הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מה ניתן ללמוד משורות הלוחמים על דרכה של האחדות? אילו תובנות ניתן להעתיק משדה הקרב לחיים האזרחיים שלנו? כיצד באמת מושגת לחימה כתף אל כתף של בעלי דעות מנוגדות לחלוטין, שבמצבי שגרה מוצאים את עצמם נאבקים זה בזה על דרכם?
אחד השיעורים הגדולים שחובה עלינו, בחיים האזרחיים, לאמץ היא ההבנה כי היכולת להילחם במשותף נובעת גם מהעובדה שקיימת הבנה שכדי לחבור יחד יש להבחין בין שני תחומים מרכזיים בחיינו: ראשון בהם הוא ההוויה המשותפת, וההבנה כי יש שורש משותף גדול ועמוק, שהוא חיוני לקיומנו, ועל כן אנו מתלכדים סביבו ופועלים למענו; השני – שאף הוא תחום מרכזי – הוא התחומים שבהם אנחנו לא מסכימים, שבחלקם נוגעים בציפור הנפש. ואף על פי כן, אנחנו מוכנים לשים אותם בצד לעת עתה, כל עוד קיים הצורך החיוני להתלכד סביב גרעין היסוד. אין זה אומר שכל צד נדרש לשנות את דעתו; את הדברים מביאים לידי איבוד הזכות והחובה להיות דבק בערכים – כל צד לפי ערכיו. אלא בנכונות לסגת לאחור בתחום המימוש של ערכים אלה, כדי לקיים יכולת משותפת.
המילים "ויתור", "פשרה", "הסכמה" ודומיהן נתפסות פעמים רבות כלא מתאימות לשפה ערכית, וודאי שלא מתאימות לשפה דתית. בעולם הערכים – הערכים נתפסים כמושג טהור, שאסור לחללו בנסיגה ממנו; בעולם הדתי, מתווספת לכך גם תודעה כי אנו לא בעלי הבית על מצוותינו, כיוון שמקורן בעולם האלוקי, וכיוון שכך אין ביכולתנו לוותר ולסגת לאחור, והציפייה היא מהצד השני לעשות כך. אולם, בתפיסות אלה יש שלושה כשלים.
כשל ראשון נמצא בציור המציאות. אין צדדים נדרשים לוותר על אמונתם. הם נדרשים לסגת לאחור בתביעת המימוש המלא שלהם, בשל העובדה שהם מכירים כי גם בצד השני במחלוקת יש כאלה שסוברים אחרת, ועימות מביא לקריסת היכולת המשותפת לפעול ביחד בגרעין היסודי של הקיום. ההסכמה היא להביא לידי ביטוי את המשותף, ואת הנתון במחלוקת להשקיט – לחדול מלחתור למימוש מלא שלו, ולהסכים על הליכה רחוק ככל האפשר לקראת היד המושטת מהצד בשני. כמובן שאותה תביעה בדיוק חייבת להיות כלפי כל אחד המשתתף במרקם הכללי.
משעה שמפסיקים להקשיב לצד השני – מאבדים את ההזדמנות לטלטל את עצמנו, להרחיב את האופקים ולקבל מהצד השני את הטוב שבו
כשל שני מצוי ביחס המוטעה כלפי חשיבות השלום. אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום, ואנו מוצאים בהלכה הדרכה רבה של נסיגה וויתור, אפילו על דברים שהעולם עומד עליהם, תמורת השלום: "ותשלך אמת ארצה". די לנו אם נזכיר את שפע המקורות המלמדים על שינוי מפני השלום, אף שהעולם עומד גם על האמת. מצבים שבהם אין נכונות ללכת האחד לקראת השני, והכרעה כי אנו נאחזים בעמדותינו בשל האמת המוחלטת הטמונה בהם – מלמדת על טעות חמורה בעולם הערכים, בשעה שלא מצויה בו חשיבות השותפות, האחדות והשלום הפנימי.
וגדול הכשלים הוא שמשעה שכך נוהגים, מפסיקים להקשיב לצד השני. ומשעה שמפסיקים להקשיב – מאבדים את ההזדמנות גם לטלטל את עצמנו, להרחיב את האופקים, לקבל מהצד השני את הטוב שיש בו, להתברך מאמונתנו העמוקה בתרבות המחלוקת ולכונן את עצמנו במקום מקיף יותר, המבקש לכלול בתוך עולמו הרבה יותר מהמקום המצומצם שממנו יוצאים לדרך. לעומת זאת, כאשר ההשתקה של המשיכה לקצוות הופכת לא רק להתנהגות בשעת חירום, אלא לדרך חיים של הכרה בחשיבות הכוחות השונים, ורצון עז לחיות בעולם עשיר, שבו המחלוקת הגדולה מביאה ברכה והעצמה, ולא פירוד וקריעה – אנו מוצאים את עצמנו בשפע של ברכה ושל טוב.
ויקהל – כדי להקהיל את האומה כולה סביב מקום אחד, יש צורך ללכת בדרך זו, ומתוך שפתנו האמונית העמוקה, להצמיח את הדרך להתכלל ולא להיפרד, לכונן חיים משותפים ולא לקרוע אותם.
