רקמה אנושית אחת – גם מקירגיסטאן

אני מסתכלת על התיירים הצרפתים, הגרמנים, ולא חושבת שהם מרגישים איך היום שלהם באגם היפה נחרב וצל כבד מוטל עליו כי מישהו שהם לא מכירים, צרפתי אחר, מת היום

זו חוויה מוזרה להיות בחופשה בחו"ל ולשמוע חדשות מהארץ, כמעט יום יום בימים האחרונים חדשות קשות; פיגוע טרור, טביעה, עוד טביעה, מפולת סלעים. אנשים, נשים, ילדים שרק תכננו לנסוע לאנשהוא היום, לטייל- עם חברים, עם המשפחה, והחזירו את נשמתם לבורא בחטף, במחטף. אני מסתכלת על קבוצות של תיירים כאן, בקירגיסטאן; צרפתים, גרמנים, אני לא חושבת שהם מרגישים איך היום שלהם באגם היפה נחרב וצל כבד מוטל עליו כי מישהו שהם לא מכירים, צרפתי אחר, מת היום. הרי הרבה אנשים מתים כל יום. אני חושבת שרק אצלינו הקירבה שוברת את הלב, קרבת "כל ישראל ערבים זה לזה", קרבת המספר הזעום שאנחנו, מעט מכל העמים. תמיד גם איכשהוא מכירים, הנרצחת בפיגוע גננת של בן של חברים, הטובע בן דוד של חברה. גם המקומות מוכרים מאד, רמת הגולן, עין גדי. מקומות שכולנו היינו בהם אלף פעמים. לא כל גרמני היה באיזה אתר ליד הנובר למשל, אבל כמעט כל ישראלי היה בעין גדי. כל אחד יכול לדמיין את עצמו שם עם ילדים שלו, ואיך פתאום מתגלגל אסון.

ככה אני חושבת, אבל תמיד אני משאירה לעצמי מקום לחשוב שאולי אני טועה. אני הרי לא באמת יודעת איך חיים עמים אחרים, אנשים אחרים, אני מניחה הנחות, לך תדע…

יש לי אינסטינקט כזה כשפוגשים תיירים ממדינות אחרות מיד להשוות אותם אלינו, מיד לשאול: במה אנחנו דומים? במה לא? בכל שיחה עם תיירים, ואני אוהבת מאד את השיחות האלה, אני לומדת המון, אני מרגישה שתוך כדי השיחה יש עוד רובד שאני מנסה לפצח, מה רב על מה- הדמיון על השוני, או הפוך?

דבר אחד אני יכולה לומר שאנחנו שונים בו בוודאות- אם נראה בעליה של הר רוכב אופניים שמדווש עם תיק ציוד מעולה על הגב, מעיל גשם ומצלמת גו פרו על הקסדה, ברור לנו שהוא תייר לא ישראלי, בדרך כלל צרפתי, ובדרך כלל אנחנו צודקים. איך הם עושים את זה? זו רמת כושר גופני שאנחנו ממרומי האוטו יכולים רק לקנא בה. רמת כושר של משוגעים לדבר, עם שה'טור דה פראנס' הוא מירוץ הדגל שלהם. זה בצחוק, אבל ברצינות אני שואלת, האם עיקר השוני ביננו קשור לעובדה שאנחנו שומרי תורה ומצוות- מה שמתבטא בכל דבר, באוכל שאנחנו לא אוכלים עם כולם, בלבוש שאנחנו לא מתלבשים כמו כולם, בתפילות בבוקר עם תפילין מול האגם, ועוד ועוד, או בדברים שהם ישראלים "כלליים"? ואם לא היינו שומרים תורה ומצוות אז היינו מרגישים שונים פחות? השאלה הזאת התעצמה אצלי השנה בעקבות המחלוקת הגדולה בארץ מול הרפורמה המשפטית. מה הצביון של מדינת ישראל? ממה מורכבת זהות של יהודים? איך היא נראית בפועל?

לכבוד חודש הרחמים והסליחות אספר לכם משהו קטן ויפה. בימים הראשונים בקירגיסטאן אמרתי 'ספסיבה', כי הרוב שם דוברי רוסית, או 'טנקיו', כי זה קל וכמעט כולם מכירים, או 'תודה' בעברית, כי העיקר הצליל של הכוונה שבוקע מהמילה. עד שלימדה אותי אסאל, אשה קירגיזית, ש'תודה' אומרים 'רחמאת'. בגלל שהם מוסלמים (אומרים 'סלאם עליכום' איזה מוזר זה, פנים אסיאתיות דוברי רוסית פתאום אומרות 'סלאכם עליכום') אז רחמאת זה מלשון רחמים. 'תודה' זו הודאה שאני הייתי חסרה במשהו, 'רחמאת' זו הפניית הזרקור אל הנותן, אתה עשית מעשה טוב, המידות שלך הן עיקר הסיפור, לא החוסר שלי. תודה שראית את החוסר שלי וריחמת עליי.

שנשמע בשורות טובות, שימלא ה' עלינו רחמים וסליחות.

(כי תבוא תשפ"ג)