הסיבה שדתיים לא כל כך טובים בהפגנות

לאנשים עם אמונה בקדוש ברוך הוא כמוליך העולם אין הרגל של לעשות דברים בכוחך האנושי עד הסוף. תמיד מחזיקים פינה של אמונה בעוד שותף, מישהו שמזיז מהלכים, מישהו שאולי ישלים את מלאכתנו?

לפעמים אנשים דתיים צוחקים ואומרים: "איך תדע שמשהו שהצעת לא יקרה? כשעונים לך: "בעזרת ה'..". מעבר להבנה האמונית שכל דבר שאדם עושה תצליח דרכו רק בעזרת ה', מעבר ל'שם שמים שגור על פיך', יש פה גם מימד מסוים של דחיינות, של מסמוס. אולי יהיה, אולי לא, זה לא תלוי רק בי.

בחודשים האחרונים מאז פרוץ המחאה נגד הרפורמה, ובשבועות האחרונים מאז החלו הדיבורים על סרבנות; סרבנות טייסים, רופאים, אני מסתכלת על סגנון המחאה ונזכרת במחאות קודמות שהכרתי מקרוב, מחאות העם עם הגולן, מחאות אוסלו והגדולה מכולן- מחאת גוש קטיף, אולי לא הגדולה כמותית, אני כבר לא זוכרת, אבל הגדולה בצער הרגשי שהניע את המתנגדים, הגדולה בצורה הפיזית של ההתנגדות; שרשרת הידיים בחום של הקיץ, גרון ניחר משירים ותפילות, ואנשים, נערים ונערות שנאבקו פיזית בשוטרים ונגררו החוצה מבתיהם על ידי חיילים.

אני מסתכלת על המחאה נגד הרפורמה היום ומבינה כמה המצאנו את עצמינו באמצעים שהיו לנו אז. לא העתקנו דגמים של מהפכות היסטוריות מהעולם, לא גייסנו קופירייטרים טובים ומיצבי מיצגים, לא היו לנו, גם לא הרבה דוברים רהוטים או אנשים בתקשורת, או הרבה כסף. היו חולצות, היו פוליגלים שכתבו עליהם בארט ליין כמו בחודש ארגון. מה שכן היה לנו בטונות זה דם, יזע ודמעות, הרבה מאד אמונה ותמימות.

אני מסתכלת על עוד פן במחאה נגד הרפורמה ורואה מחאה שהולכת עד הסוף. לאנשים שאמונה בקדוש ברוך הוא כמוליך העולם אין הרגל של לעשות דברים בכוחך האנושי עד הסוף. תמיד מחזיקים פינה של אמונה בעוד שותף, מישהו שמזיז מהלכים, מישהו שאולי ישלים את מלאכתנו? אולי אנחנו לא דוחפים עד הסוף כי אנחנו כל הזמן שואלים אולי זה רצון ה'? שיהיה ככה? אולי המציאות רק נראית לנו רעה וה' חשבה לטובה?

ההליכה אחרי הרצון העצמי, אחרי איך שאני רואה את המציאות, היא חלקית, מדוללת בהרבה מקום להתערבות אלוקית. זה מייצר רכות ולא כוחניות, זה מייצר צל תמיד של ספק בריא בצדקת הדרך, כבר אליעזר עבד אברהם טבע עד אלינו את המושג: בעזרת ה' במילותיו שלו :"אבא היום אל־העין ואמר ה' .. אדני אברהם אם־ישך־נא מצליח דרכי אשר אנכי הלך עליה". כשהוא בא בשליחות אברהם לחפש כלה ליצחק הוא מבקש מהקב"ה את ההתערבות שלו, הוא מבין שהוא לא פועל לבד.

למי שלא מכניס כוח אלוקי בחייו, מי שנסמך רק על מדע, הגיון ורצון אנושי- יש כוח עצום להזיז דברים במציאות, הוא מבין שאם הוא בעצמו לא יזיז כוס מקצה השולחן, היא לא תזוז גם עוד אלף שנה עד שהיא תתפורר לאבק זכוכיות עם הזמן. אין לו פינה קטנה במוח שאומרת- 'אולי יהיה נס? אולי איתי ובלעדיי יקרו מהלכים שיד ה' בהם?', מי שלא נסמך על כוח כזה מבין ששום דבר לא יקרה "איתי ובלעדיי" אלא רק איתי, לכן הוא מגייס את כל כוחותיו, עד הסוף, בלי אוויר ומקום פנוי.

חנוכה רחוקה מאיתנו מאד, הקור בימים, האור של החג בלילות, אבל הדרך לספר את הסיפור שלה הוא דוגמא שרלוונטית גם עכשיו בחום הגדול של אב. האם, כמו שכתבו המשוררים: "נס לא קרה לנו" או "נס גדול היה פה"? המציאות מונחת לפנינו וניתנה לנו בחירה גמורה לכלול את הקב"ה בתוכה, או לא.

לפעמים נראה שמי שלא כולל את המרווח שבו נכנס אלוקים בחייו מצליח לעקור הרים יותר ממי שנסמך על כוח אלוקי, ואני שואלת את עצמי איך שומרים על המרווח הזה, על הישענות על הקב"ה, על הבנה שהוא המוביל ובוודאי השותף- ויחד עם זאת לעשות ככל יכולתנו עד הסוף באמונה, ברכות ובאומץ.

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)