ארכיון התוועדות עם מרדכי - שבתון - השבועון לציבור הדתי https://shabaton1.co.il/?cat=21 Tue, 13 Sep 2022 13:54:08 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.5.2 https://shabaton1.co.il/wp-content/uploads/2019/12/shabaton-logo-150x150.jpg ארכיון התוועדות עם מרדכי - שבתון - השבועון לציבור הדתי https://shabaton1.co.il/?cat=21 32 32 מרדכי גרנביץ בטור פרידה https://shabaton1.co.il/?p=27681 https://shabaton1.co.il/?p=27681#respond Tue, 13 Sep 2022 09:08:52 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=27681 מעולם לא רציתי לכתוב משהו שיהיה סתמי, תמיד עמדו לנגד עיניי הקוראים, ואם זה לא משהו שייגע ללבם או יעורר מחשבה, אז בזבזתי את זמנם במשך כמה שנים כתבתי ברשת החברתית, פייסבוק, ככל העולה על רוחי. סיפורים אישיים, שירים, טורי דעה, החל מנושאים נפיצים כמו דת ומדינה, יציאה בשאלה, והסכנה בהסתאבות של ממסד באשר הוא. […]

הפוסט מרדכי גרנביץ בטור פרידה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

מעולם לא רציתי לכתוב משהו שיהיה סתמי, תמיד עמדו לנגד עיניי הקוראים, ואם זה לא משהו שייגע ללבם או יעורר מחשבה, אז בזבזתי את זמנם

במשך כמה שנים כתבתי ברשת החברתית, פייסבוק, ככל העולה על רוחי. סיפורים אישיים, שירים, טורי דעה, החל מנושאים נפיצים כמו דת ומדינה, יציאה בשאלה, והסכנה בהסתאבות של ממסד באשר הוא. דרך נושאים רומנטיים כמו בדידות ואהבה, או אנקדוטות שמצאתי בצלילותי לנבכי ההיסטוריה החסידית, וכלה בתובנות שקשורות לחיים ולעבודת האלוקים. ברבות הזמן חלק מהפוסטים הללו נכרכו ל"ספר האהבה והשיגעון" שיצא לאור לפני כשלוש שנים.

לפני כמעט חמש שנים התחלתי לכתוב פה, בבמה המכובדת הזאת, וכך מצאתי עצמי נדרש לזקק יותר, לדייק, לסדר ולנפות. לא הרי פוסט אינטואיטיבי שאפשר למחוק בכל רגע נתון, כטור שמודפס ומקבל חשיפה בקרב באי בתי הכנסת. לא הרי 'דף' שלי בו אני יכול לכתוב מה שמתחשק לי באותו רגע, כטור בעלון חשוב שמהווה במה לכותבים רציניים ומוגש לקריאתו של ציבור באופן רשמי.

ייאמר לשבחו של מוטי זפט העורך של העלון שאתם מחזיקים כעת, שהוא מעולם לא אמר לי מה לכתוב או מה לא. לא סינן אותי ולא ביקש להגיש משהו שאינו אני, וזה אינו מובן מאליו.

מה שנדרש ממני בעצם הנכונות לכתוב טור קבוע, זו הקביעות. העלון יוצא לעריכה ולדפוס כבר באמצע השבוע והעמוד שלי מחכה לי, בין אם יש משהו שקולח ממני ובין אם לאו. זה לפעמים עמל של ממש, מעולם לא רציתי לכתוב משהו שיהיה סתמי, תמיד עמדו לנגד עיניי הקוראים, ואם זה לא משהו שייגע ללבם או יעורר מחשבה, אז בזבזתי את זמנם. זה היה עבורי שיעור חשוב בהתמדה, בהשקעת מחשבה במילה הכתובה, בכתיבה יזומה – שלא כמו ברשת החברתית בה אני כותב רק כשמתחשק לי. או כמו שאמר לי פעם המוסיקאי אברהם טל בהקשר לכתיבת טקסטים ומוסיקה – השראה זה לעצלנים. הוא שיתף אותי בזמנו בתובנה הזאת, שדורשת ממך פשוט להיכנס לחדר, להתיישב ולנסות לכתוב, ולא לחכות כל הזמן ל"מוזה" שתבוא או שלא… זה לימוד חשוב בעיניי.

המיילים שקבלתי מכם היו חומר דלק ונתנו כח: הנה יש מי שקורא, חושב על הדברים, מגיב, מפרגן, או מתווכח. הדברים נשמעים ואינם נזרקים סתם בחלל האוויר.

בשנה האחרונה התלבטתי כמה פעמים אם להמשיך לכתוב. בכל פעם שלא הייתי שלם לגמרי עם משהו שכתבתי, או שלא הייתי בטוח שיש לי באמת משהו להגיד בפלטפורמה מהסוג הזה, חשבתי אולי להפסיק. אבל איכשהו, לפעמים מייל מקורא, לפעמים מחשבה שעדיף לקחת נשימה לפני שמפסיקים משהו חיובי. אז המשכתי.

לאחרונה תהיתי שוב בשאלה הזאת, ואיני בטוח שכרגע זה נכון שאמשיך לכתוב טור קבוע. לכן החלטתי להיפרד מפה כעת. כפי שאמרתי, אם אני מרגיש שלא בכל שבוע אני מסוגל לכתוב משהו משמעותי שטרם כתבתי פה, אז צריך לדעת לעצור.

ברצוני להודות מעומק הלב למערכת "שבתון" ומוטי זפט בראשה. על הזכות לקחת חלק מעל במה מכובדת שכזאת. על יחס טוב, זמינות, ענייניות, ומקצועיות.

אני רוצה להודות לכם הקוראים ולכן הקוראות. על עצם הכבוד שחלקתם לי בקריאת דבריי. ועל התגובות החמות שרבים מכם טרחו לשלוח לי למייל.

זה הזמן לאחל ל"שבתון" שימשיך להשמיע קולות מגוונים, מעניינים, ישירים, מעוררי מחשבה, ובגובה העיניים.

ולקוראים באשר הם שם, שתמשיכו להיות כתובת לכל מה שקורה פה. תודה!

(כי תבוא תשפ"ב)

 

הפוסט מרדכי גרנביץ בטור פרידה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=27681 0
התרגיל של הרבי https://shabaton1.co.il/?p=27513 https://shabaton1.co.il/?p=27513#respond Tue, 06 Sep 2022 12:15:33 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=27513 בכל קונפליקט, בכל כעס, יש איזו נשימה שכדאי לקחת, ולשאול את עצמי, לנסות להיזכר, מה אני רוצה מעצמי, לא בטוח שניצחון זו התשובה מספרים על מישהו שהגיע לרבו ואמר לו שהוא כועס על כל דבר, כל טעות קטנה של מישהו לידו, הוא מיד חוטף קריזה, וזה גורם לסבל גדול, גם לסביבה שלו וגם לו, אבל […]

הפוסט התרגיל של הרבי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

בכל קונפליקט, בכל כעס, יש איזו נשימה שכדאי לקחת, ולשאול את עצמי, לנסות להיזכר, מה אני רוצה מעצמי, לא בטוח שניצחון זו התשובה

מספרים על מישהו שהגיע לרבו ואמר לו שהוא כועס על כל דבר, כל טעות קטנה של מישהו לידו, הוא מיד חוטף קריזה, וזה גורם לסבל גדול, גם לסביבה שלו וגם לו, אבל מה הוא יכול לעשות? הרבי אמר לו שימתין בחוץ והם ידברו בהמשך. לפני שהוא הספיק לצאת מהחדר הוא שמע שהרבי אומר לגבאי שלו: "תכף תיגש ליהודי הזה ותעצבן אותו, תעמוד מולו, תפריע לו לשבת בשקט, תגרום לו לכעוס".

הבחור התיישב בחדר ההמתנה לקרוא משהו, וכמובן תוך כמה דקות הגיע הגבאי והתחיל לבלבל לו את המוח, ולהפריע לו. הוא חייך מהתרגיל שלא ממש הלך, וזרם עם השטויות של הגבאי. כשהרבי קרא לו הוא שאל, "תגיד, הגבאי עצבן אותך?" – "הוא ניסה", ענה האיש, "אבל אני שמעתי אתכם, וידעתי שהוא פשוט נשלח אלי מהרבי, כדי לנסות אותי".

"בדיוק", ענה לו הרבי. "מי שמעצבן אותך נשלח אליך במיוחד. לא ממני כמובן, אני רק מנהל את החצר שלי, אבל מי שמנהל את העולם שיגר אליך משהו, אם היית לוקח את זה כהזדמנות ל'תרגול אישי', אולי היה לך יותר קל".

***

טוב, יכול להיות שלא תמיד פשוט לחיות בתודעה כזאת, זה מן הסתם דורש הרבה אימון ועבודה פנימית.

אני חושב שהקטע הוא מיקוד. לפעמים אני עצבני על מישהו ואני לא עוצר לשאול את עצמי, להיזכר, האם 'ככה' רציתי את היחסים שלנו? ככה אני רוצה את עצמי מתנהל? לזה 'נרשמתי'?

לפעמים אתה פוגש אנשים, שלפני שבוע היו חברים הכי טובים, וברגע שהגיע הכסף הגדול, אין יותר חברות או משפחתיות, רק מאבק. כל אחד צודק, הוא לא רוצה לצאת פראייר. אבל בסוף השאלה היא האם אתה באמת מרוויח, בזה שאבדת קשר חברי או משפחתי.

הכי כואב, שלפעמים את עצמך, את המצפן הפנימי שלך, איבדת בדרך לניצחון…

לפעמים אתה פוגש מישהו שניצח איזה חבר, ובשיחת נפש אתה מגלה שאמנם טכנית הוא ניצח, אבל בחיים הוא מרגיש שהוא ממש הפסיד.

אין כאן קריאה לוותר מראש או להיות 'פראייר', אלא שבכל קונפליקט, בכל כעס, יש איזו נשימה שכדאי לקחת, ולשאול את עצמי, לנסות להיזכר, מה אני רוצה מעצמי, לא בטוח שניצחון זו התשובה. אם למשל חשוב לי להיות אכפתי, אז אכפתיות נהיית המטרה, ולאו דווקא "להיות צודק". זה לא יפתור לי את כל הבעיות באותו רגע, אבל זה יכול לרכך בי משהו, לתת לי כיוון. גם כשאגש לדבר עם הצד שהכעיס, זה יראה אחרת.

עם הילדים למשל, המיקוד הזה יכול לחסוך הרבה סבל מיותר.

***

האדמו"ר ר' יואל מסאטמר היה מחלק המון צדקה. הוא פעם אמר כשביקר בארץ, שבניו יורק אנשים באים לבקש ממנו עצות, ונותנים לו כסף, ואילו בירושלים, באים אליו לתת לו עצות, ולבקש ממנו כסף…

פעם הגיע אליו מישהו שסיפר שאשתו חולה מאד והוא צריך לשלם הון על ניתוח. ר' יואל הצטער לשמוע על צרתו ונתן לו את הסכום הדרוש. בהמשך היום הגיע אליו אחד הגבאים ואמר לו, שהוא בירר, והיהודי הזה סתם סיפר סיפור, אשתו בריאה, ואין שום ניתוח. הוא חשב אולי שהרבי יכעס, יצטער, אולי ידרוש את הכסף, אבל ר' יואל הגיב: "מה, באמת, אשתו בריאה? אתה כל כך משמח אותי עם הבשורה הזאת!".

(כי תצא תשפ"ב)

 

הפוסט התרגיל של הרבי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=27513 0
ללמוד להישיר מבט https://shabaton1.co.il/?p=27446 https://shabaton1.co.il/?p=27446#respond Wed, 31 Aug 2022 14:07:35 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=27446 אם גיליתי איזו תובנה אני מתחיל להחיל אותה על כל העולם במקום להתכנס ולבדוק מה איתי. ככה אנחנו יכולים למשל להיתקל בדיבורי שנאה מתלהמים – בשם המלחמה למען השלום והאחדות לפני שנים, בתקופה שעוד הייתי מסתובב הרבה מעבר לים, נתבקשתי להירתם ולתת את חלקי בלימוד בחבורה כלשהי של נוער. למדנו באריכות ובהעמקה על כך שהאדם […]

הפוסט ללמוד להישיר מבט הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

אם גיליתי איזו תובנה אני מתחיל להחיל אותה על כל העולם במקום להתכנס ולבדוק מה איתי. ככה אנחנו יכולים למשל להיתקל בדיבורי שנאה מתלהמים – בשם המלחמה למען השלום והאחדות

לפני שנים, בתקופה שעוד הייתי מסתובב הרבה מעבר לים, נתבקשתי להירתם ולתת את חלקי בלימוד בחבורה כלשהי של נוער. למדנו באריכות ובהעמקה על כך שהאדם פעמים רבות מאשים את כל העולם במה שנראה לו חורק בחייו. האדם לפעמים ממורמר ומלא בהסברים למה הוא כועס, על מי הוא עצבני, מי אשם בכך שמשהו לא הלך לו.

לא שזה לא נכון. לפעמים באמת אפשר למצוא קשר בין הכעס שלי לבין התנהגות של מישהו כלפיי. אלא, שאם אני רוצה להתקדם, או כמאמר השיר "לגדול מזה ודי", כדאי לתרגל להסתכל על עצמי, מה זה מלמד אותי על החיים הפנימיים שלי. אני תמיד יכול להאשים בכעס שלי, בקנאה שלי, בשנאה, בתחרותיות. אבל בסופו של דבר אלו הן מידות ותכונות שהייתי רוצה לתקן? לשנות? להיגמל? אם התשובה היא כן, אז כדאי לי ללמוד להישיר מבט.

יכול להיות שאצטרך גם לדבר עם מי שהכעיס אותי, זה לא סותר. אבל זה יקרה מתוך עמדה אחרת לגמרי, אם המיקוד שלי זה מה מוטל עלי, איך אני מתקדם ומביא ריפוי לאזורים בהם עוד לא טיפלתי.

דיברנו על הבעל שם טוב, שכשראה מישהו עובר עבירה, במקום לקפוץ עליו בצעקות "גוואלד", חיפש בתוכו מה קורה באותו תחום, מתוך תפיסה של מיקוד, אני רוצה להתקדם, להירפא, ולגדול, וכל מה שמעורר בי משהו, הוא הזמנה להיכנס פנימה.

התרשמתי מההקשבה של החבר'ה. בסוף השיחה ניגשו להודות לי. אחד המשתתפים אף הגדיל לעשות וסינן "חבל שפלוני לא מפנים את המסר הזה", תוך שהוא מסמן על אחד המשתתפים…

נו, זאת כנראה נטייה מאד אנושית, אם גליתי איזו תובנה אני מתחיל להחיל אותה על כל העולם במקום להתכנס ולבדוק מה איתי. ככה אנחנו יכולים למשל להיתקל בדיבורי שנאה מתלהמים – בשם המלחמה למען השלום והאחדות. או בדיבורים של ביקורת נוקבת ולעתים ממש ארסית ואישית – בשם המלחמה למען אי שיפוטיות…

אם אני רוצה אחדות ואהבה, מוטב שארבה אחדות ואהבה, במקום להטיף ולטנף על כל מי שלא.

אבל זה דורש מיקוד, על מה אני יכול לעשות ואומץ להישיר מבט גם לחולשות שלי. כי לפעמים כשאני לא קופץ ישר נגד מישהו, אלא לוקח נשימה, אני מגלה שהוא פשוט מעורר בי קנאה. קטע, יש לי פה הזדמנות להכיר את הקנאה והתחרותיות שלי. וזה הסיפור המעניין.

בהקדמה לספרו 'הפסיכולוגיה של הלא מודע' כותב קרל יונג: "רבים מידי עדיין מחפשים בחוץ, יש מאמינים ברמיית הניצחון ובכח המנצח. יש בוטחים בחוזים ובחוקים, ואחרים משליכים יהבם על חורבן הסדר הקיים… ומעטים מידי הם השואלים את עצמם האם בסופו של חשבון לא ייטב ביותר לחברה האנושית כאשר כל אחד ואחד יהא מתחיל בעצמו, ויהא מתנסה בתחילה אך ורק בעצמו וב'מדינתו' הפנימית של עצמו באותה הפרת הסדר המקובל, באותם חוקים, באותם נצחונות שהוא מטיף להם בראש חוצות, תחת לְזַכּוֹת בכל אלה את זולתו".

"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" ובספרי חסידות רבים מבואר שהשערים שלי זה העיניים, האוזניים, והחושים. כל מה שאני רואה ושומע וקולט, עובר דרך שם, ואז, אני רוצה נורא לשפוט את כל העולם, להיות לוחם צדק. לפעמים זה גם אמתי ונכון, שיהיה ברור, אבל רגע לפני כן, את עצמי כבר בדקתי? הסתכלתי קודם פנימה?

(שופטים תשפ"ב)

 

הפוסט ללמוד להישיר מבט הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=27446 0
רגשות של אחרים https://shabaton1.co.il/?p=27352 https://shabaton1.co.il/?p=27352#respond Tue, 23 Aug 2022 11:04:43 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=27352 כמה קשה להמתין, לנשום, להירגע ממשהו שבאותה שניה 'הדליק' אותי. לפעמים זה גם עטוף באמת וצדק והכל לשם שמיים, כידוע. הרב ראובן פיינשטיין ראש ישיבת סטייטן איילנד מגיע לאביו הפוסק הנודע ר' משה פיינשטיין להתייעץ בדחיפות בענייניי ישיבתו. רגע לפני שהוא מתחיל לשטוח את העניין נכנסת מישהי למשרד ומתחילה לספר את צרותיה. לא צריך היה […]

הפוסט רגשות של אחרים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

כמה קשה להמתין, לנשום, להירגע ממשהו שבאותה שניה 'הדליק' אותי. לפעמים זה גם עטוף באמת וצדק והכל לשם שמיים, כידוע.

הרב ראובן פיינשטיין ראש ישיבת סטייטן איילנד מגיע לאביו הפוסק הנודע ר' משה פיינשטיין להתייעץ בדחיפות בענייניי ישיבתו. רגע לפני שהוא מתחיל לשטוח את העניין נכנסת מישהי למשרד ומתחילה לספר את צרותיה. לא צריך היה להיות מומחה עצום כדי להבין מתוך החוויות שתוארו כי מדובר במקרה של אי שפיות. אחרי שעה ארוכה ר' ראובן מתכוון להפסיק אותה ולהגיד שאביו הבין את המצב, אולם אביו עוצר אותו ולוחש לו ביידיש: "אין לה מי שיקשיב לה!". רק אחרי שעה וחצי נוספות של הקשבה פנתה האשה ללכת לדרכה.

מקורביו מעידים גם על מישהי שהיתה מתקשרת מידי יום, כשבדרך כלל אחרי שאלה הלכתית היתה מתקשרת עוד פעמיים-שלוש לוודא ששמעה כראוי את התשובה. מישהו החליט לשים לזה סוף, הוא לקח את הטלפון כדי להסביר לה שמדובר בראש ישיבה, מגדולי הדור, וזמנו יקר. אולם ר' משה עצר אותו, 'מה פתאום! הנח לה, זהו אופייה, היא לא מסוגלת להתנהל אחרת. אני, תפקידי לענות לה'.

פעם אף הגיעה מישהי שהתעקשה להיכנס לדבר עמו כיוון שאחותה מרוסיה שלחה לה מכתב והיא צריכה שהוא יתרגם! התלמיד שהיה בפתח הסביר לה שלא באים לרב בשביל דברים כאלו, 'מה הכוונה?' תמהה, 'הרי הוא עושה זאת בשבילי כבר עשרים שנה…'.

נסעתם פעם בכבישי ניו יורק? אם אתה מפספס יציאה או מחלף, אתה עלול להסתובב עוד שעות רבות בדרכים אין סופיות. וכמה פעמים קרה שמי שנהג עבורו פספס יציאה, מה שגרם לתלונות מנוסעים אחרים. ר' משה בזמן אמת שתק, ואז בהמשך הנסיעה, דיבר 'כבדרך אגב', על מזג האויר והערפל, על כך שהוא לא מצליח לראות את התמרורים ושזה ממש נס שמישהו מסוגל לנהוג בתנאים כאלו…

זה לא רק אלול שבפתח וסוחף למחשבות נוגות, אלא גם השיח ברשתות, המהירות שבה אפשר להגיב לכל אחד על כל דבר. כמה קשה להמתין, לנשום, להירגע ממשהו שבאותה שניה 'הדליק' אותי. לפעמים זה גם עטוף באמת וצדק והכל לשם שמיים, כידוע. איני יודע אם יש דבר קשה יותר ונחוץ יותר מלהיות רגיש לרגשותיו של השני. אם אני צודק זה כבר מתיר לי לגרום צער למישהו? לעקוץ אותו אישית?

סיפורים שיש בהם מחשבה על האחר, נוגעים לליבי, ומעוררים למחשבה על ה"הלוך ילך" ביום יום. לפעמים זה ענין של עוד כמה דקות, לשהות קצת לפני שאני מגיב, לתרגל את זה שחוץ מכל השיקולים של להיות צודק או לתת ביקורת "בונה" – אני רוצה להכניס גם מחשבה על השני, מה הוא ירגיש עם זה.

חשוב לתת קרדיט למי שראיין והעלה על הכתב, הסיפורים אמנם מובאים פה בלשוני, אך קראתים בזמנו בספר על ר' משה, שכתבו הרב שמעון פינקלמן והרב נתן שרמן, (המהדורה העברית בהוצאת "נחלה" בהשתתפות ארטסקרול ירושלים).

וסיפור לסיום, אמנית אחת שהיתה עקרה, הגיעה לבקש ברכה להיפקד. כשנולד בנה הביאה לר' משה כתודה – ציור שלה. הרבנית תלתה את הציור בחדר האוכל. הילד גדל מעט ואמו הביאה אותו לביקור, שהרב יראה אותו. כשיצאה, בעודה מחכה למעלית, ר' משה הגיע אליה בריצה. חשוב היה לו להסביר לה כי חדר האוכל הפך לבית כנסת קטן, והרבנית העבירה את הציור לחדר אחר, לכן היא לא ראתה אותו תלוי במקומו…

(ראה תשפ"ב)

 

הפוסט רגשות של אחרים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=27352 0
לא רק הדברים הגדולים חשובים https://shabaton1.co.il/?p=27204 https://shabaton1.co.il/?p=27204#respond Tue, 16 Aug 2022 09:09:23 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=27204 כדאי לעצור מידי פעם, לבדוק אולי משהו נדבק לי לנעליים, אולי דרכתי על משהו חשוב בלי ששמתי לב… לפני אי אלו שנים, הייתי נוסע עם חבר טוב, מוסיקאי גם הוא, לכל מיני מקומות שונים לנגן ולעשות שמח. בסיסים צבאיים, חולים מאושפזים, לפעמים מאוחר בלילה עם נוער ברחובות, ולפעמים היינו דופקים בדלתות הבתים. היום אני לא […]

הפוסט לא רק הדברים הגדולים חשובים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

כדאי לעצור מידי פעם, לבדוק אולי משהו נדבק לי לנעליים, אולי דרכתי על משהו חשוב בלי ששמתי לב…

לפני אי אלו שנים, הייתי נוסע עם חבר טוב, מוסיקאי גם הוא, לכל מיני מקומות שונים לנגן ולעשות שמח. בסיסים צבאיים, חולים מאושפזים, לפעמים מאוחר בלילה עם נוער ברחובות, ולפעמים היינו דופקים בדלתות הבתים. היום אני לא מבין מאיפה היה לנו האומץ, אבל למעשה, פעמים רבות זכינו להגיע בזמן הנכון לסיטואציה שבורה, לאנשים שממש זה מה שהם היו צריכים באותו רגע. יש המון סיפורים מאותה תקופה, אבל אני דווקא מעדיף לספר משהו פחות זורח ונוצץ…

ישבנו בבית לקפה, ודיברנו על האור הגדול שאפשר להביא בקצת תשומת לב. בדיוק קראתי אז את הספר "הרבי מקרן הרחוב", שזה באמת ספר משנה תודעה לטעמי, והייתי 'דלוק אש' על רק לעשות טוב בעולם. ואז, היו דפיקות בדלת, זה היה שכן שהיה צריך משהו שמאד לא התחשק לי באותו רגע. אני לא זוכר מה, אבל זה היה משהו בסגנון של להשלים מניין מוקדם או משהו דומה. זה היה כל כך תקוע, שנפנפתי ככה בהינף יד. ואז חבר שלי שישב איתי אמר לי, "תשמע, תשומת לב, יחס לבבי ומכבד, זה אפילו לשכן…". זה היה בוקס לתוך הבטן. אני מוכן לנסוע שעה וחצי נסיעה בסתם ערב שאחרי יום עבודה, כדי להאיר איזו פינה חשוכה בלבו של מישהו, אז כל כך קשה להאיר פנים לשכן שמבקש משהו? גם אם אתה לא יכול בדיוק לעמוד דום ולעשות מה שהוא ביקש, יש בלב שלך מקום לפניה שלו? או שזה שמור רק לפרויקטים מיוחדים שיהפכו את העולם?

אתם יודעים, יש בתחילת הפרשה את הדרשה של חז"ל על מצוות שאדם "דש בעקביו". מתי אדם דורך על משהו בלי לשים לב? לא כשהוא אדם רע חלילה, אלא כשהוא עם הראש קדימה. הראש הרי באידאולוגיות הגדולות, רוצה להציל את העולם, מי שם לב למה שקורה מתחת לרגליים? לפעמים כשאתה עסוק עם סוגיות מפוצצות כמו אחדות או מהפכות חברתיות, אתה יכול לשכוח את החבר'ה שעובדים איתך במשרד, או ההוא שאתה פוגש במכולת. ובסוגיות כמו דת ומדינה – הרי בחודשיים הקרובים נשמע לא מעט מי יותר יהודי או פחות יהודי ודאגות ל'כלל ישראל'. ומה בתכלס' קורה בארבע אמות שלי? אכפת לי גם מ'פרט ישראל'?

הכותרות הגדולות לפעמים עלולות לגרום לי להיסח הדעת. אני נהיה מגוייס לאיזה משהו גדול ועצום וזה לפעמים מטשטש ומתעתע. פעם ישב אצלי חבר מניו יורק, אחד שטייל בכל העולם. היו הרבה אורחים אצלנו באותה השבת, והבת הקטנה רצתה שאשאל אותה על פרשת השבוע, אבל הייתי עסוק מאד עם האורחים ודחיתי אותה לזמן אחר. הוא אמר לי אחר כך, אותו חבר, דע לך שהתארחתי בכל מיני מקומות, כמו בתי חב"ד או מרכזים שונים בעולם, הכי הותיר עלי רושם זה מישהו שנתן את תשומת הלב לילד הקטן שלו שסיפר מה למדו בגן. לפעמים אתה עסוק בלארח ושוכח לארח את הבת שלך, לפעמים אתה חושב 'הנה, אני נותן טעם של שבת למישהו', נו מה, והילדה שלך לא צריכה?

חשוב לציין שאין בזה כללים, הרי לא תמיד אפשר להתייחס לכל ענין, לא תמיד זה גם נכון באותו רגע. אבל כדאי לעצור מידי פעם, לבדוק אולי משהו נדבק לי לנעליים, אולי דרכתי על משהו חשוב בלי ששמתי לב…

(עקב תשפ"ב)

 

הפוסט לא רק הדברים הגדולים חשובים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=27204 0
האיש שלא בזבז שניה https://shabaton1.co.il/?p=27032 https://shabaton1.co.il/?p=27032#respond Tue, 09 Aug 2022 06:46:08 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=27032 כמה אנשים ישנם, שכל הזמן חותרים קדימה ולא נחים על זרי הדפנה של הישגיהם עד כה? ילד קטן הייתי, עת לקח אותי אבא לסיום הש"ס עם תלמידי המכינה הקדם צבאית בפדואל. מי שסיים את הש"ס -זו הפעם השלישית- היה חבר שלו, הרב אלימלך שפירא, שעמד אז בראש המכינה עם חברו בלב ונפש יבדלחט"א הרב מאיר […]

הפוסט האיש שלא בזבז שניה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

כמה אנשים ישנם, שכל הזמן חותרים קדימה ולא נחים על זרי הדפנה של הישגיהם עד כה?

ילד קטן הייתי, עת לקח אותי אבא לסיום הש"ס עם תלמידי המכינה הקדם צבאית בפדואל. מי שסיים את הש"ס -זו הפעם השלישית- היה חבר שלו, הרב אלימלך שפירא, שעמד אז בראש המכינה עם חברו בלב ונפש יבדלחט"א הרב מאיר כץ.

מה שתפס אותי כבר אז כילד באותו סיום, היתה העדינות שבה זה נעשה. בלי שום פוזות, לא של חשיבות ונפיחות עצמית, ומצד שני גם לא של צקצוקי הצטנעות וענווה מעושה. משהו פשוט מאד, נעים מאד. תחושה כזאת שיהודי עושה מה שהוא צריך, לא כי הוא יותר ממישהו אחר, לא כי "הוא" העניין פה, וממילא איזה שמח זה לכולנו…

כמה אנשים ישנם, שכל הזמן חותרים קדימה ולא נחים על זרי הדפנה של הישגיהם עד כה? הוא הרי כבר למד במרכז הרב, למד בישיבת הסדר והמשיך בכולל, כבר הוסמך לרבנות, וכבר הקים משפחה לתפארת, למד ולימד, "היעדים הושגו" לכאורה.

אבל הוא מחפש משהו שחסר לו. ובמילה 'מחפש' איני מתכוון למישהו שישן טוב בלילה, ובבוקר חיפש קצת בגוגל אולי ימצא סדנה שתעשיר את ידיעותיו, אלא שאחר סדר יומו העמוס, בלילות הוא נוסע ומכתת רגליו לבקש תורה, לבקש את שאהבה נפשו. כזאת היא אהבה כנראה, לא נותנת מנוח, לא נותנת לישון בשקט…

סיבובים וחיפושים בבתי מדרש שונים, ומה שהוא ביקש – היה לבסוף, כך מסתבר, קרוב מאד. דווקא בבני ברק האפורה, נטולת הילת מסתורין, לא רחוק ממגדל המים.

גרם מדרגות קטן יכול להיות מעבר בין עולמות, ממש כמו רציף "תשע ושלושת רבעי" הידוע מתחנת קינגס קרוס בלונדון הבירה. כזה היה גרם המדרגות ברחוב חזון איש בבני ברק, זה שמוביל היה אל בית מדרשו של רבי ברוך שלום אשלג זצ"ל. הלילות המשיכו להיות לילות ללא שינה רבה, אבל הפעם הייתה כתובת ידועה וקבועה, שם צולל היה בחבורה אל תורת הקבלה ודרכי העבודה של בעל 'הסולם', ובבוקר חוזר בכוחות חדשים לשגרת יומו, למשפחתו האהובה, ולתלמידיו.

במשך שמונה עשרה שנה הוא נוסע לפנות בוקר לבני ברק ללמוד, והלימוד הזה מלווה בעבודה פנימית תובענית, ובביקורת עצמית נוקבת. זהו לימוד שכזה ההולך יד ביד עם עבודת המידות בלי 'מריחות'. ובכל השנים הללו הבגדים מונחים בחדר אחר, כדי שלא יעיר את אשתו חלילה כשהוא קם להתארגן.

לפנות בוקר הוא יוצא לדרכו, יום אחרי יום, או יותר נכון לילה אחרי לילה. וכל זאת, למען הסר ספק- כאשר היום עצמו עמוס בעשיה אינטנסיבית, מסעות ניווטים עם התלמידים במכינה, שיעורים קבועים, סיורי שטח, מטווחים, מה לא… אלו הרי דברים שממלאים לאנשים את החיים ומאפשרים ללכת לישון בתחושת שביעות רצון. אבל לא אצלו… הלילה עבורו זהו לא זמן לבזבז, השקט הזה מאפשר לו לצלול אל תורת הסוד. ביגיעה, בעקביות, וכדרכו – בשקט ובענווה.

ומגיעים זמנים לא קלים פה בארץ חמדת אבות, והרב שפירא מחליט להקדים את הלימוד בחצי שעה, הוא רוצה להוסיף משהו בשביל כלל ישראל… אז ברבע לשלוש הוא כבר בדרכו, בלי ויתורים.

ובט"ז מנחם אב לפני עשרים שנה, אחרי שהתארגן בשקט, טבל במקווה כמנהגו, ויצא אל הדרך המובילה מפדואל אל בית המדרש ההוא ברחוב חזון איש בבני ברק, פוגעים בו כדורי המרצחים והוא עולה בסערה השמימה.

(ואתחנן תשפ"ב)

 

הפוסט האיש שלא בזבז שניה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=27032 0
לפעמים צריך לקפוץ למים https://shabaton1.co.il/?p=26920 https://shabaton1.co.il/?p=26920#respond Tue, 02 Aug 2022 17:11:40 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=26920 כל מה שהייתי צריך זה לקפוץ למים. אחרת יש מצב שעד היום הייתי על שפת אותה בריכה מזה תקופה הלכתי עם כבדות לב. איזו התלבטות שקשורה לאחד הילדים וידעתי שבנפול החלטה אצטרך לדבר עם ראש המוסד החינוכי בו לומד אותו ילד. ואתם יודעים, כמה שנהיה ענייניים, הרי האדם הוא יצור מורכב, אז יש צדדים רגשיים, […]

הפוסט לפעמים צריך לקפוץ למים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>


כל מה שהייתי צריך זה לקפוץ למים. אחרת יש מצב שעד היום הייתי על שפת אותה בריכה

מזה תקופה הלכתי עם כבדות לב. איזו התלבטות שקשורה לאחד הילדים וידעתי שבנפול החלטה אצטרך לדבר עם ראש המוסד החינוכי בו לומד אותו ילד. ואתם יודעים, כמה שנהיה ענייניים, הרי האדם הוא יצור מורכב, אז יש צדדים רגשיים, וחששות שאולי זה יילקח אישי, אולי זה יתקבל לא טוב, ואז מחשבות על איך לעשות דברים נכון, ומה הצד השני יגיב, והאם הוא יאפשר בכלל את מה שאני מבקש, שזו חריגה מ'שורת הדין'. התייעצויות והתנסחויות ושיקולים וחשבונות, אבל בסוף הרי מגיע הרגע שצריך להרים את הטלפון ולהתקשר. ואז אין לי בראש ניסוחים או דפי מסרים, אז בזמן אמת פשוט הסברתי מה שהסברתי ושטחתי את הדברים כמו שהם, מתוך לבי, אחרי הכל אני אבא שאכפת לו מהילד שלו ומשתף במחשבות ובאופציות העומדות על הפרק.

"נו", אני מסיים את דבריי, בעוד אני חושב על הסירוב שאולי אקבל, או מי יודע אם לא איזו החמצת פנים כלשהי, והצד השני מיד אמר "בטח, בשמחה". הוא לגמרי הבין את השיקולים שלנו כהורים, את צדדי הלבטים, וזרם עם זה במאור פנים, אפילו מעבר למה שיכלתי לצפות.

סיימתי את השיחה, אבן נגולה מלבי, ואז חשבתי לעצמי: כמה התייסרת, פשוט רדפת את עצמך, על כלום… טלפון אחד שבו מדברים בכנות וזהו. כל החששות שלך, מסתבר, היו ספקולציות. לא חבל על האנרגיה שבזבזת, על הזמן ששרפת, ועל מצב הרוח שאפף אותך? וגם אם התשובה היתה אחרת, נגיד שלא היו אוהבים את מה ששאלת, נו, אז? אז היית יודע את זה ופועל בהתאם. אבל המשקל העודף שיש במחשבות יתירות הוא הרי מכביד כל כך לשווא… אפילו תועלת אין בזה.

הקטע, שזה חוזר על עצמו. ממש באותו שבוע בהקשר אחר, עם מישהו אחר, ושוב ייסורי נפש, ושוב התלבטויות איך להגיד ואולי זה לא יתקבל בצורה טובה, ושוב שיחה כנה, ומסתבר שכשאתה פשוט אומר את אשר לבך, אז ככה בדיוק זה מתקבל, בלי חשבונות ובלי התפלפלויות.

הרבה מהחששות והלחצים הם כאלו, האדם רודף את עצמו, מריץ תסריטים בראש, מדמיין תגובות, ומשחית את זמנו ומרצו לריק. אני לומד תוך כדי, לקחת נשימה, להסתכל על הלחץ והפחדים שמגיעים ללא הזמנה, ולעשות את שלי, את מה שבאחריותי. בדרך כלל הרי מה שמפחיד זה לא משהו שאני יכול לשלוט בו, מה הצד השני יגיב, או מה יקרה אם אחליט כך או אחרת. ככל שאני מסתכל על זה כצופה, זה פחות שואב אותי, פחות מנהל לי את החיים.

כשהייתי ילד, בחוג שחיה, היו רמות שונות, מתחילים ברדודים ומפעילים רק את הרגליים, ואז השלב הבא לפי ההתקדמות האישית של כל אחד. כבר הגעתי לשלב מתקדם, רוב אלו שהתחילו איתי כבר סיימו את החוג, אבל משהו אצלי היה תקוע. היום אולי לא היו עושים את זה, ואני לא מעודד לעשות ככה, שיהיה ברור(!), אני מספר מה שהיה איתי, וזה היה תלוי הקשר ואחרי תקופה ארוכה של היכרות, שעובדים איתי. יום אחד, אחד ממדריכי השחייה פשוט דחף אותי בעדינות למים העמוקים, וזהו, התחלתי לשחות כמו דג. כל מה שהייתי צריך זה לקפוץ למים. אחרת יש מצב שעד היום הייתי על שפת אותה בריכה, מתלבט, מתייסר, ומסביר לעצמי שעוד לא הגיע הזמן…

(דברים תשפ"ב)

 

הפוסט לפעמים צריך לקפוץ למים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=26920 0
הסיפור על סבתא חנה https://shabaton1.co.il/?p=26790 https://shabaton1.co.il/?p=26790#respond Tue, 26 Jul 2022 10:47:52 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=26790 החבר אומר לו בקריצה כי הפעם, הפעם סבתו הצדקת תחרוג ממנהגה… היא הולכת להעיף את האורח ושיצרח במקום אחר הסיפורים שהכי נוגעים לליבי, הם אלו שאין בהם סטריליות. זה הרי הכי טבעי ואנושי לשמור טוב על האזור הבטוח שלך נקי מהפרעות. לפתוח את הארבע אמות שלך בשביל מישהו אחר… זה על טבעי מבחינתי, כמו נס […]

הפוסט הסיפור על סבתא חנה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

החבר אומר לו בקריצה כי הפעם, הפעם סבתו הצדקת תחרוג ממנהגה… היא הולכת להעיף את האורח ושיצרח במקום אחר

הסיפורים שהכי נוגעים לליבי, הם אלו שאין בהם סטריליות. זה הרי הכי טבעי ואנושי לשמור טוב על האזור הבטוח שלך נקי מהפרעות. לפתוח את הארבע אמות שלך בשביל מישהו אחר… זה על טבעי מבחינתי, כמו נס שהאדם עצמו עושה.

חנה לעבל היתה מכונה האמא של מירון. עוד לפני למעלה מחמישים שנה היתה מבשלת ומחלקת אוכל בחצר הרשב"י, יחד עם חברתה פרומא אנשין, עד כי הרבי מלעלוב אמר פעם לרב גרוסמן שאם באים שם לבקש ישועה, כדאי לדבר איתה שהיא תתפלל, היא הגבאית… אבל גם ביתה בבתי אונגרין, שלא היה אלא שני חדרים קטנים, היה הפקר לכל. גם בשעות שאין איש חפץ באורחים, כמו צהריי יום שישי, היא נותנת תבשיל חם למי שנקלע לביתה. ולא מעט "נקלעים" לשם, כשצריכים ארוחה טובה.

נכדה ר' אהרן ברגר מארה"ב למד בבחרותו בירושלים, וממנו שמעתי חוויותיו: ערב פסח תשל"ב, המשפחה המורחבת מתארגנת לליל הסדר בביתה של הסבתא חנה, אולם היא מבקשת מחתנה ר' שמעון שיעבור בשוק של מאה שערים ויחפש אנשים שאין להם מקום לליל הסדר. אפשר להבין לבד שמי שמצוי ברחוב בליל החג מבלי תכנית הוא כנראה בודד מאד, ולפעמים יש אפילו סיבה לכך שהוא אינו מוזמן בשום מקום…

השולחן אומר כבוד והדר פסחי, כשר' שמעון נכנס עם האורח כמוצא שלל רב, ולחנה היתה אורה ושמחה. חתנה מעורר מעט לפני עריכת הסדר, ומזכיר בין השאר שיש עניין לקרוא את ההגדה בקול. האורח שלנו, מסתבר, החליט להדר באותו ענין, ומאותו רגע לא היה אפשר לנהל את הסדר. האורח שאג כל מילה בהגדה. עד כי השולחן הפך להיות One man show ולאו דוקא מופע שהיית משלם כרטיס כדי לצפות בו.

בנות המשפחה היושבות ליד סבתא חנה מתחילות ללחוץ עליה שתעיף אותו, זה כבר מוגזם. ופה מגיעה ה'התערבות'. ליד הנכד אהרן ישב חבר מהישיבה, החבר אומר לו בקריצה כי הפעם, הפעם סבתו הצדקת תחרוג ממנהגה… היא הולכת להעיף את האורח ושיצרח במקום אחר. אולם אהרן, שמכיר בטיבה של סבתו, אומר שאין סיכוי, ושניהם צופים בנעשה ומחכים לראות מה יקרה. חנה אומרת בשקט לבנות המשפחה כי היא מוכנה להוציא אותו. והחבר מביט על אהרן בחיוך של מנצחים, 'נו, גם לה יש גבולות…'.

-"אבל בתנאי אחד", היא ממשיכה מיד: "שתגידו לי מי לוקח אותו. אצל מי הוא יאכל!".

כך נמשך הסדר בשאגותיו של האורח, וחנה נתנה לנכדיה שיעור חי בלהיות הפקר לכל, בחיים שהעיקר בהם היא הנתינה, הדאגה לרווחתו של השני. ולמי שחושש שזה העכיר את רוחם, הריני לבשר כי הם מספרים על כך בגאווה אמתית וכחוויה מכוננת, ללמדך כי לב טהור שכוונותיו נקיות, אכפתיות כנה, זהו דבר מדבק.

איני חושב שאפשר או שצריך לחקות דברים כאלו, הרי אדם צריך להכיר את עצמו, ואת תכונות נפשו, אבל אנשים שכאלו מזכירים לי לפחות לחשוב על מה שכותב בנו של ר' חיים מוולוזין בשם אביו "וכה היה דברו אלי תמיד, כי האדם לא נברא לעצמו כלל, רק להועיל לאחריני בכל אשר תמצא ידו!".

אחר סיום וקיפול ארגוני ל"ג בעומר ה'תש"ס, השיבה נשמתה, והמליץ ר' שמעון אנשין מאתרא קדישא בהלוויתה, כי בטח לא רצתה להפריע השמחה של רשב"י, וחיכתה שכולם ישובו משם…

(מסעי תשפ"ב)

 

הפוסט הסיפור על סבתא חנה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=26790 0
מה אני רוצה מעצמי? https://shabaton1.co.il/?p=26658 https://shabaton1.co.il/?p=26658#respond Tue, 19 Jul 2022 08:40:40 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=26658 'חמישים ושתיים שנים אנחנו ביחד.הרי עשיתי למענה כל מיני דברים. הנה הזדמנות לעשות דבר אחרון בשבילה…' קצת לפני שהתחתנתי, הלכתי לדבר עם חבר טוב, מישהו שמאד הערכתי, לשמוע ממנו קצת. הוא אמר לי "תשמע, השאלה היא בסוף מה המטרה שלך. אם אתה בא הביתה ומצפה שכולם יעמדו דום לכבודך, גם אם זה לא מנוסח ככה […]

הפוסט מה אני רוצה מעצמי? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

'חמישים ושתיים שנים אנחנו ביחד.הרי עשיתי למענה כל מיני דברים. הנה הזדמנות לעשות דבר אחרון בשבילה…'

קצת לפני שהתחתנתי, הלכתי לדבר עם חבר טוב, מישהו שמאד הערכתי, לשמוע ממנו קצת. הוא אמר לי "תשמע, השאלה היא בסוף מה המטרה שלך. אם אתה בא הביתה ומצפה שכולם יעמדו דום לכבודך, גם אם זה לא מנוסח ככה בדיוק במילים, אבל זאת התחושה שאתה הולך איתה – אז מובטחות לך הרבה אכזבות. הרי החיים דינמיים, מצבי רוח של בני אדם שונים, יש מאורעות והרפתקאות. יש מצב שתמצא את עצמך כועס ומתוסכל לא מעט. אבל, אם אתה מגדיר מראש שאתה בא לבנות משהו, שאתה בא לתת כיכולתך, להעניק, להקשיב, לתרום את חלקך באהבה הזאת, זה יעבוד בדיוק הפוך מה'רגיל'. כל אתגר רק יחדד את ההקשבה שלך, את השמחה בזה שהנה, אתה עסוק בדבר שכל כך רצית".

אני חושב שזה מפתח בכלל בחיים. באופן אוטומטי אני יכול להיות למשל מאד עצבני בחופש הגדול אם הילדים יפריעו לי את השקט שלי. אבל, אם אני אשאל את עצמי בישוב הדעת: מה אני רוצה? הגדרת המטרה מבחינתי זה להיות בסביבה שקטה באופן תמידי, ואז כל פיפס ממש מוציא אותי מהכלים, או שאני רוצה להיות אבא? מה זה אומר מבחינתי להיות אבא? הייתי רוצה להגדיר, למשל, כמטרה השקעה בילדים שלי? להקשיב להם? אז מה זה אומר? מה אני מוכן לעשות בשביל זה?

סביר להניח שהמחשבות האלו ישנו לא רק את ההתנהלות שלי, אלא אפילו את ההרגשה, ואת העמדה הנפשית שלי מול הילדים.

בכלל, עצם המחשבה ברוגע, מה הייתי רוצה מעצמי בחיים, ומה ממש לא, יכולה לחסוך הרבה כאב וכעסים. המיקוד הזה יכול לתת הרבה כח והרבה שמחה. ממש בכל תחום.

כתבתי פה בעבר על הרב ד"ר אברהם טברסקי, הפסיכיאטר האמריקאי שהיה מומחה להתמכרויות. הספרים שלו, למעלה מתשעים, פחות זמינים לקהל קוראי העברית, לכן שמחתי כשאורן הירשהורן, שהוא עורך ומתרגם, שיתף בדף הפייסבוק שלו קצת מזכרונותיו האישיים, ושילב גם קטעים שתרגם מאנגלית מהרב טברסקי. באחד מן הקטעים הללו, (שאני כמובן מספר בלשוני) מספר הרב טברסקי על אביו שהיה אדמו"ר, וביקר במשך שנים חולים בבתי חולים ואף עמד בקשר עם רופאים מומחים. בסוף ימיו, כשחלה בסרטן הלבלב, בירר והבין שכימותרפיה לא תועיל לו. הוא חשב והחליט שאם כך, הרי שהוא אינו רוצה לעבור את הסבל הנלווה לטיפולים אלו, שהרי במקרה שלו אין בהם תועלת רפואית. אבל במקביל, רופא מסויים אמר לאשתו, שאמנם אין להם מה לעשות למענו, אלא שטיפולים כימותרפיים אולי יקנו לו עוד שלושה חודשים לחיות. היא פנתה אליו וטענה בתקיפות שכל יום הוא יקר, גם שלושה ימים, בטח ובטח שלושה חודשים.

כשהיא יצאה מהחדר, מספר הרב טברסקי, אמר לו אביו, 'אני הרי יודע (לאור הבירורים הרפואיים שעשה בעצמו) שהטיפול הזה לא באמת יאריך את ימי. הוא לא יהיה יעיל בסיטואציה ובמקרה שלי. לכן, הייתי מעדיף שלא להיכנס לזה. אבל אז, כשאפטר מן העולם אמא שלך תהיה בצער, ותגיד לעצמה שלא התעקשה מספיק, שאם רק היתה מתעקשת הייתי חי עוד מספר חודשים. היא תרגיש אשמה, וכיון שאיני רוצה שזה מה שהיא תרגיש, אעבור את הטיפולים'.

'חמישים ושתיים שנים אנחנו ביחד', הוא אמר. 'הרי עשיתי למענה כל מיני דברים. הנה הזדמנות לעשות דבר אחרון בשבילה…'.

(מטות תשפ"ב)

 

הפוסט מה אני רוצה מעצמי? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=26658 0
תנו לי מקום https://shabaton1.co.il/?p=26506 https://shabaton1.co.il/?p=26506#respond Wed, 13 Jul 2022 08:25:48 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=26506 מאחורי תמונה ברשת, טור דעה, תגובה או לייק, מאחורי בקשה, פניה או מפגש אקראי, יש בן אדם עם חלומות, שריטות ותחושות, ורצון אחד בוער, למצוא מקום בעולם יש שאדם מתהלך בעולם בעיניים כבויות, עצובות. יש לו עבודה טובה, נחשבת, עם הכנסה יפה. יש לו משפחה שמצטלמת מקסים לתמונת נושא בפייסבוק. לפעמים יש גם כשרונות שבאים […]

הפוסט תנו לי מקום הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

מאחורי תמונה ברשת, טור דעה, תגובה או לייק, מאחורי בקשה, פניה או מפגש אקראי, יש בן אדם עם חלומות, שריטות ותחושות, ורצון אחד בוער, למצוא מקום בעולם

יש שאדם מתהלך בעולם בעיניים כבויות, עצובות. יש לו עבודה טובה, נחשבת, עם הכנסה יפה. יש לו משפחה שמצטלמת מקסים לתמונת נושא בפייסבוק. לפעמים יש גם כשרונות שבאים לידי ביטוי באופן קולח. אבל הוא אומר לך "אני לא מוצא את מקומי".

זה לא פשוט. מה מבקש האדם? כסף? קריירה? מעמד? באופן עמוק יותר, האדם מבקש מקום. מקום בעולם. ואם הלב לא מחובר למה שאני עושה, גם אם זה משהו נורא 'נחשב', זה לא יעזור, אני ארגיש בגלות.

ילד שלא רואים אותו, שלא מבינים אותו, או שרק מבקרים אותו כדי שיתאים לתלם, והוא יכול להיות ילד "מוצלח" מאד, ומצטיין, אבל לפעמים הוא לא ימצא את מקומו. לא תמיד רואים את זה מיד, יש כאבים שמתפרצים אחרי שהם נחנקו הרבה שנים בפנים, אבל הם לא נעלמים לשום מקום.

ומה עם מי שכבר אינו ילד?

מאחורי תמונה ברשת, מאחורי טור דעה, מאחורי כל תגובה או לייק, מאחורי שאלה סתמית של "מה נשמע" בבופה בחתונה, מאחורי בקשה, פניה או מפגש אקראי, יש בן אדם עם חלומות ורצונות, מאוויים ושאיפות, שריטות ותחושות, ורצון אחד בוער, למצוא מקום בעולם. לעשות את הדבר שהוא הכי טוב בו והכי אוהב אותו, לקבל הכרה על מה שהוא עושה, להיות הוא במלוא מובן המילה, ולא רק מה שמצפים ממנו בחברה הסובבת או לפי פרמטרים של מה נחשב ולא נחשב. לעתים אדם זקוק למישהו שיראה אותו, שיקשיב לו אפילו לכמה דקות, אבל הקשבה כנה, נקיה, לא כזאת שמפוצצת ביקורת או עצות ופתרונות לחיים טובים. לפעמים היכולת להגיד את מה שבלבי, כמו שזה, בלי פילטרים, כי האדם שמולי מקשיב בלי לקטול אותי, זה לא רק מביא לי ניקוי, וריפוי, אלא גם מברר לי פתאום לאן אני רוצה ללכת. המקום שנתנו לי, עוזר לי למצוא את המקום שלי. ומקום זה לא עניין פיזי, אלא האפשרות להיות. להיות אני. לחיות באמת.

לפעמים אתה פוגש מישהו ויש לו אור בעיניים, הפנים שלו נראות אחרת ממה שזכרת. הוא מלא חיות פנימית. אתה מדבר איתו ואתה מגלה שהוא מצא את מקומו. אצל אחד זה מתבטא בעבודה שלו, בתחום העיסוק, אצל אחר זה מתבטא בעניינים משפחתיים, בזוגיות, ויש שזה מתבטא אפילו בחברה, מוסד חינוכי או קהילה שמתאימה לו. אבל העומק שבכל הדברים הללו, זה שהאדם מצא מקום אמתי, מקום להיות בו.

אם יש לי קונפליקטים עם הילד שלי, לפעמים כדאי לי לבדוק אם אני נותן מקום. לא תמיד אני "אשם", אבל הנושא הוא לא אשמים בכלל, אלא קודם כל אם הוא מקבל ממני את התחושה הזאת של נתינת מקום, או שאני מתוך כוונות נאצלות מוחק אותו, מרוב שאני יודע מה טוב לו ומה הוא צריך לעשות.

ועם חברים שלי? או סתם אדם הנקרה בדרכי? זו הרי הנתינה הכי גדולה שאני יכול לתת למישהו אי פעם, האפשרות להיות. לפעמים אף אחד אחר בחיים שלו לא רואה אותו באמת…

פעם ראיתי בספר "אמרי אמת" שהרבי מגור מסביר שם מה היה כל כך שמח כשהגיעו לבית המקדש: "בבית המקדש היה כל אחד מוצא את מקומו ולכן היתה שם שמחה. כי עיקר השמחה היא כשמתגלה לו לאדם מקומו"..  שנזכה!

(פנחס תשפ"ב)

 

הפוסט תנו לי מקום הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=26506 0