הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"קבעת עיתים לתורה?" – שני מקורות סותרים עוסקים בדין וחשבון שעתיד אדם להיבחן בו לאחר מותו. המפורסם יותר הוא דברי רבא במסכת שבת: "שעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה?…" (שבת לא ע"א).
הציפייה מאדם היא בראש ובראשונה להיות איש אמין בתחומי עיסוקו, בין אם הוא בעל עסק ובין אם הוא חוקר אקדמי, בין אם היא רקדנית ובין אם היא רופאה מומחית – המבחן הגדול והראשון של האדם הוא בתחום היושר שבו הוא עוסק, והימנעות מעשיית מלאכת ה' רמייה. דברים אלה מתאימים מאוד לדברי הנביאים, שחזרו והדגישו את התביעה הראשונית שריבונו של עולם תובע מאתנו: "וצדיק באמונתו יחיה", לאמור: לחיות חיי יושר, אמון ונאמנות. מקום תלמוד התורה אינו נפקד משאלות אלו – אך הוא נמצא במקום השני.
לעומת זאת, במסכת סנהדרין דרש רב המנונא: "…דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון…" (סנהדרין ז ע"א), לאמור: אדם נשאל בראש ובראשונה על דברי תורה. האם מדובר בסתירה או במחלוקת?
הרב קוק זצ"ל ציין כי אין מדובר רק בהבדל במיקום השאלה, כי אם גם בנוסחה: האם מדובר על "קבעת עיתים" או שמדובר על "דברי תורה". הבדל זה הוא גם שמיישב את שני המקורות: מדובר בשתי תנועות של חיים. קבוצת הרוב היא זו שעוסקת ביישובו של עולם, בכל התחומים ובכל ההקשרים. ממנה נתבע בראש ובראשונה להיות נושאת ונותנת באמונה.
הציפייה מאדם היא בראש ובראשונה להיות איש אמין בתחומי עיסוקו, בין אם הוא בעל עסק ובין אם הוא חוקר אקדמי
תביעה זו מובילה לשאלה השנייה: לא מצופה ממנה לעסוק כל הזמן בתורה, כיוון שלא זה הוא מושבה בחיים. ברם, נתבע מכל אחד לקבוע עיתים לתורה, לאמור: להפוך את התורה לקבע בתוך סדר היום שלו, כדי לבטא את הקשר העמוק שלו עם התורה. קביעת העיתים לתורה צריכה להיות "רשומה ביומן" כחלק בלתי נפרד ממשימות השבוע. לעומת זאת, קבוצת המיעוט של תלמידי החכמים, מלמדי ומלמדות התורה, ואלה שקשרו את ייעודם בה – מהם מצופה להעמיד את התורה במקום הראשון, ועל כן השאלה הראשונה שהם נשאלים היא על דברי תורה. לא זו בלבד, אלא שהקביעות אינה מספיקה, והתורה צריכה למלא את כל סדר יומם.
וכך כתב הרב: "…צריך לבאר דהסוגיות עסוקות בשני סוגי אנשים. אצל בע"ב העסוקים וטרודים בדברי משא ומתן, להם דיה החובה של קביעות עתים לתורה. ע"כ אצלם שעיקר מעמדם בעוה"ז הוא המו"מ שואלין נשאת ונתת באמונה, ואח"כ קביעת עתים לתורה. מה שאין כן ת"ח הקבועים בתורה שהם מקיימין בדיוק את החוקה של ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, בעסקם בתורה יום ולילה, בלא הפסקה רק בקביעות גמורה כפי כוחם, לא שייך לשאול אותם בעניין משא ומתן שהם אינם עסוקים בו, ולא שייך לומר להם קבעת עתים לתורה, שהם לא יוכלו לצאת כלל ידי חובתם בקביעות עתים…".
זווית מיוחדת של כפילות זו נוגעת גם לסוגיית קיום "בין הזמנים" בעת מלחמה. אפשר שאין ברירה, וכדי לאפשר התחדשות הכוחות לקראת "זמן קיץ" זקוקים לומדות ולומדי התורה לנשימה רחבה ולהרפיה מסוימת. אולם, גם בשל העובדה שאחרים נלחמים כעת, אך גם כיסוד שהוא נכון תמיד – עתה הם נבחנים מבחן פנימי בשאלת "קביעת עיתים לתורה" בבין הזמנים. בישיבה או במדרשה – הם שייכים לעולם הנדרש ללמוד בכל עת; כשהם בבית – הם עוברים לעולם של החשיבות הגדולה של קביעות עיתים לתורה. כאן מתגלה עד כמה הם כרתו ברית אמת עם התורה, שתלווה אותם כל ימי חייהם, ותצדיק את זמן הלימוד בישיבה ובמדרשה.
יהי רצון שיסוד זה בחיינו יהיה תוספת כוח ועוצמה למאבק הגדול שעם ישראל נאבק עתה.
