האיש שריח אתרוגים מזכיר לי אותו

לפני סוכות שמשון היה מגיע לבית שלנו. היינו מזהים אותו לפי הריח בחדר המדרגות, ריח אתרוגים טריים שהסתנן מתחת לדלת. לשמשון היה מטע אתרוגים באזור השרון, ולפני סוכות הוא היה מביא לאבא שלי לבדיקה ארגזים שלמים של סחורה ריחנית. לאתרוג, חשבתי אז, אין ריח של פרי הדר, יש לו ריח של סוכות. מה שהבנתי אחר כך זה שזה בדיוק הפוך- לסוכות יש ריח של אתרוג. אם אנחנו לא יוצאים לטבע לשבת בסוכות שבעת ימים הטבע יבוא אלינו לעיר, לחצר הבניין בו גרנו. סוכה מדפנות עץ מלא, סכך מחופה בכפות תמרים וענפי אקליפטוס, ואתרוגים תלויים ממנו. כל נעיצת מחט להשחלת חוט באתרוג שפצעה את הפרי הקשה הולידה ממנו ענן ריח.

וכך עוד לפני סוכות שמשון היה מביא את השדה אלינו הביתה, איש גדול וחייכן בריח אדמה. מתוך ענן הריחות ומלמולי המילה: "מהודר", "מהודר", הייתי נרדמת.

שנה אחת שמשון לא הגיע, הוא לא הרגיש טוב : "אני שולח עובד שלי", הוא הודיע. במקום שמשון נכנס אל הבית בחור בלבוש חרדי, הוא הרים כמה ארגזים ביד אחת ודחף אל פנים הבית כמה ארגזים נוספים עם הרגל. לקח לנו כמה דקות לראות שהוא מרים ארגזים ביד אחת לא בשביל הלהטוט אלא כי חסרה לו היד השניה. שרוול לבן מתנדנד של יד שמאל היה מקופל ותפוס בסיכת בטחון.

למרות הסקרנות הלכנו לישון כי השעה הייתה מאוחרת. אבל אני לא נרדמתי, הקשבתי קשב רב למה שמתרחש בסלון. המיטה שלי בחדר הילדים הייתה צמודה לקיר הסלון ולילות ארוכים הייתי מקשיבה. לחתן וכלה שהגיעו לפגישה עם הרב שיחתן אותם- אבא שלי. לנער בר המצווה שבא ללמוד את קריאת הפרשה שלו (בזכותו אני יודעת טעמים, תודה אריה). גם את השיחה שתתנהל בלילה הזה לא רציתי להפסיד.

הבחור אמר שקוראים לו יעקב ואבא שלי התחיל לבדוק את האתרוגים. נהיה מאוחר והייתי עייפה ולא נאמר שם שום דבר מעניין, כמעט נרדמתי, אז אני לא יודעת איך התחילה השיחה אבל פתאום שמעתי את יעקב אומר: "בצבא". התעוררתי מחדש והקשבתי. בצבא? מה קרה בצבא? ויעקב סיפר שהוא איבד את היד בצבא, שההורים שלו חרדים מאד ולא רצו שהוא יתגייס, שלא דיברו איתו כשהוא החליט שכן, שביקשו מכל האחים לא לדבר איתו גם. שהוא עזב את הבית ולא חזר.

עד היד. כשהוא איבד את היד הדבר הראשון שהוא ראה כשהוא פתח את העיניים בבית החולים היו אבא ואמא שלו. כל מה שהיה ביניהם נשכח והם היו איתו ימים ולילות, הם וכל האחים. תשעה אחים ואחיות יש לו.

הוא סיפר את זה מהר, כמעט באופן טכני, אבל אני השלמתי לי בראש את התמונות. ראיתי בעיני רוחי את הדמעות, את העיקשות, את העורף שלו מסתובב ללכת עם תיק על הגב, את המיטה בבית החולים והיד החבושה. ניסיתי לדמיין את יעקב במדי חייל ולא כל כך הצלחתי.

אחר כך, סיפר יעקב, אחרי שהוא החלים הוא הגיע לפרדס של שמשון. שמשון לא נתן לו הרגשה שהוא לא יכול, למרות שאיך בדיוק אפשר לעבוד בקטיף בלי יד? אבל הוא הצליח, יעקב. "לפעמים עקשן זה טוב", חשבתי.

אחר כך יעקב הלך, או שאני נרדמתי, אני לא יודעת מה קרה קודם. בבוקר נשאר בבית רק ריח האתרוגים אבל יעקב לא יצא לי מהראש כל השנים האלה, בכל פעם שאני רואה אדם קטוע יד אני נזכרת בו, היו שנים שכשחייל חרדי לא היה מראה נפוץ, שהייתי רואה חייל חרדי ונזכרת בו,

ובכל סוכות, כשאני רואה ארגזי אתרוגים – אני נזכרת בו. חג שמח.

(סוכות תשפ"ד)