו' התחתנו לא מתרחש, שמישהו השתנה לבלי היכר? שאלה מוסרית ואישית גדולה עולה ביחס להמשך הקשר הזה כפי שהכרנו אותו. ואולי ההחלטה הנכונה יותר תהיה דווקא לא לצד ה'נאמנות עד הסוף' אלא לערכי חיים אחרים וההכרעה, מה שלא תהיה, קשה מנשוא.

נראה שבימים ובשבועות האחרונים שאלת הנאמנות למדינת ישראל היא בשעת מבחן, אמנם מיעוט צועק אותה בקול, אבל הוא קול משמעותי; טייסים, מילואימניקים, פוליטיקאים ואפילו ראש ממשלה לשעבר מוכנים להכריז נאמנות למדינת ישראל רק כאשר היא עומדת בתפיסות שלהם. השינוי שהמדינה עוברת הוא מבחינתם שינוי שובר כלים והם מוכנים לשבור ולסכן אותה סיכון אמיתי, מוכנים לעשות אותה ללעג מול ארצות הברית וארצות אחרות.

קשה מאד לשקם פגיעה של אמון, אבל אולי מה שמלמדת אותנו ההפטרה הוא כי לא בלתי אפשרי לבנות אמון מחודש. תשעה באב הוא זמן צער על החורבן אבל טמונה בתוכו האפשרות לתשובה, לשינוי הדרך, להתחדשות ולגאולה. אין מתאים בימים מערערי אמון אלו מלסיים בדברי הסיום של ישעיהו: "לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָּנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

(דברים חזון תשפ"ג)

הפוסט בואו נדבר על נאמנות. זה רק מתי שנוח? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

תמיד עניין אותי מה יפי הבלורית והתואר עושים עם כל התסכולים החריפים שלהם? כנראה תסכול אישי רלוונטי לכל המגזרים, אבל תסכול לאומי כנראה לא כולם חווים באותה מידה

הרבה זמן הרגשתי לא נעים. הרגשתי לא נעים כשדיברו על אלימות המתנחלים, הרגשתי לא נעים כשצילמו אלימות ברחובות החרדים, יש גם אלימות של אתיופים ושל רוסים ואלימות של ערבים. היה מאד ברור במדינה מי אלים ומי לא.

קינאתי בהם בעומק, במגזר הרגוע והלא אלים. ביפי הבלורית והתואר של המדינה, קינאתי בתחושת הנינוחות שנודפת מהם ברחוב, בחירות, בחופש, בהרגשת 'בעל הבית', מן הרגשה כזו כמו אדם עשיר, בעושר שעובר כבר דורות במשפחה, שמתהלך בנינוחות, בשחרור, אפילו באדנות מסוימת.

אני מכירה את התחושה של ללכת תמיד כמו עכבר, כן יראו את המטפחת לא יראו, כן ישפטו לפיה לא ישפטו. יראו את הבגדים והמטפחת ויגידו לי בראיון עבודה: "את תצאי לי כל שנה לחופשת לידה", כמו שסיפרה לי חברה בדמעות כי למרות המטפחת וההשתייכות המגזרית היא לא הצליחה להיכנס להריון והמילים האלה פצעו אותה.

"תמיד יש לי את ההתלבטות הזאת אם להגיד שאני מקרית ארבע, או לא", מספרת חברה דתל"שית. "אני מתלבטת האם לשנות את השם מרבקי לטלי כדי שלא יידעו שהייתי חרדית ויהיה לי קל לפתוח דף חדש", סיפרה לי מישהי אחרת.

תסכול הוא תוצר של תחושת חוסר צדק עם חוסר אונים ותחושת מלכודת, אתה לכוד בסיטואציה מסוימת ואין לך איך לצאת ממנה, כלוא עם אנשים מסוימים ואין לך איך להשתחרר מהם.

כשהייתי קטנה ואבא שלי היה מתעצבן על הממשלה או על משהו שאין לך שום יכולת להשפיע עליו ולמרות זאת- הוא משפיע מאד עליך, אמא שלי היתה אומרת לו: "אל תתעצבן, זה יעשה לך אולקוס". אנשים צוברים תסכול פנימי ולא עושים כלום, מקסימום דופקים את הראש בקיר. יש כאלה שכן עושים איתו משהו, משהו אלים ופוגעני בדרך כלל.

תמיד עניין אותי מה יפי הבלורית והתואר עושים עם כל התסכולים החריפים שלהם? אני נאלצת להבין שכנראה תסכול אישי רלוונטי לכל המגזרים, אבל תסכול לאומי לא כולם חווים באותה מידה. אולי קל לא להיות מתוסכל כשרוב ערוצי התקשורת נותנים לך באופן טבעי את הבמה. כשאתה מרגיש שכל צרכיך מתמלאים, שהקיום שלך לא מאוים, אתה פנוי מאד להפנות את הכוחות שלך לדברים מעודנים יותר, להומניזם, לצמחונות. קנאתי גם בזה.

בתקופה האחרונה נראה שהמשוואה קצת השתנתה, אנשים שלא רגילים להרגיש מאוימים, מרגישים כך, מרגישים לכודים, מתוסכלים והנה גם חלק מהם, קצה של המגזר הרגוע הופך לאלים. בימים האחרונים נראה שנערכת תחרות מי יעלה על רעיון מוגזם יותר להפיכת הסדר במדינה. לחסום את איילון נהיה כבר סתם פעילות חופש של תיכוניסטים, לא מעניין, להשתגע בנתב"ג דווקא היה מעניין, אולי נעשה עוד סיבוב באוגוסט, השביתה ברשת 'ביג' למשל היא עוד רעיון בשעשועון: "כמה רחוק אפשר ללכת כדי להוכיח שאנחנו שולטים על הרבה משאבים ואז להגיד שאנחנו לא פריווילגים".

האמת היא שלהיות מתוסכל מאד אבל לנתב את התסכול זו מיומנות גבוהה.

נראה שיש ציבור שעוד לא מאומן בזה. איך חיים עם קונפליקט, איך לא שורפים את המועדון, איך מתוסכלים ביותר ועדיין מתנהגים כמו בני אדם.

מהרב דב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים, למדתי משהו חשוב על תסכול. הרב דב אוהב לשחק משחקי מילים, זה מצחיק וחכם ומתבונן בדרך קלילה על דברים עמוקים, מהמילה 'תסכול' שמעתי שהוא גוזר את 'סקול'- בית ספר. תסכול בא ללמד אותך משהו, על מה מרגיז אותך, על איך אתה מתנהג כשאתה מתוסכל. תסכול אמיתי עושה לך בית ספר.

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט כשפתאום יפי הבלורית מתוסכלים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.