צום רשתות

מכירים את התחושה של האוכל הראשון אחרי צום? בביס הראשון של עוגת שמרים (קינמון) במוצאי תשעה באב נזכרתי בה: הטעמים חזקים, מרגישים את נתיב המים בגרון ובבטן, המתוק מתוק מדי ואת תוהה איך אכלת כל כך מתוק עד עכשיו. את אומרת לעצמך שמחר תאכלי פחות מתוק, פחות מלוח, ובכלל, פחות. אחרי צום משהו קטן שממלא את הבטן ומשביע משאיר אותך עם השאלה- בשביל מה אני אוכלת כל כך הרבה ביום יום? הרי בשביל להתקיים מספיק הרבה הרבה פחות, אפילו בשביל לשמוח באוכל, שזו דרגה מעל 'להתקיים', מספיק פחות.

אחרי תשעה באב החלטתי לעשות 'צום רשתות חברתיות'. הסערה של השבועות האחרונים הגיעה לשיאה ברשתות. הרגשתי שאנשים אוכלים אחד את השני כפשוטו, מישהו מעלה רעיון, דעה או מחשבה ומיד טורפים אותו בציניות, בארסיות, בהכללות, בסטריאוטיפים עוד לפני שהספקנו להבין מה נאמר, רמת הכעס האישי ואם אפשר לומר אפילו השנאה- הגיעו למימדים מפחידים.

בשנים עברו, כשהייתה סערה ציבורית היא הייתה חזקה וסוערת בדיוק כמו היום אבל רמת הנגישות אליה הייתה מסוננת, מנוטרת. אם הסתיימה מהדורת החדשות ברדיו או בטלוויזיה ולא המשכת להאזין באובססיביות לפרשנים ותוכניות האירוח, אם סיימת לקרוא את העיתון ולהתעצבן, אם לא היית בן אדם ש'מתעניין בפוליטיקה' יכלת להניח את המציאות השנויה במחלוקת בצד, ולחזור לחייך. היום אין 'חייך' בנפרד. כמעט אין 'לא מתעניין בפוליטיקה'. הרשתות לא הולכות לישון ואין 'סיום מהדורת החדשות המרכזית', יש זרם שוצף שלא עוצר, אפילו לא זרם, יותר מפלי הניאגרה. כמעט אף אחד מעולם לא הצליח להיסחף במפלי הניאגרה ולצאת מהם חי. אולי חוץ מאנה טיילור, מורה אמריקאית בת 63 שביום בהיר אחד לקחה חבית, צלחה איתה את מפלי הניאגרה ושרדה כדי לספר. אגב, היא לא ממליצה.

גם אם פתחת וואטסאפ בשביל לבדוק מה צריך להביא מחר לקייטנה של הילד, קופצים לך עוד עשרים וואטסאפים מהשכונה, מבית הכנסת, מהקבוצה המשפחתית, עם שיתופים מהפייסבוק, מהטוויטר, תחת הכותרת "אתם חייביםםםם לקרוא את זה" וסרטונים וראיונות, ותוך שניה אתה צונח בזרם מפלי הניאגרה השוצף, אתה כבר לא זוכר מה אמרו להביא לקייטנה כי אתה כבר שוב שרוי ואולי שבוי במערבולת.

חשבתי אחרי תשעה באב להניח לזה קצת. כל הדעות כבר נאמרו, אף אחד לא משתכנע או משנה את דעתו בעקבות מה שנאמר. הבנתי גם דבר נוסף; אני לא מכירה את רוב האנשים שאני קוראת או שומעת, לפעמים אני טורחת להסתכל על הפרופיל שלהם, לעשות איזה תחקיר קטן, מי הם, מה הם, ואכן, בדרך כלל מסתבר מה שחשבתי מראש- אנחנו לא דומים בשום צורה. לא באופן בו גדלנו ועוצבו חיינו, לא בתפיסות העולם שפיתחנו בשום תחום. לא בדרך החיים היומיומית, אנחנו לא גרים במקומות דומים, לא מושפעים באותו אופן מהחברה שסביבנו, אנחנו אנשים שונים באופי, באופן פירוש המציאות, אז מה הסיכוי שנגבש דעה דומה בזמן מחלוקת? אפס.

את הטענה המופנית כלפי טוקבקיסטים שכאשר אתה אנונימי אתה עשוי להפוך לבריון מקלדת, לכתוב בצורה משתלחת, גסה, פוגענית הרבה יותר מאשר אם היית מנהל את אותו הדיון מול אדם 'אמיתי' – אפשר להחיל גם על כתיבה ברשת. אמנם אתה לא אנונימי אלא מופיע בשמך, אבל הכתיבה ברשת כשמה כן היא- מופנית ל'רשת'. יצור כללי ומעורפל, לא אדם ספציפי שאליו אתה כותב, שעליו אתה חושב כשאתה כותב, שאתה פונה אליו בידיעה מי הוא, לוקח בחשבון את עולמו, את רגישויותיו, שיש לך רצון ואינטרס להמשיך קשר איתו, כל אלה משפיעים על הדרך ואולי אפילו על התוכן של מה תאמר לו. ברשת אתה יכול לנתק קשרים, לאנפרנד, למחוק, לחסום בקלות כאילו אין מחר.

אחרי סערת המסעדות שנפתחו דווקא בתשעה באב אני חושבת שלהכריז על יום צום רשתות כללי יכול להיות יעיל לכולם. כי בשביל שיהיה לנו מחר אנחנו צריכים לשים לב יותר איך נראה היום.

(עקב תשפ"ג)