דבורה זגורי עם הסיפור על וסרמן התוקע

היא מדמיינת איך אבא שלה מתחת לטלית מתאמץ ומבקש להיות ראוי. כל שנה זה מחריף, הזמן מתארך, הקהל התעכב, הלחץ גובר, וגם התקיעות יוצאות שבורות ומאומצות

שנה אחת עדינה הלכה להתפלל ב"ימים נוראים" בישיבה. חברות סיפרו לה שתפילה ישיבתית היא משהו מיוחד, מאות בחורים אומרים יחד: "אמן יהא שמיא רבא" עד שהזכוכיות בחלונות כמעט נשברות.

זה היה נכון, ועדינה הרגישה את מלכות ה' נישאת הישר מפי המתפללים אל כסא הכבוד ונשפכת חזרה על ראשיהם. גם התקיעות יצאו נהדרות, כמו חצוצרות המלכת מלך מפיו של הבעל תוקע שסיפרו שהוא המשגיח בישיבה הזאת, אבל היה חסר לה בעל התוקע בבית הכנסת השכונתי שלה. שלא הוד לו ולא הדר ולא מאות בחורים שטופי תפילה שמרעידים את החלונות, אלא סתם, כמה עשרות משפחות שהיא מכירה מילדות וכמה זקנים שכל שנה נפקד מקום של עוד אחד מהם. בבית הכנסת הזה בעל התוקע היה אבא שלה. עדינה חשבה לעצמה שאת הביטוי "חיל ורעדה" המציאו בדיוק בשביל הדקות האלה לפני תקיעת שופר, שנהיה שקט סמיך והקהל עומד דרוך והריח שבחלל הוא של זיעה קלה וחום טליתות וריח קוגל מהמטבחון. היא ואמא שלה מגניבות מבטים זו אל זו כי הן יודעות כמה אבא שלה התאמן על התקיעות בסלון של הבית מאז ראש חודש אלול.

עדינה שאלה אותו שנה אחת, מה יש לו להתאמן כל כך הרבה? הרי זה זורם לו כל כך יפה וחלק ואבא שלה אמר: "זה לא ככה עדינהל'ה, זו לא רק טכניקה כמו לרכב על אופניים, אני נושא עליי את כל התפילות של הקהל כמו שליח ציבור. וגם, אני לא יודע אם אני ראוי להיות השליח שלהם או בקושי את עצמי אני יכול להביא מול השם יתברך". זו היתה פעם ראשונה שעדינה חשבה על אבא שלה בתור אדם שעוברים עליו דברים כל השנה ואולי יש דברים שפוגמים אותו מלהיות שליח ציבור.

בשנים האחרונות אבא שלה הזדקן קצת. בחודש האימונים בסלון התקיעות יוצאות זורמות וחלקות ויפות אבל בראש השנה ליד התיבה, משהו נתקע. הקהל מעביר משקל מרגל לרגל, החום נהיה כבד יותר, אמא שלה מחזיקה חזק את ה’מחזור’ עד שפרקי ידיה מלבינים והיא מדמיינת איך אבא שלה מתחת לטלית מתאמץ ומנסה ומבקש להיות ראוי. כל שנה זה מחריף, הזמן מתארך, הקהל התעכב, הלחץ גובר, וגם התקיעות לא יוצאות חלקות ויפות אלא שבורות ומאומצות. בשנה שעברה עדינה שמעה שתי נשים מהשכונה מדברות. אחת אמרה: "עם כל הכבוד לווסרמן, אולי אפשר למצוא כבר בעל תוקע אחר", והשניה אמרה: "זה באמת מוגזם, מה בנאדם צריך ככה להחזיק בציפורניים. שישחרר ונעביר לדור הבא" והן הרימו חתיכת קוגל ומזגו קולה ולעסו וצחקו והמשיכו לפטפט.

כשהגיע ראש חודש אלול אמא שלה אמרה לאבא שלה: "אולי בכל זאת כדאי לתת השנה למישהו אחר", ועדינה ידעה שהיא לא מעיזה להגיד "צעיר יותר". "ושנה הבאה אולי תוכל שוב", אבל אבא שלה אמר: "אם  יהיה מישהו אחר, צעיר יותר, אני כבר לא אחזור גם שנה הבאה", ואז עדינה הרגישה איך הכל גואה בה והיא סיפרה על השנה ההיא שהיא הלכה לישיבה ואיזה תפילה מרוממת היתה שם ואיזה תקיעות חלקות, כמו תרועה של המלכת מלך באמת, אבל היה חסר לה הלב השבור שמתרגש ולא יודע אם הוא ראוי למרות שהוא מקצוען, והקול שלה הלך והתגבר והיא אמרה שבכלל לא משנה שצריך להתאמץ על תקיעות ולחכות אפילו חצי שעה בסבלנות, כי זו לא הופעה. הקהל לא בא כדי להשתעשע, אלא כדי שיחרד לו הלב, ואם הוא לא יחרד מלראות איש טוב שנושא את עוונותיהם לשמיים כל שנה, אז בשביל מה הוא בא?

וכשעדינה סיימה היא חשבה על הנשים מבית כנסת שלא אכפת לה בכלל מה יגידו בקידוש, ושהיא לפחות מתכוונת לעמוד שם בשיא השלווה האהבה ושוויון הנפש בלי חום ובלי לחץ, עד שיצא לאבא שלה מהפה מה שצריך לפני כסא אדון עולם.

(ראש השנה תשפ"ג)