הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" – רבנו הגדול, אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ציטט פסוק זה פעמים רבות מאוד. הוא ראה בו את המפתח לאופטימיות הנובעת מתהליכי החילון והכפירה שהתרחשו בימיו. הכאב הגדול על תהליכים אלה לא סימא את עיניו מלראות גם את העובדה שגדל דור של "בנים", מול דור של "אבות", ואת האופק הגדול הטמון דווקא בכך ששתי התנועות הפנימיות האלה יעצימו ביחד את בשורת הגאולה.
ה"אבות" במשנתו הם היישוב הישן, הדבק בדרך שבה נהג עם ישראל לאורך כל דורות הגלות, והמבקש להקפיא את אותה דרך גם למציאות המתחדשת; ה"בנים" במשנתו הם החלוצים והמתיישבים בארץ, הנוהגים כמו בנים שמבקשים את דרכם המיוחדת העצמאית והחירותית, ולמרוד במה שנהגו בו לאורך הדורות. חזונו היה שבמפגש שבין השניים תתחדש רעננות ייחודית לאמונה, לתורה ולהלכה, והמסירות, הנאמנות והמחויבות תתברכנה מהתחייה שמתרחשת בעולם.
למעלה ממאה שנים עברו, ובתוכן אירועים משני עולם, כמו השואה, הקמת מדינת ישראל, התרחבות הרוח הפוסט-מודרנית ועוד. היישוב הישן כבר אינו דומה לעצמו, וודאי שלא דור הבנים דומה לאלה שקדמו לו. אף על פי כן, הקריאה למפגש שבין שתי התנועות לא איבדה את חיוניותה ואת האפשרויות העצומות הגלומות בה. אכן, בשנה זו התבררו לנו דברים הרבה על עצמנו, על תעצומות הנפש של הדור שהוגדר כדור ניהליסטי ומכור למסכים, על הצורך החיוני ברוח גדולה ומתחדשת, ועל הברכה הגדולה שיכולה להיוולד דווקא מחיבורים ברוח "והשיב", במקום לנכוח כל העת בפילוג ובקרע.
מן העבר השני, במקומות מסוימים בעולמם של הנאמנים לתורה ולמצוות, מתרחשת תנועה עוצמתית בפני עצמה. בראש ובראשונה עולם הישיבות הציוניות הדתיות, רוח רעננה של תלמוד תורה, ממשיך להתרחב לאור חזונו של הרב קוק לתחומים רבים, מוליד יצירות רוחניות מעוררות השתאות ופרץ יצירה עצום. יצירה זו עדיין אינה "מתכתבת" דיה עם רוח הזמן והעידן הנוכחי, אבל סימנים רבים יש לכך.
יש לעשות ככל שביכולתנו כדי לרפא לבבות שבורים ולהסיר את הסיבות הגדולות שהביאו לכאבים אלו
גם בעולמות הרחוקים יותר ממפגש כזה מתרחשים שינויים, בקצוות, ואף לזה סיבות הנעוצות במלחמה של השנה. הביקורת המוסרית והתורנית הקשה על "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" נופלת על אוזן קשובה של יותר ויותר בחורים, ולדבר יש השפעה הרבה יותר רחבה מאשר שאלת הגיוס, כיוון שבמקום שיש האזנה גם לעולמות רוחניים אחרים נוצרת תרכובת מעצימה שמתסיסה את הרוח הפנימית ומעודדת כוחות יצירה בתחומים מרתקים.
ועל כל זה מעיבה המציאות הקשה של המלחמה עצמה, שאוזקת אותנו להווה. קשה להרים ראש כאשר ישנם עוד חטופים כה רבים, משפחות כואבות, פצועי גוף ונפש, יתומים אלמנות ושכולים, עקורים מביתם, ועוד עננים גדולים שמרחפים מעלינו. לא יהיה זה נכון לשכוח את זה אפילו לרגע. יש לעשות ככל שביכולתנו לרפא לבבות שבורים ולהסיר את הסיבות הגדולות שהביאו לכאבים אלו. אף על פי כן, יש ביד האדם מסוגלות לחיות בריבוי זהויות ותנועות נפשיות. ההלכה לימדה אותנו כי כשנפטר לאדם קרוב, הוא נתבע לברך "דיין האמת", אך אם אותו קרוב הוריש לו ירושה גדולה, הוא מצרף לברכה זו "הטוב והמיטיב". מעולם לא ראיתי מימוש של הלכה זו בפועל, אבל השדר העולה ממנה – היכולת גם להתאבל ולכאוב וגם לשמוח על מה שיש – צריכה להיות נר לרגלינו לאורך הדרך כולה.
מצולקים וכואבים, כשפינו מלא מרור וליבנו דואב וכואב, בד בבד עם היכולת להביט על גאולתם של ישראל שאנו חיים בתוכה כבר עשרות שנים, ועל הטוב שהתפרץ בשנה האחרונה בפעולות סולידריות ושותפות עמוקה, נבוא לשולחן הסדר בלי לשכוח דבר, לא מהצל הכבד שעימנו ולא מהאור שמאיר מחדש על ציון. נתחיל בגנות, נסיים בשבח, ונפעל כדי להשיב לב כל אחד מישראל על ליבו של האחר.
