דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
שאלתי את עצמי אם עכשיו אני אמורה להתקשר לכמה ילדים שהיום הם כבר אנשים מהעבר הרחוק מאד ולבקש סליחה על משהו שאני יודעת שהיה?
כל סיפור שאני מספרת כאן אני מספרת בשינוי, בעילום שמות; אם זה קרה אתמול אני כותבת 'שנה שעברה', אם הסיפור על גבר אני כותבת 'אשה', לפעמים לא, כדי לבלבל בכוונה. אני לא ממציאה כלום, הכל סיפורי אמת, אבל אני לא רוצה שאף אדם ימצא את עצמו קורא סיפור שהוא יודע שזה עליו. זה כבר קרה לי בבמה אחרת והיה לא נעים. אתם כבר יודעים את זה, אני מניחה, ובכל זאת, מדי פעם אני רוצה להדגיש את הנקודה הזאת. דווקא מול סיפור הסליחה שאני רוצה לשתף בו עכשיו.
לפני שנה (עכשיו אתם יודעים שזה לא לפני שנה אלא לפני שנתיים או שבוע או לא משנה בדיוק מתי), התקשרה אליי מישהי שלמדה איתי בבית הספר היסודי, (אולי לא בביה"ס בכלל, אולי היא הייתה שכנה בבניין ילדותי) פתאום, משום מקום היא התקשרה, שאלה אם אני זוכרת אותה. רציתי לומר 'לא. לא זוכרת. לא אותך, ולא מה שהיה'. אבל באינסטינקט אמרתי: "בטח שאני זוכרת", אולי כי זה מעליב לא לזכור בכלל. ואז היא אמרה: "השגתי את הטלפון שלך מחברה של חברה שידעתי שהיא עדיין בקשר איתך". היא לא בזבזה את הזמן בלשאול מה שלומי ואיפה אני היום והילדים ומה קורה? אלא ישר אמרה: "כבר הרבה שנים אני רוצה לבקש סליחה על מה שהיה", ולא משנה מה היה כי לכל אחד מאיתנו יש את ה"מה שהיה" שלו. ביסודי, בתיכון, משהו רציני מול אח או בן דוד, או שכן שגר פעם באותו בניין. ואמרתי לה: "בסדר, אין בעיה, כבר שכחתי מזה". וזה נכון. כל כך שכחתי מזה שלא שמחתי שהיא התקשרה להזכיר. הייתי במקום כל כך אחר מעכשיו, עד שאני בקושי יכולה לזהות את עצמי של אז, אני מסתכלת באלבומים, זוכרת כל רגע ובכל זאת זה כל כך רחוק.
היא מצידה רצתה לבקש סליחה אבל יצא לה להזכיר דברים שהעדפתי שיישארו נשכחות.
שאלתי את עצמי אם עכשיו אני אמורה להתקשר לכמה ילדים שהיום הם כבר אנשים מהעבר הרחוק מאד ולבקש סליחה על משהו שאני יודעת שהיה?
דרך הילדים שלי שעכשיו הם בבית ספר יסודי, בתיכון, דרך הוואטסאפים הכיתתיים, דרך מי שהזמינו או לא הזמינו למדורה, דרך מי שהציקו לו בהסעה, דרך כתבות ושירים על ילדים שסוחבים זכרונות מרים מבית הספר, אני רואה שוב את עצמי, כמו שהייתי אז. ילדים שפגעו בי, ילדים שאני פגעתי בהם. אף פעם לא בכוונה, תמיד מתוך המסע חסר המודעות של הילדות, הנערות. לוקח זמן עד שמגיעות השנים של הרפלקציה, התבוננות על עצמך, בטח לפני מעשה אם אפשר, אבל גם אחריו- זו אחת האיכויות הכי חשובות שאוספים בבגרות. ואולי יש סליחה כללית כזאת, סליחה מכל מי שהיה ילד איתנו בכיתה, בשנים שלא ידענו מה עושים עם חוסר הביטחון שלנו והוצאנו אותו בהצקה או התנשאות מטופשת על ילדים אחרים, בשנות התיכון כשכל אחד ניסה לכבוש את מקומו, לבנות את עצמו ועוד לא ידענו לעשות את זה בלי לדרוך על אחרים, עוד לא הבנו שיש מקום בעולם לכולם.
והאם 'סליחה' זה רגע, טלפון שמרימים, מילה שצריך להגיד, או שסליחה היא זרם ארוך שלאט לאט סוחף לתוכו דברים שהיו וחלק מסליחה זה לתת להם לשקוע אל המצולות? בלי לשלוח אחריהם צוללנים בלי לחטט במעמקים, אני חושבת כדימוי על הטיטאניק, שאולי היו צריכים להניח לה להעלות אצות וחלודה ולהפוך למשכן מפואר לדגים ולא ללכת לחפש אותה ופשוט ללמוד מהתקלות שלה את מה שצריך בשביל לבנות ספינה מפוארת חדשה.
(ניצבים וילך תשפ"ג)
