ממה אתם מנסים להיפטר?

את 'סדר עבודת הכהן הגדול' ביום הכיפורים אנחנו כבר קוראים בשעות שמתחילים להתעייף בתפילה, שהצום כבר נותן את אותותיו, אבל היופי של התיאורים של 'סדר העבודה' נותן זריקת כוח ומרץ 'להרים' את התפילה. מי לא מחכה לשמחה הפורצת של 'מראה כהן'? אנחנו היום שרים את זה כפיוט, ויודעים שנגיע לשורה האחרונה של יציאתו של הכהן הגדול בשלום בלי פגע, אבל בזמן אמת לא הייתה ודאות לגבי השורה האחרונה הזאת. החשש היה אמיתי- אולי ייצא מקודש הקדשים, אולי לא. אשתו ובני ביתו יחד עם כל עם ישראל עמדו במתח עצום מאחורי הדלתיים הסגורות, שם נערך המשפט. עד שמחת ההקלה: מראהו הנהדר, מצח החתן והאמת שהוא מחזיק.

יש עובד ציבור אחר שאותו אנחנו כמעט לא זוכרים, אותו איש עיתי שיוצא אל המדבר, בגדיו מתלכלכים באבק הדרך, מצחו מתמלא זיעה והוא סוחב איתו שעיר כבד ועקשן שהיה רוצה לעלות לפני ה' במקדש, אבל נגזר עליו גורלו להיות הקורבן של הצוקים. לפגוש את ה' שם.

אולי כי אני גרה על ספר המדבר והנופים בהם עובר האיש העיתי עם השעיר דומים לנופים שאני רואה מהחלון, אני זוכרת מדי פעם את האיש העיתי, בערב יום כיפור אני יושבת לכמה דקות על סלע בקצה הנוף והוואדיות פרושים מתחתיי, וחושבת על זה שצועד הרחק מעיני הזרקורים, הרחק ממרכז ההתרחשות וההתרגשות, איש עיתי, מלשון- עת, עיתוי, לכל זמן ועת, יש זמן כזה שצריך לקחת את השעיר ולגלגל אותו במורד. אולי המקבילה שלו בחיים שלנו היא לזרוק משהו שאני רוצה לשנות, להיפרד ממנו, לשוב ממנו בתשובה, משהו שאני מרגישה שמכלה לי כוחות, שנועל לי שערים. מה שמיוחד בשעירים האלה הוא שהם דומים זה לזה לחלוטין. אותו דבר יכול להינתן לה' ואותו דבר יכול להיזרק לעזאזל. בשנים האחרונות נראה לי שיש מעט מאד דברים שהם אובייקטיבית 'טמא' או 'טהור', שקשורים באופן אבסולוטי לה' או ניתנים לעזאזל, רוב הדברים הם תלויי עת. משהו שעבור אדם אחד הוא נכון וטוב – עבור אדם אחר, או אפילו עבור אותו אדם עצמו בעת אחרת הוא דבר לא נכון ולא טוב. לפעמים הם כל כך זהים שקשה להבדיל ביניהם, לפעמים זה עניין של החלטה, או אפילו גורל.

כל אחד יש לו את השעיר הזה שהוא נושא איתו בחום ובמאמץ, רוצה להיפטר ממנו, להשליך למטה. יש שנים שזה שעיר משתנה, יש שנים שזה אותו שעיר עקשן שכבר שנים אני מנסה להיפטר ממנו והוא חוזר וחוזר בעקשנות בווריאציות שונות. יש שעירים דומים אצל כולנו; רוב בני האדם שמתמודדים עם אותם רגשות, עם קנאה ועם כעס עם אותן תאוות, ויש שעירים פרטיים, משהו שהוא הסיפור שלי בלבד. זה לא קל; השעיר מתנגד, הוא בועט ברגליים, מעלה אבק דרכים אל פניך, הוא רוצה להישאר כאן, לינוק חיות מהמציאות. כולם אוהבים את המציאות, גם החלקים הלא טובים בעולם אוהבים אותה, רוצים להישאר.

מאותו מדף סלע אני מברכת את האיש העיתי שתצלח דרכו, שהשעיר לא ימשוך אותו למטה, שהוא יבין שזו עבודת ה' שלו, בדיוק כמו שעבודת ה' של השעיר המוקרב במקדש בהוד והדר היא עבודת ה' שלו. איך אמר לי פעם רב שחזר בתשובה אחרי שכילד ונער הוא גדל בקיבוץ: "זה הסידור עבודה שלך", לעבוד ברפת לא יותר נעלה מלעבוד בגד"ש, אתה עובד איפה שהקיבוץ צריך, העבודה גם תשתנה בהתאם. כשאתה יודע שמה שאתה עושה אתה עושה לא רק מדעתך אלא מהבנה שזו עכשיו עבודת ה' שלך, זה סידור העבודה שלך, מה שה' שיבץ לך – זה הופך את המסע במדבר לקל קצת יותר.

(האזינו תשפ"ד)