ה"אבות" במשנתו הם היישוב הישן, הדבק בדרך שבה נהג עם ישראל לאורך כל דורות הגלות, והמבקש להקפיא את אותה דרך גם למציאות המתחדשת; ה"בנים" במשנתו הם החלוצים והמתיישבים בארץ, הנוהגים כמו בנים שמבקשים את דרכם המיוחדת העצמאית והחירותית, ולמרוד במה שנהגו בו לאורך הדורות. חזונו היה שבמפגש שבין השניים תתחדש רעננות ייחודית לאמונה, לתורה ולהלכה, והמסירות, הנאמנות והמחויבות תתברכנה מהתחייה שמתרחשת בעולם.

למעלה ממאה שנים עברו, ובתוכן אירועים משני עולם, כמו השואה, הקמת מדינת ישראל, התרחבות הרוח הפוסט-מודרנית ועוד. היישוב הישן כבר אינו דומה לעצמו, וודאי שלא דור הבנים דומה לאלה שקדמו לו. אף על פי כן, הקריאה למפגש שבין שתי התנועות לא איבדה את חיוניותה ואת האפשרויות העצומות הגלומות בה. אכן, בשנה זו התבררו לנו דברים הרבה על עצמנו, על תעצומות הנפש של הדור שהוגדר כדור ניהליסטי ומכור למסכים, על הצורך החיוני ברוח גדולה ומתחדשת, ועל הברכה הגדולה שיכולה להיוולד דווקא מחיבורים ברוח "והשיב", במקום לנכוח כל העת בפילוג ובקרע.

מן העבר השני, במקומות מסוימים בעולמם של הנאמנים לתורה ולמצוות, מתרחשת תנועה עוצמתית בפני עצמה. בראש ובראשונה עולם הישיבות הציוניות הדתיות, רוח רעננה של תלמוד תורה, ממשיך להתרחב לאור חזונו של הרב קוק לתחומים רבים, מוליד יצירות רוחניות מעוררות השתאות ופרץ יצירה עצום. יצירה זו עדיין אינה "מתכתבת" דיה עם רוח הזמן והעידן הנוכחי, אבל סימנים רבים יש לכך.

יש לעשות ככל שביכולתנו כדי לרפא לבבות שבורים ולהסיר את הסיבות הגדולות שהביאו לכאבים אלו

גם בעולמות הרחוקים יותר ממפגש כזה מתרחשים שינויים, בקצוות, ואף לזה סיבות הנעוצות במלחמה של השנה. הביקורת המוסרית והתורנית הקשה על "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" נופלת על אוזן קשובה של יותר ויותר בחורים, ולדבר יש השפעה הרבה יותר רחבה מאשר שאלת הגיוס, כיוון שבמקום שיש האזנה גם לעולמות רוחניים אחרים נוצרת תרכובת מעצימה שמתסיסה את הרוח הפנימית ומעודדת כוחות יצירה בתחומים מרתקים.

ועל כל זה מעיבה המציאות הקשה של המלחמה עצמה, שאוזקת אותנו להווה. קשה להרים ראש כאשר ישנם עוד חטופים כה רבים, משפחות כואבות, פצועי גוף ונפש, יתומים אלמנות ושכולים, עקורים מביתם, ועוד עננים גדולים שמרחפים מעלינו. לא יהיה זה נכון לשכוח את זה אפילו לרגע. יש לעשות ככל שביכולתנו לרפא לבבות שבורים ולהסיר את הסיבות הגדולות שהביאו לכאבים אלו. אף על פי כן, יש ביד האדם מסוגלות לחיות בריבוי זהויות ותנועות נפשיות. ההלכה לימדה אותנו כי כשנפטר לאדם קרוב, הוא נתבע לברך "דיין האמת", אך אם אותו קרוב הוריש לו ירושה גדולה, הוא מצרף לברכה זו "הטוב והמיטיב". מעולם לא ראיתי מימוש של הלכה זו בפועל, אבל השדר העולה ממנה – היכולת גם להתאבל ולכאוב וגם לשמוח על מה שיש – צריכה להיות נר לרגלינו לאורך הדרך כולה.

מצולקים וכואבים, כשפינו מלא מרור וליבנו דואב וכואב, בד בבד עם היכולת להביט על גאולתם של ישראל שאנו חיים בתוכה כבר עשרות שנים, ועל הטוב שהתפרץ בשנה האחרונה בפעולות סולידריות ושותפות עמוקה, נבוא לשולחן הסדר בלי לשכוח דבר, לא מהצל הכבד שעימנו ולא מהאור שמאיר מחדש על ציון. נתחיל בגנות, נסיים בשבח, ונפעל כדי להשיב לב כל אחד מישראל על ליבו של האחר.

הפוסט בלי לשכוח דבר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הציפייה מאדם היא בראש ובראשונה להיות איש אמין בתחומי עיסוקו, בין אם הוא בעל עסק ובין אם הוא חוקר אקדמי, בין אם היא רקדנית ובין אם היא רופאה מומחית – המבחן הגדול והראשון של האדם הוא בתחום היושר שבו הוא עוסק, והימנעות מעשיית מלאכת ה' רמייה. דברים אלה מתאימים מאוד לדברי הנביאים, שחזרו והדגישו את התביעה הראשונית שריבונו של עולם תובע מאתנו: "וצדיק באמונתו יחיה", לאמור: לחיות חיי יושר, אמון ונאמנות. מקום תלמוד התורה אינו נפקד משאלות אלו – אך הוא נמצא במקום השני.

לעומת זאת, במסכת סנהדרין דרש רב המנונא: "…דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון…" (סנהדרין ז ע"א), לאמור: אדם נשאל בראש ובראשונה על דברי תורה. האם מדובר בסתירה או במחלוקת?

הרב קוק זצ"ל ציין כי אין מדובר רק בהבדל במיקום השאלה, כי אם גם בנוסחה: האם מדובר על "קבעת עיתים" או שמדובר על "דברי תורה". הבדל זה הוא גם שמיישב את שני המקורות: מדובר בשתי תנועות של חיים. קבוצת הרוב היא זו שעוסקת ביישובו של עולם, בכל התחומים ובכל ההקשרים. ממנה נתבע בראש ובראשונה להיות נושאת ונותנת באמונה.

הציפייה מאדם היא בראש ובראשונה להיות איש אמין בתחומי עיסוקו, בין אם הוא בעל עסק ובין אם הוא חוקר אקדמי

תביעה זו מובילה לשאלה השנייה: לא מצופה ממנה לעסוק כל הזמן בתורה, כיוון שלא זה הוא מושבה בחיים. ברם, נתבע מכל אחד לקבוע עיתים לתורה, לאמור: להפוך את התורה לקבע בתוך סדר היום שלו, כדי לבטא את הקשר העמוק שלו עם התורה. קביעת העיתים לתורה צריכה להיות "רשומה ביומן" כחלק בלתי נפרד ממשימות השבוע. לעומת זאת, קבוצת המיעוט של תלמידי החכמים, מלמדי ומלמדות התורה, ואלה שקשרו את ייעודם בה – מהם מצופה להעמיד את התורה במקום הראשון, ועל כן השאלה הראשונה שהם נשאלים היא על דברי תורה. לא זו בלבד, אלא שהקביעות אינה מספיקה, והתורה צריכה למלא את כל סדר יומם.

וכך כתב הרב: "…צריך לבאר דהסוגיות עסוקות בשני סוגי אנשים. אצל בע"ב העסוקים וטרודים בדברי משא ומתן, להם דיה החובה של קביעות עתים לתורה. ע"כ אצלם שעיקר מעמדם בעוה"ז הוא המו"מ שואלין נשאת ונתת באמונה, ואח"כ קביעת עתים לתורה. מה שאין כן ת"ח הקבועים בתורה שהם מקיימין בדיוק את החוקה של ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, בעסקם בתורה יום ולילה, בלא הפסקה רק בקביעות גמורה כפי כוחם, לא שייך לשאול אותם בעניין משא ומתן שהם אינם עסוקים בו, ולא שייך לומר להם קבעת עתים לתורה, שהם לא יוכלו לצאת כלל ידי חובתם בקביעות עתים…".

זווית מיוחדת של כפילות זו נוגעת גם לסוגיית קיום "בין הזמנים" בעת מלחמה. אפשר שאין ברירה, וכדי לאפשר התחדשות הכוחות לקראת "זמן קיץ" זקוקים לומדות ולומדי התורה לנשימה רחבה ולהרפיה מסוימת. אולם, גם בשל העובדה שאחרים נלחמים כעת, אך גם כיסוד שהוא נכון תמיד – עתה הם נבחנים מבחן פנימי בשאלת "קביעת עיתים לתורה" בבין הזמנים. בישיבה או במדרשה – הם שייכים לעולם הנדרש ללמוד בכל עת; כשהם בבית – הם עוברים לעולם של החשיבות הגדולה של קביעות עיתים לתורה. כאן מתגלה עד כמה הם כרתו ברית אמת עם התורה, שתלווה אותם כל ימי חייהם, ותצדיק את זמן הלימוד בישיבה ובמדרשה.

יהי רצון שיסוד זה בחיינו יהיה תוספת כוח ועוצמה למאבק הגדול שעם ישראל נאבק עתה.

הפוסט על בין הזמנים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כל אלה טובים ויפים הם. אולם, אליה וקוץ בה, שכן מי שנושא עימו אובססיה טורדנית כפייתית נחשף לכך שלגביו כל זה הוא אחד הייסורים הקשים ביותר של קיומו. אהבת התורה הופכת לעולם של פחדים וחששות, והוא נופל לתהום עמוקה של רעדה פנימית והגדרת עצמו כחוטא וכפושע.

דוגמאות מובהקות למפגש שבין ההלכה ו-OCD נמצאות באופן מיוחד בכמה תחומים: הפחד המתמיד מפני נדרים – כל מילה שנאמרת, כל תוכנית שמתוכננת, כל לוח זמנים מיועד, הופכים להיות בעולמו של האדם לאיסור מוחלט להפרה, ואם התוכנית לא יצאה אל הפועל, האדם רואה את עצמו כמי שחילל את קדושת הנדר; הלכות טבילה – הפחד המתמיד שמא הייתה חציצה ושהטבילה פסולה לחלוטין, ועל כן מדובר באיסור כרת, אינו מניח לטובלות ולעיתים גם לטובלים כדי לעלות להר הבית, ובשל כך חיי הזוגיות נמצאים תחת משא כבד.

היחס המיוחד לניקיונות והימנעות מכל פירור של חמץ, שזוכים בדרך כלל לשבח גדול, ואף כוללים עימו את האבק ודברים ישנים אחרים – הם חלק מהסיוט הקשה הזה

אלו דוגמאות בודדות בלבד לתופעה רחבה בהרבה, וניתן להוסיף דוגמאות רבות ומגוונות: אמירה חוזרת ונשנית של קריאת שמע ותפילה שמא לא יצאנו ידי חובה; נתינה של דבר מה לאישה, אפילו החזרת עט לאחר שאילתו לכמה דקות, שהופכת להיות פחד מפני קידושין, וצורך להתמודד עימו, ועוד ועוד. ההלכה הופכת לסיוט, והחיים הדתיים לקושי מרובה.

דיני חמץ לא יצאו מכלל זה. גם כאן אנו עוסקים בתחומים הנושקים לאיסור כרת, בעיקר כשמדובר באכילה ובניקיון. היחס המיוחד לניקיונות והימנעות מכל פירור של חמץ, שזוכים בדרך כלל לשבח גדול, ולזכותם של ישראל המבקשים לבער ממש את כל החמץ, ואף כוללים עימו את האבק ודברים ישנים אחרים – הם חלק מהסיוט הקשה הזה. חג הפסח הופך להיות שנוא, והלכות הפסח לעוף טורף, ולקיום מתמיד באימה ופחד שמא נותרו שאריות חמץ.

איך מתמודדים עם הקושי הזה? כמו בנושאים נפשיים רבים, מדובר בשתי תנועות שצריכות להיעשות במקביל. תנועה אחת היא כמובן התנועה הטיפולית, שמיועדת להקל ההתמודדות מבחינה נפשית, ולסייע להשיב את השמחה ועונג הקיום למקומם; התנועה השנייה היא התנועה ההלכתית. כאמור, היא מסובכת יותר, שכן קשה להבחין בין הצד החיובי של הקפדה במצוות ורצון עמוק לעשות סייג לתורה ולהוסיף שפע של ביטויי החמרה, בעיקר בפסח, לבין הסתבכות מייסרת בפחדים, חששות וכפייתיות. יש להטמיע כי עולם ההלכה בנוי כסולם – יש בו תשתית בסיסית של יציאה ידי חובה אלמנטרית, בהכרה עמוקה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, והקב"ה אינו רודף אחרינו עם זכוכית מגדלת כדי לחפש את חטאינו.

ההלכה אינה מחייבת את החששות והפחדים האלה, והיא מכוונת אלינו כבני אדם ואל הדרכים הפשוטות שבהן אנו חיים. משעה שנוקה הבית ניקוי בסיסי, ואין בו חמץ הגדול מכזית – אדם עומד בדרישת ההלכה, ואם הוא סובל מ-OCD, טוב שיעצור כאן. הדבר אינו שולל את קיומם של שלבים גבוהים יותר של החמרה והקפדה, שיש בהם טעם גדול כשהם נעשים ברצון ובאהבה, אך אין חובה לטפס בשלבים האלה למי שסובל מהם, וכך ביחס לתחומי הלכה רבים.

בכך ישובו השמחה וההארה בקיום המצוות, ובמקום תחושת רדיפה מתמדת יתקיים בהן עולם של "משכני – אחריך נרוצה".

הפוסט על OCD והלכות ביעור חמץ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

דברי הרמב"ם רק מעצימים את היסוד הזה: "אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא – עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם!". אין זה משנה אם מדובר באדם שמביע את העמדות הרחוקות ביותר ממה שאנו סוברים שהוא נכון. חובה לחלוק עליו, ואפילו בחריפות, אבל לא לסלף את עמדתו. כללים אלה לא נועדו למניעת מחלוקת, לביטול ביקורת או לשלילת מלחמת אמונות ודעות. הם נועדו כדי להיות מוסרי, ישר והגון, גם בעת מאבק אידיאולוגי.

עקרונות אלה נובעים משלושה מקורות יסודיים: ראשון בהם הוא האנושיות הפשוטה, והמצפון המוסרי שברא בנו הקב"ה. ממש לא ניתן להבין כיצד משחית האדם את נפשו ואת עולמו הפנימי, כאשר הוא נוקט בדרך הרעה ביותר האפשרית בתחום בין אדם לחברו. הוא משקר, הוא מעליב, הוא פוגע, הוא מכפיש, הוא מחולל את הרוע הגדול בהאשמות שווא, בהלבנת פנים וברמאות. השתלטות עולם הפייק ניוז, כמו גם סילופים ושקרים של ממש, הם מהפגיעות האנושיות המכוערות כאשר אנו עוסקים בתחומי הרוח.

דיבורים מתוקים על אחדות ושיתוף הם חשובים רק כאשר קודמת להם התייחסות מכובדת וערכית כלפי האחר

שני בהם הוא מצוות התורה. מדובר בעבירות שחכמינו ביטאו את חומרתם פעם אחר פעם; מדובר בעבירות שעליהן דיברו נביאי ישראל פעם אחר פעם, הרבה לפני שהם דיברו על דברים אחרים שנחשבים כבוחנים את מעמדו של האדם כירא א-לוהים וסר מרע. אחד הכישלונות הגדולים ביותר העלולים להתרחש בעולם שרואה את עצמו כממלא את רצון ה׳, הוא התעלמות מכך. נביאי ישראל לימדו אותנו כי הסולם הדתי שלנו מעוות, כאשר אנו מזניחים את הדיוק, ההחמרה והקפדנות בנושאים אלה, ובונים קומות גבוהות של קדושה וטהרה.

המקור השלישי עוסק במבט הרחב יותר של מציאות זו. למחלוקת יש תפקיד ציבורי עצום. חכמינו זיכרונם לברכה דיברו הרבה בשבחה, וראו בה את הדרך לגלות את הצדדים המרובים של כל נושא שעומד על הפרק. אולם, משעה שמשתמשים בכלים שאינם הגונים – לא מדובר במחלוקת אלא במלחמה, לא מדובר בליבון כי אם בקונפליקט, לא מדובר בדבר שיש בו ערך מצד עצמו אלא בערעור מהותו החיובית של ויכוח ציבורי.

אין טעם בדיבורים על אחדות ושיתוף, כאשר לא מתקיימים היסודות הפשוטים ביותר של אורחות קיום זה. דיבורים מתוקים הם חשובים רק כאשר קודמת להם התייחסות מכובדת וערכית כלפי האחר. התייחסות זו מתחילה בהקשבה אמיתית למה שהוא אומר או עושה, בהצגת הדברים ביושר, בהימנעות מעיוות מגחיך ומעלבונות סאטיריים ללא גבול. כאשר אלו נעשים כראוי – נפתחת הדרך לביקורת ראויה, אפילו אם קשה ביותר, להצגת אלטרנטיבה, לטיעונים עוצמתיים נגדם ואם יש צורך – גם בהכרעה על ידי הצבעה נגדם.

שיקום השיח הציבורי חייב להתחיל משורש זה. בין אם מדובר באשת ראש הממשלה ובין אם מדובר בראש עיריית תל אביב, בין אם מדובר ברב במעמד זה או אחר ובין אם מדובר באיש תקשורת – כלפי כולם אנו נדרשים לנהוג בדרך האנושית, המוסרית וההלכתית הראויה. עמדותיו ומעשיו של אדם יקרים לו מאוד, ועיקר כאבו הוא בשעה שמעוותים אותם ומשייכים לו דברים לא ראויים. הדרך המכוערת ביותר לעשות זאת היא בהוצאת דבר מהקשרו, שכן משתמשים באמת בדבריו אבל מעניקים להם משמעות שונה לחלוטין.

לעולם לא אשכח את מה שעשו לרב חנן פורת עם "פורים שמח" שאמר, והכאב הגדול הזה הוא שצריך לכונן אצלנו רתיעה וסלידה מפני התנהגות זו, והארה גדולה להמשך.

הפוסט איך לדבר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ואנו חייבים ללכת בשני הנתיבים גם יחד. מחד גיסא, בהתחשבות עילאית במציאות הזו. מכל עבר נאמרות הדרכות צודקות ומדויקות; הימנעות מוחלטת מנפצים ומהשמעת רעשים חריגים; אי-התעלמות מהחטופים, ונשיאתם על לבנו לאורך הזמן כולו; רגישות עמוקה וזהירות ביצירת מסיבות פורים ששוכחות את מי שנמצא לידינו; תשומת לב מיוחדת ליתומים, לאלמנות, ולכואבים ה"רגילים" שבתוכנו ועוד ועוד.

טוב להזכיר לנו כי אפשר שהדברים אחרים ממה שנראה לנו, ועל כן להשאיר תמיד מקום לספק, לאפשרות האחרת

ובד בבד, לזכור שפורים הוא חג נצח. הוא חג ניצחון. הוא התגברות על אלה שביקשו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד; הוא יום שבו אנו מזכירים לעצמנו כי גם בשעה שאנו חווים הסתר פנים, או דווקא גילוי פני דין – ריבונו של עולם עימנו, ואנו מלווים על ידו לאורך ההיסטוריה כולה. זו גם הזדמנות גדולה לחדש את היסוד הגדול של אחת ממטרות "משלוח מנות", ולשאול את עצמנו דווקא מי לא מצפה לקבל מאתנו משלוח מנות – ודווקא אליו לשלוח.

על רקע הימים הקשים שעברנו לפני המלחמה, והתעוררות ההתנהגויות האלה מחדש כעת – זה התיקון שאפשר לעשות כחלק מניסיון לזקק את חג הפורים, כדי לכוון אותנו לייעודו.

ההבחנה בין טוב ורע תקפה לאורך השנה כולה. טוב לנו כי יש יום אחד בשנה שבו אין אנו בטוחים עוד בשום דבר, ואנו מאבדים את הדעת, ומטשטשים בין ארור המן וברוך מרדכי. טוב לנו לזכור כי לא את הכל אנחנו יודעים, ולעתים דווקא מה שנראה בעינינו בתיקון הוא קלקול, וכן להפך; טוב לנו להתהפך – אמנם יום אחד בשנה בלבד – אבל להזכיר לנו כי אפשר שהדברים אחרים ממה שנראה לנו, ועל כן להשאיר תמיד מקום לספק, לאפשרות האחרת, לידיעה שגם מי שנמצא מולנו נושא בחובו חלק מהבשורה הכוללת הראויה, ואנחנו לעתים דווקא צריכים להקטין את עצמנו.

וכך, כשאנו פוסעים בשני הנתיבים, לא מתעלמים ממה שמתחולל בשעה הנוכחית, ובד בבד אוחזים בנצח של חג הפורים, שאותו אנו מציינים למעלה למעלה מאלפיים שנה, אנו מביטים נכוחה למציאות בה אנו שרויים, ומוצאים את דרכנו בתוך המציאות המטלטלת הזו. ומעל לכל עולה התפילה והבקשה מריבונו של עולם, שעשה ניסים לאבותינו, בבקשה שיגאל אותנו מתוך המצוקה הזו, ישיב את החטופים ואת הלוחמים וכוחות הביטחון לביתם בשלום, וישרה עלינו רוח מיטיבה של אורה ושמחה וששון ויקר.

הפוסט רק לשמוח יש? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כדאי לשים לב לעובדה שאין לרבנות הראשית לישראל כל סמכות הלכתית, לא על מדינת ישראל, והיא אינה קובעת את עמדתה של התורה כלפי מוסדות המדינה, ולא על הציבור היהודי במדינת ישראל ובתפוצות. מי שסובר שהיא הכתובת לשאלותיו ההלכתיות רשאי לפנות אליה – זה הכל. בפועל, הציבור החרדי אינה רואה בה סמכות כלשהי מצד עצמה, ודאי שהציבור החילוני אינו עושה זאת. בעשרות השנים האחרונות רוב הציונות הדתית מתנתק ממנה, מסיבות מגוונות.

בעת מלחמה, רבנות ראשית נכונה מכירה תודה עמוקה לחיילי צה"ל, שמחרפים נפשם למות כדי לאפשר בין השאר תלמוד תורה

לעומת זאת, האפשרויות הנמצאות בידה הן אין-סופיות, ויש בידה להיות אחד המוקדים העילאיים להעצמת הברית שבין עם ישראל לקב"ה. יש לה כלים בעלי עוצמה גדולה להגביה את קרן התורה במדינת ישראל ובעולם היהודי כולו; יש לה אופק שבו נפתחת בפניה האפשרות להביא לשמירה מוגברת של ההלכה בישראל; יש בה את היכולת להיות מצפן מוסרי תורני יהודי לעולם כולו. מבחינה זו היא דומה לנשיאות המדינה – גם לנשיאות יש סמכויות מצומצמות מאוד, אולם יש בידה לעשות אין-ספור דברים.

המציאות הזו היא לכתחילה. דברים יפים כתב הרב סולובייצי'ק זצ"ל על כך: "הרבנות, לפי דעת דודי, אינה שררה אלא שירות, איננה מוסד אלא פעולת יצירה חיה, כבדת אחריות ורבת מרץ. אין הרב אדון לקהילתו אלא רבה ומורה, חברה וידידה, הסובל ושמח עימה. אנשי הקהילה תלמידיו ורעיו הם, והוא מתהלך ביניהם לא כבחיר העם אלא כאחד מהם. משפיע הוא עליהם לא דרך צינורות צורניים, כבא-כוחו של מוסד מכובד על ידי מינויו, כי אם באישיותו, בגדלותו בתורה, באהבתו, אהבת העם, ענוותנותו, חסידותו וחסדיו המרובים. הוא אב וגם אח לעם. סמכותו אינה מוסדית, רשמית, המבוססת על בחירה, כי אם אישית, מקורית, ונובעת מחיבת העם אליו ומהכרתם החופשית בו כרבם, מורם, אביהם ואחיהם. הרואים את המציאות הסמכותית הזו לכתחילה" ('מה דודך מדוד').

בעת מלחמה רבנות ראשית של מדינת ישראל מכירה תודה עמוקה מאוד לחיילי צה"ל, שמחרפים את נפשם למות כדי לאפשר בין השאר תלמוד תורה בישראל; רבנות ראשית של מדינת ישראל מורה כי השתמטות של מי שאינו לומד יום ולילה מנוגדת למוסר – "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" – ולהלכות עזרת ישראל מיד צר ויציאת חתן מחדרו וכלה מחופתה; רבנות ראשית פועלת להיות שותפה בכאב הנורא של משפחות ההרוגים והפצועים ומתמודדי הנפש, המוסרים נפשם בפועל ממש, ומוליכה פעולות תיקון עמוקות, ברוחם של נביאי ישראל, ולאחר מכן מכוננת תפילות להצלחתם, לרפואתם במהירות, ולקימום פגיעות הגוף והנפש; רבנות ראשית של מדינת ישראל מחזקת את דרכן של ישיבות ההסדר שמצמיחות תלמידי חכמים והנהגה תורנית עצומה, יחד עם שירות צבאי ומסירות נפש על עם ישראל, ועל ידי כך מממשים בצורה מלאה ביותר את דרכה של תורה; רבנות ראשית פועלת להסדיר את אלה שרואים עצמם כשבט לוי, פועלת למניעת שחרור סיטונאי, ולאימוץ כל מה שנאמר על שבט לוי, כגון ויתור של אלה שאינם יוצאים למלחמה על זכויות רבות; רבנות ראשית מחזקת תלמוד תורה של הציבור כולו, כדי שזכות התורה תעמוד לכוחות הביטחון כולם.

ובעיקר: רבנות ראשית עושה את כל אלה מכוח מנהיגותה המוסרית והרוחנית, ופועלת להעצים את מקום התורה בעם ישראל כגורם מאחד ומחזק, ששותף בשעת שמחה ובשעת צרה, ומקדשת את שמו של הקב"ה על ידי איהוב שם שמיים על הבריות.

הפוסט הרבנות הראשית לישראל: הפער בין הנכון למה שיש הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אחד השיעורים הגדולים שחובה עלינו, בחיים האזרחיים, לאמץ היא ההבנה כי היכולת להילחם במשותף נובעת גם מהעובדה שקיימת הבנה שכדי לחבור יחד יש להבחין בין שני תחומים מרכזיים בחיינו: ראשון בהם הוא ההוויה המשותפת, וההבנה כי יש שורש משותף גדול ועמוק, שהוא חיוני לקיומנו, ועל כן אנו מתלכדים סביבו ופועלים למענו; השני – שאף הוא תחום מרכזי – הוא התחומים שבהם אנחנו לא מסכימים, שבחלקם נוגעים בציפור הנפש. ואף על פי כן, אנחנו מוכנים לשים אותם בצד לעת עתה, כל עוד קיים הצורך החיוני להתלכד סביב גרעין היסוד. אין זה אומר שכל צד נדרש לשנות את דעתו; את הדברים מביאים לידי איבוד הזכות והחובה להיות דבק בערכים – כל צד לפי ערכיו. אלא בנכונות לסגת לאחור בתחום המימוש של ערכים אלה, כדי לקיים יכולת משותפת.

המילים "ויתור", "פשרה", "הסכמה" ודומיהן נתפסות פעמים רבות כלא מתאימות לשפה ערכית, וודאי שלא מתאימות לשפה דתית. בעולם הערכים – הערכים נתפסים כמושג טהור, שאסור לחללו בנסיגה ממנו; בעולם הדתי, מתווספת לכך גם תודעה כי אנו לא בעלי הבית על מצוותינו, כיוון שמקורן בעולם האלוקי, וכיוון שכך אין ביכולתנו לוותר ולסגת לאחור, והציפייה היא מהצד השני לעשות כך. אולם, בתפיסות אלה יש שלושה כשלים.

כשל ראשון נמצא בציור המציאות. אין צדדים נדרשים לוותר על אמונתם. הם נדרשים לסגת לאחור בתביעת המימוש המלא שלהם, בשל העובדה שהם מכירים כי גם בצד השני במחלוקת יש כאלה שסוברים אחרת, ועימות מביא לקריסת היכולת המשותפת לפעול ביחד בגרעין היסודי של הקיום. ההסכמה היא להביא לידי ביטוי את המשותף, ואת הנתון במחלוקת להשקיט – לחדול מלחתור למימוש מלא שלו, ולהסכים על הליכה רחוק ככל האפשר לקראת היד המושטת מהצד בשני. כמובן שאותה תביעה בדיוק חייבת להיות כלפי כל אחד המשתתף במרקם הכללי.

משעה שמפסיקים להקשיב לצד השני – מאבדים את ההזדמנות לטלטל את עצמנו, להרחיב את האופקים ולקבל מהצד השני את הטוב שבו

כשל שני מצוי ביחס המוטעה כלפי חשיבות השלום. אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום, ואנו מוצאים בהלכה הדרכה רבה של נסיגה וויתור, אפילו על דברים שהעולם עומד עליהם, תמורת השלום: "ותשלך אמת ארצה". די לנו אם נזכיר את שפע המקורות המלמדים על שינוי מפני השלום, אף שהעולם עומד גם על האמת. מצבים שבהם אין נכונות ללכת האחד לקראת השני, והכרעה כי אנו נאחזים בעמדותינו בשל האמת המוחלטת הטמונה בהם – מלמדת על טעות חמורה בעולם הערכים, בשעה שלא מצויה בו חשיבות השותפות, האחדות והשלום הפנימי.

וגדול הכשלים הוא שמשעה שכך נוהגים, מפסיקים להקשיב לצד השני. ומשעה שמפסיקים להקשיב – מאבדים את ההזדמנות גם לטלטל את עצמנו, להרחיב את האופקים, לקבל מהצד השני את הטוב שיש בו, להתברך מאמונתנו העמוקה בתרבות המחלוקת ולכונן את עצמנו במקום מקיף יותר, המבקש לכלול בתוך עולמו הרבה יותר מהמקום המצומצם שממנו יוצאים לדרך. לעומת זאת, כאשר ההשתקה של המשיכה לקצוות הופכת לא רק להתנהגות בשעת חירום, אלא לדרך חיים של הכרה בחשיבות הכוחות השונים, ורצון עז לחיות בעולם עשיר, שבו המחלוקת הגדולה מביאה ברכה והעצמה, ולא פירוד וקריעה – אנו מוצאים את עצמנו בשפע של ברכה ושל טוב.

ויקהל – כדי להקהיל את האומה כולה סביב מקום אחד, יש צורך ללכת בדרך זו, ומתוך שפתנו האמונית העמוקה, להצמיח את הדרך להתכלל ולא להיפרד, לכונן חיים משותפים ולא לקרוע אותם.

הפוסט להתכלל ולא להיפרד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על פי רש"י, היו לאהרן הכהן סיבות טובות להצטרף למעשה העגל: "דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו, שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו – ויבן מזבוח לפניו; ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם; ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא".

לאמור, ההצטרפות נבעה מהבנתו כי אם גם הוא יירצח לאחר הירצחו של חור – לא תהיה תקומה לאומה. לא זו בלבד, אלא שהוא העדיף להציל את עם ישראל מהכתם הגדול, ושה"סירחון" יהיה תלוי בו ולא בעם ישראל; וגם מבחינה מעשית – הוא תכנן לעכב את העגל כמה שאפשר, מתוך הנחה שעד שהעגל ייווצר כבר לא יהיה צורך בו, כי משה רבנו ישוב.

בכל אלה מדובר ברצון כן ואמיתי לעשות את הדבר הנכון. הוא גם סבר שלא ניתן להתחמק לחלוטין: "וירא אהרן – שהיה בו רוח חיים, שנאמר 'בתבנית שור אוכל עשב', וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי".

לא זו בלבד, אלא שלאורך פירושו מנכיח רש"י מקומות נוספים שבהם צפה אהרון שיהיה בכוחו לעצור את המעשה החמור: בבקשו את התכשיטים של הנשים – "אמר אהרון בליבו: הנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה", אך מציאות זו התנפצה לנגד עיניו, שכן "הם לא המתינו ופרקו מעל עצמן"; הוא בנה מזבח – "לדחותם"; הוא קבע חג למחר – "ויאמר: חג לה' מחר – ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו… בליבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה, ויעבדו את המקום"; הוא השליך את הזהב לאש וציפה שהכל יימס, אבל – "ואשלכהו באש – ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא".

צריך להיזהר בכל פעם שמבקשים לשבור גבולות, גם כששבירת הגבולות האלה נראית נכונה

אולם, התברר לו כי לא הוא שולט על הדברים. הציבור גבר עליו: "וישכימו – השטן זרזם כדי שיחטאו"; "ואומר להם – אמרתי להם דבר אחד למי זהב לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי"; וכשזה הצטרף לחגיגות ולמחולות, התברר כי הוא כבר לא שולט על המציאות. ואכן, כשמשחזר משה רבנו את חטא העגל הוא אומר: "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההוא" (דברים ט, כ), ורש"י ביאר שם "ובאהרון התאנף ה' – לפי ששמע לכם".

מה אנחנו למדים מכל זה? הנהגה של מהלך כלשהו מחויבת להטמיע בעצמה את ההכרה כי היא אכן יוזמת מהלך מסוים, וחזונה מכוון שהוא יממש את כוונותיה. אולם, אין זה מבטיח דבר. משעה שמצטרף ציבור למעשה, הרי שגם הכוונות הטובות ביותר והנכונות לממש אותן, וגם המעשים שנועדו לכוון את הציבור – אינם מובטחים. המהלך שכונן מתגלה בכוח גדול יותר מזה של היוצרים אותו. בשל כך, צריך להיזהר מאוד בכל פעם שמבקשים לשבור גבולות, גם כששבירת הגבולות האלה נראית נכונה.

מטבע הדברים, אנחנו נוטים להכיר את הדבר כאשר מדובר ב"צד השני", ומראים כיצד המעשים שלו, גם אם היו בכוונה טובה, הידרדרו למקום חשוך, ושוכחים להסתכל בראי ולבחון אם גם אנחנו עצמנו לוקים בעיוורון הזה.

אין מדובר במסקנה של לא לעשות דבר, אלא בחובה להכניס למערכת השיקולים את האפשרויות הפחות טובות שעלולות לצמוח ממעשינו, ולדעת כי לא הכל יתנהל לפי כוונתנו המקורית, ועל כן אנו אחראים מאוד להציב מנגנוני הגנה גדולים כדי שמה שאנו עושים ייטיב בעולם.

הפוסט מנגנוני הגנה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ניתן להוסיף לשיקול הדעת הזה גם את הצורך של עם ישראל כולו, ובתוכו הכואבים והמצולקים, גם בהארה של שמחה, באמונה עמוקה של אפשרות "ונהפוך הוא", ובמשלוח מנות כן ופנימי איש לרעהו. בתוכנו גם יש לא מעט אביונים – בחומר וברוח, ואף הם מצפים ליום זה.

מאידך גיסא, אנו מוכים וכואבים. 134 מתוכנו נמקים במנהרות הטרור, והלב אינו מניח לשכוח אותם לרגע אחד – לא אותם, לא את משפחותיהם ולא את הסובבים אותם; בתוכנו אלפי פצועים ונפגעים; בתוכנו מתמודדי נפש רבים, הסוחבים את מוראות המלחמה על כתפיהם; בתוכנו עלולים להיות אנשים פליטים בארצם, שנאלצו לנטוש את ביתם ולא מצאו מנוח לכף רגלם; ובתוכנו שבים גילויי שנאה ופילוג, כאילו לא אירע דבר.

מתוך אמונה עמוקה ששעות משבר והתלבטות הן הזדמנות גדולה, שנכפית עלינו בעל כורחנו, אפשר שכך ראוי להתייחס לפורים השנה ולהוציא יקר מזולל. זו הזדמנות עצומה לשוב למשמעות המקורית והעמוקה של פורים, ולזקק את היום הזה יותר ויותר. ביסודו של דבר, זהו אכן יום אמונה עמוקה בריבונו של עולם, שמנהל את עולמו בדרכים שאין אנו מבינים. לעיתים, דרכים אלו הן גילויי דין; לעיתים, דרכים אלה הן גילויי חן, חסד ורחמים.

ההתלבטות כיצד יש לציין את חג הפורים השנה הולכת ומתעצמת, שיקולי הדעת ברורים מאוד

בימי אסתר המלכה הם החלו ב"ויהי", שהוא לשון צער גדול, והסתיימו ב"אורה ושמחה וששון ויקר". כותבי המגילה וחכמי התורה שבעל פה התוו את הדרך כיצד מעצימים את הימים האלה לדורות, וזאת דרך מצוות יום זה. מחד גיסא, יש בימים אלה ביטוי לאמונה עמוקה בריבונו של עולם גם בימי הסתר פנים, ואמונה זו באה לידי ביטוי גם במה שנצטווינו לעשות – קריאת המגילה וסעודת פורים, וגם במה שאין אנו עושים ביום הפורים – אמירת הלל. אנו יכולים להזדהות השנה מאוד עם אי אמירת הלל ביום הפורים, ובד בבד לא לזנוח את אמונתנו העמוקה בריבונו של עולם, גם כאשר אנו כואבים ובוכים.

מאידך גיסא, כמה אנו זקוקים היום למשלוח מנות איש לרעהו ולמתנות לאביונים. זכות גדולה תהיה לנו אם השנה נזקק את משלוח המנות, ונשלח דווקא לאלה שאינם מצפים מאיתנו למשלוח והם סבורים שאנו אויבים להם. לא זו בלבד, אלא שההתמקדות לא תהיה במשלוח עצמו, אלא במה שהוא מבטא – אמונה עמוקה כי רק כאשר מתקיים "לך כנוס את כל היהודים" אנו ראויים לגאולה ולישועה.

את ההתפעמות העצומה מהשותפות הגדולה במלחמה, מסירות הנפש האחד למען השני, והנכונות המופלאה להתגייס למען האומה ולמען היחידים – צריך להרחיב לשדה האזרחי, לרשתות החברתיות, להעצמת פעימת הלב המשותפת, וזו המשמעות היותר עמוקה של משלוח המנות השנה. יחד עם זאת, אסור לנו לשכוח את ה"אביונים" – מסוגים שונים: את מי שזקוק לסיוע כלכלי; את מי שנותר לבד וזקוק למתנת חינם של תשומת לב; את מי שמצוקתו נגרמה בגלל המלחמה, ואת מי שמצוקתו נדחתה מתשומת הלב בגלל המלחמה. פורים נקי משטויות שהתלוו לחג הזה; פורים מזוקק בתכניו; פורים מעצים, מגדיל, מתחשב, כואב, ומרחיב את תשומת הלב. זה הכיוון.

הפוסט מפורים קטן לפורים גדול הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

וכך כותב רש"י בתחילת פרשתנו לאור הירושלמי: "תקחו את תרומתי – אמרו רבותינו: ג' תרומות אמורות כאן: א' תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי; ואחת תרומת המזבח, בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור; ואחת תרומת המשכן, נדבת כל אחד ואחד".

הבאת התרומות לבית המקדש מאפשרת לתת את הדעת למעמד התרומה באופן כללי, אך גם להיבטים השונים של תרומות שונות. התורה פותחת בתרומה שבפרשתנו – להקמת המשכן. יש בה יתרונות גדולים, כיוון שהיא נותנת מקום עמוק מאוד לנדיבות הלב: "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי".

לא זו בלבד, אלא שהיא מאפשרת תרומות מסוגים שונים ומחומרים שונים. אולם, יש לה גם מחיר – לא כל אחד משוחרר לתרום מכספו, שהלא לעשירים קל יותר לתת, ואילו למי שזקוק לכסף כדי לפרנס את משפחתו הרבה יותר קשה. אומנם, מול ריבונו של עולם יפה מנחת העני הניתנת מכל הלב, מתרומת עשיר שאינו חש בנתינה כלל וכלל, אך כל זה אינו נראה בעיני בשר ודם, ויש לו השפעה גדולה על המבנה החברתי.

על ידי השותפות של כולם – לא ניתן לייחס את המשכן לקבוצה מסוימת בלבד, זו זכות גדולה להיות חלק מזה

לעומת זאת, תרומת מחצית השקל אף היא בעלת יתרונות: ראשית, היא מיועדת ל"שוטף". כל העוסק בתרומות (במובן הכלכלי שאנו נותנים להן היום) יודע כי להקמת בניין או לאפשרות הנצחה אחרת, קל יותר לגייס תרומות ;לעומת זאת, לקיום השוטף ולהוצאות תפעול של מוסדות חשובים ביותר – הרבה יותר קשה. תרומת מחצית השקל ניתנת בכל שנה, ומיועדת להוצאות הרבות של המשכן, ומאוחר יותר המקדש.

יתרון נוסף מצוי בסכום: זהו סכום שכולם שווים בו, ואין האחד עולה על חברו, והוא גם שווה לכל נפש. יש שדרשו גם את העובדה שהסכום הוא "מחצית", שמקרין תודעה עמוקה שכל אחד אינו שלם, ואנו זקוקים האחד לשני כדי להיות שלמים.

תרומת האדנים שונה משניהם. היא אינה קבועה ואינה עוסקת בצורך המתמיד לקיים את המשכן. מאידך גיסא, יש בה סכום שעל כל אחד לתת. מדובר במשימה ייחודית וחד-פעמית, של הקמת האדנים למשכן, שהם הבסיס לקיומו ולבניינו. ואכן, אנו מכירים בעולם התרומות את המצבים הייחודיים, שבהם יש קריאה להתגייסות של כולם, כדי להעמיד דבר על מכונו.

התרומות אינן משרתות רק את המטרה, הן מכוונות גם לתורם. אדם התורם לייעוד מסוים הופך להיות חלק ממנו. הוא אינו עומד עוד מרחוק, אלא מחובר למטרה ולמשימה. על ידי התרומות, הפך המשכן לנחלת כולם. על ידי השותפות של כולם – לא ניתן לייחס את המשכן לקבוצה מסוימת בלבד, אלא הכל שותפים בו. זו זכות גדולה להיות חלק מזה.

המילה "לתרום" בשפתנו אינה ממוקדת עוד במשכן ובמקדש. יהי רצון שנשוב לשם. עד אז, היא מבטאת נתינה רחבה לאין-ספור גופים ומטרות. יש חשיבות עצומה שבד בבד עם תשלומי חובה (המקבילים ל"מחצית השקל", אבל גבוהים ממנה בהרבה…) תהיה נתינה מרצון לדברים החשובים בעינינו. עולמות שלמים נבנים בתוכנו מתוך הנכונות של אנשים לתרום, והרצון להיות קשורים ומחוברים בו. זוהי זכות גדולה של חברה שבה בני אדם אינם מסתפקים רק ב"מה חובתי ואעשנה", כי אם שואלים את עצמם במה הם יכולים להוסיף, ואיזה מוסד הם יכולים לקדם, וכיצד הם עצמם נעשים שותפים בעשיית הטוב.

הפוסט במה יכולים להוסיף? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.