דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
תמיד עניין אותי מה יפי הבלורית והתואר עושים עם כל התסכולים החריפים שלהם? כנראה תסכול אישי רלוונטי לכל המגזרים, אבל תסכול לאומי כנראה לא כולם חווים באותה מידה
הרבה זמן הרגשתי לא נעים. הרגשתי לא נעים כשדיברו על אלימות המתנחלים, הרגשתי לא נעים כשצילמו אלימות ברחובות החרדים, יש גם אלימות של אתיופים ושל רוסים ואלימות של ערבים. היה מאד ברור במדינה מי אלים ומי לא.
קינאתי בהם בעומק, במגזר הרגוע והלא אלים. ביפי הבלורית והתואר של המדינה, קינאתי בתחושת הנינוחות שנודפת מהם ברחוב, בחירות, בחופש, בהרגשת 'בעל הבית', מן הרגשה כזו כמו אדם עשיר, בעושר שעובר כבר דורות במשפחה, שמתהלך בנינוחות, בשחרור, אפילו באדנות מסוימת.
אני מכירה את התחושה של ללכת תמיד כמו עכבר, כן יראו את המטפחת לא יראו, כן ישפטו לפיה לא ישפטו. יראו את הבגדים והמטפחת ויגידו לי בראיון עבודה: "את תצאי לי כל שנה לחופשת לידה", כמו שסיפרה לי חברה בדמעות כי למרות המטפחת וההשתייכות המגזרית היא לא הצליחה להיכנס להריון והמילים האלה פצעו אותה.
"תמיד יש לי את ההתלבטות הזאת אם להגיד שאני מקרית ארבע, או לא", מספרת חברה דתל"שית. "אני מתלבטת האם לשנות את השם מרבקי לטלי כדי שלא יידעו שהייתי חרדית ויהיה לי קל לפתוח דף חדש", סיפרה לי מישהי אחרת.
תסכול הוא תוצר של תחושת חוסר צדק עם חוסר אונים ותחושת מלכודת, אתה לכוד בסיטואציה מסוימת ואין לך איך לצאת ממנה, כלוא עם אנשים מסוימים ואין לך איך להשתחרר מהם.
כשהייתי קטנה ואבא שלי היה מתעצבן על הממשלה או על משהו שאין לך שום יכולת להשפיע עליו ולמרות זאת- הוא משפיע מאד עליך, אמא שלי היתה אומרת לו: "אל תתעצבן, זה יעשה לך אולקוס". אנשים צוברים תסכול פנימי ולא עושים כלום, מקסימום דופקים את הראש בקיר. יש כאלה שכן עושים איתו משהו, משהו אלים ופוגעני בדרך כלל.
תמיד עניין אותי מה יפי הבלורית והתואר עושים עם כל התסכולים החריפים שלהם? אני נאלצת להבין שכנראה תסכול אישי רלוונטי לכל המגזרים, אבל תסכול לאומי לא כולם חווים באותה מידה. אולי קל לא להיות מתוסכל כשרוב ערוצי התקשורת נותנים לך באופן טבעי את הבמה. כשאתה מרגיש שכל צרכיך מתמלאים, שהקיום שלך לא מאוים, אתה פנוי מאד להפנות את הכוחות שלך לדברים מעודנים יותר, להומניזם, לצמחונות. קנאתי גם בזה.
בתקופה האחרונה נראה שהמשוואה קצת השתנתה, אנשים שלא רגילים להרגיש מאוימים, מרגישים כך, מרגישים לכודים, מתוסכלים והנה גם חלק מהם, קצה של המגזר הרגוע הופך לאלים. בימים האחרונים נראה שנערכת תחרות מי יעלה על רעיון מוגזם יותר להפיכת הסדר במדינה. לחסום את איילון נהיה כבר סתם פעילות חופש של תיכוניסטים, לא מעניין, להשתגע בנתב"ג דווקא היה מעניין, אולי נעשה עוד סיבוב באוגוסט, השביתה ברשת 'ביג' למשל היא עוד רעיון בשעשועון: "כמה רחוק אפשר ללכת כדי להוכיח שאנחנו שולטים על הרבה משאבים ואז להגיד שאנחנו לא פריווילגים".
האמת היא שלהיות מתוסכל מאד אבל לנתב את התסכול זו מיומנות גבוהה.
נראה שיש ציבור שעוד לא מאומן בזה. איך חיים עם קונפליקט, איך לא שורפים את המועדון, איך מתוסכלים ביותר ועדיין מתנהגים כמו בני אדם.
מהרב דב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים, למדתי משהו חשוב על תסכול. הרב דב אוהב לשחק משחקי מילים, זה מצחיק וחכם ומתבונן בדרך קלילה על דברים עמוקים, מהמילה 'תסכול' שמעתי שהוא גוזר את 'סקול'- בית ספר. תסכול בא ללמד אותך משהו, על מה מרגיז אותך, על איך אתה מתנהג כשאתה מתוסכל. תסכול אמיתי עושה לך בית ספר.
(מטות מסעי תשפ"ג)
