הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אין שום היתר שבעולם להוציא דבר מהקשרו, לסלף עמדות של אדם ולהציגן בצורה מעוותת, ובדרך זו להציג את מה שהוא אמר כקריקטורה. אלו העבירות החמורות ביותר הקיימות: שקר, הלבנת פנים, מכנה שם לחברו ומוציא שם רע.
דברי הרמב"ם רק מעצימים את היסוד הזה: "אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא – עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם!". אין זה משנה אם מדובר באדם שמביע את העמדות הרחוקות ביותר ממה שאנו סוברים שהוא נכון. חובה לחלוק עליו, ואפילו בחריפות, אבל לא לסלף את עמדתו. כללים אלה לא נועדו למניעת מחלוקת, לביטול ביקורת או לשלילת מלחמת אמונות ודעות. הם נועדו כדי להיות מוסרי, ישר והגון, גם בעת מאבק אידיאולוגי.
עקרונות אלה נובעים משלושה מקורות יסודיים: ראשון בהם הוא האנושיות הפשוטה, והמצפון המוסרי שברא בנו הקב"ה. ממש לא ניתן להבין כיצד משחית האדם את נפשו ואת עולמו הפנימי, כאשר הוא נוקט בדרך הרעה ביותר האפשרית בתחום בין אדם לחברו. הוא משקר, הוא מעליב, הוא פוגע, הוא מכפיש, הוא מחולל את הרוע הגדול בהאשמות שווא, בהלבנת פנים וברמאות. השתלטות עולם הפייק ניוז, כמו גם סילופים ושקרים של ממש, הם מהפגיעות האנושיות המכוערות כאשר אנו עוסקים בתחומי הרוח.
דיבורים מתוקים על אחדות ושיתוף הם חשובים רק כאשר קודמת להם התייחסות מכובדת וערכית כלפי האחר
שני בהם הוא מצוות התורה. מדובר בעבירות שחכמינו ביטאו את חומרתם פעם אחר פעם; מדובר בעבירות שעליהן דיברו נביאי ישראל פעם אחר פעם, הרבה לפני שהם דיברו על דברים אחרים שנחשבים כבוחנים את מעמדו של האדם כירא א-לוהים וסר מרע. אחד הכישלונות הגדולים ביותר העלולים להתרחש בעולם שרואה את עצמו כממלא את רצון ה׳, הוא התעלמות מכך. נביאי ישראל לימדו אותנו כי הסולם הדתי שלנו מעוות, כאשר אנו מזניחים את הדיוק, ההחמרה והקפדנות בנושאים אלה, ובונים קומות גבוהות של קדושה וטהרה.
המקור השלישי עוסק במבט הרחב יותר של מציאות זו. למחלוקת יש תפקיד ציבורי עצום. חכמינו זיכרונם לברכה דיברו הרבה בשבחה, וראו בה את הדרך לגלות את הצדדים המרובים של כל נושא שעומד על הפרק. אולם, משעה שמשתמשים בכלים שאינם הגונים – לא מדובר במחלוקת אלא במלחמה, לא מדובר בליבון כי אם בקונפליקט, לא מדובר בדבר שיש בו ערך מצד עצמו אלא בערעור מהותו החיובית של ויכוח ציבורי.
אין טעם בדיבורים על אחדות ושיתוף, כאשר לא מתקיימים היסודות הפשוטים ביותר של אורחות קיום זה. דיבורים מתוקים הם חשובים רק כאשר קודמת להם התייחסות מכובדת וערכית כלפי האחר. התייחסות זו מתחילה בהקשבה אמיתית למה שהוא אומר או עושה, בהצגת הדברים ביושר, בהימנעות מעיוות מגחיך ומעלבונות סאטיריים ללא גבול. כאשר אלו נעשים כראוי – נפתחת הדרך לביקורת ראויה, אפילו אם קשה ביותר, להצגת אלטרנטיבה, לטיעונים עוצמתיים נגדם ואם יש צורך – גם בהכרעה על ידי הצבעה נגדם.
שיקום השיח הציבורי חייב להתחיל משורש זה. בין אם מדובר באשת ראש הממשלה ובין אם מדובר בראש עיריית תל אביב, בין אם מדובר ברב במעמד זה או אחר ובין אם מדובר באיש תקשורת – כלפי כולם אנו נדרשים לנהוג בדרך האנושית, המוסרית וההלכתית הראויה. עמדותיו ומעשיו של אדם יקרים לו מאוד, ועיקר כאבו הוא בשעה שמעוותים אותם ומשייכים לו דברים לא ראויים. הדרך המכוערת ביותר לעשות זאת היא בהוצאת דבר מהקשרו, שכן משתמשים באמת בדבריו אבל מעניקים להם משמעות שונה לחלוטין.
לעולם לא אשכח את מה שעשו לרב חנן פורת עם "פורים שמח" שאמר, והכאב הגדול הזה הוא שצריך לכונן אצלנו רתיעה וסלידה מפני התנהגות זו, והארה גדולה להמשך.
