בואו נדבר על נאמנות. זה רק מתי שנוח?

טייסים, מילואימניקים, פוליטיקאים ואפילו ראש ממשלה לשעבר מוכנים להכריז נאמנות למדינת ישראל רק כאשר היא עומדת בתפיסות שלהם

"איכה היתה לזונה קריה נאמנה". הדימוי של אשה לא נאמנה הולך עם עם ישראל שסר מדרך הישר גם בהפטרת השבת בדבריו של ישעיהו "חזון ישעיהו בן אמוץ" וגם במגילה הקשה, מגילת איכה שנקרא בימים הקרובים.

נאמנות היא ערך מדהים. היא אולי הערך עם ההסכמה הרחבה ביותר, באופן רשמי בין איש לאשתו ברוב התרבויות, בין הורים לילדיהם, בין חברים, בין עם ואדם לארצו, בין עובד למעביד. אנשים מתים בשביל נאמנות, חיים בשביל נאמנות. המחמאה הגדולה שנתן ה' למשה בספר במדבר היא נאמנות: "עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".

יש הרבה מידות טובות שנדרשות במערכות של קשרים, מסירות, עין טובה, סבלנות, אבל נאמנות היא האיכות הבסיסית והראשונה שעליה נשענת מערכת היחסים. אם מנהל הבנק לא יכול לסמוך על עובדת שלו במיליונים שהיא מעבירה תחת ידיה כל יום אז מה תעזור המסירות שלה ותכונות טובות אחרות? אנשים נשפטים בחומרה רבה על בגידה במדינה, על ריגול לטובת מדינה זרה שלא לומר מדינת אויב, על מעילה ופגיעה באמון הציבור ועל חוסר נאמנות במקרים פרטיים.

היחס למעילה, לבגידה, הוא קשה כי הוא מערער את היסוד כולו. משמתגלה חוסר הנאמנות נשאלת שאלת האמת. אם התגלה כאן כזה שקר, אז מה מכל מה שכן היה, היה אמת?

דווקא בגלל שנאמנות היא ערך יסודי כל כך, כשהיא עומדת למבחן אמיתי זה מטלטל וקשה מאד. כבכל מבחן אמיתי, מי שהרגיש שהשאלה הזאת התדפקה על דלתו באיזו שהיא וריאציה, יכול להבין כמה היא קשה וקורעת, כמה כשנדרשת החלטה היא תמיד תהיה אמיצה מאד ותדרוש מבן אדם משאבים עצומים ולפעמים מסירות נפש ממש. מסירות נפש בת זמננו היא לא לקפוץ לכבשן האש של האינקוויזיציה, היא לוותר על חלק מהנפש, על משהו שאתה מרגיש שהוא חלק ממך ממש אבל כנראה שיש סיטואציה שבשביל משהו אחר, בצער רב, צריך לוותר.

מתי נבחנת נאמנות? מתי חברויות עומדות למבחן? מתי נבחן קשר בין בני זוג? ואפילו אעז לומר- בין ילדים להוריהם? גם הקשר האבסולוטי והבלתי תלוי הזה עומד לפעמים במבחן, ילדים שנאלצו לוותר על קשר עם הורה לא מיטיב שלא הצליחו להיטיב עם עצמם כל עוד היו בקשר איתו, ואפילו, במקרי קצה מסוימים, אני מכירה מעט כאלה- אבל מכירה, גם הורים שנאלצו לשמור על עצמם ונפשם מפני קשר הרסני עם ילדם ולוותר על קשר מסוים איתו.

האם נאמנות היא לנצח? בכל מקרה ובכל מחיר היא הערך העליון? ומה קורה בזמנים שמשהו משתנה שינוי גדול, שהדבר ש'על דעתו' התחתנו לא מתרחש, שמישהו השתנה לבלי היכר? שאלה מוסרית ואישית גדולה עולה ביחס להמשך הקשר הזה כפי שהכרנו אותו. ואולי ההחלטה הנכונה יותר תהיה דווקא לא לצד ה'נאמנות עד הסוף' אלא לערכי חיים אחרים וההכרעה, מה שלא תהיה, קשה מנשוא.

נראה שבימים ובשבועות האחרונים שאלת הנאמנות למדינת ישראל היא בשעת מבחן, אמנם מיעוט צועק אותה בקול, אבל הוא קול משמעותי; טייסים, מילואימניקים, פוליטיקאים ואפילו ראש ממשלה לשעבר מוכנים להכריז נאמנות למדינת ישראל רק כאשר היא עומדת בתפיסות שלהם. השינוי שהמדינה עוברת הוא מבחינתם שינוי שובר כלים והם מוכנים לשבור ולסכן אותה סיכון אמיתי, מוכנים לעשות אותה ללעג מול ארצות הברית וארצות אחרות.

קשה מאד לשקם פגיעה של אמון, אבל אולי מה שמלמדת אותנו ההפטרה הוא כי לא בלתי אפשרי לבנות אמון מחודש. תשעה באב הוא זמן צער על החורבן אבל טמונה בתוכו האפשרות לתשובה, לשינוי הדרך, להתחדשות ולגאולה. אין מתאים בימים מערערי אמון אלו מלסיים בדברי הסיום של ישעיהו: "לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָּנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

(דברים חזון תשפ"ג)