תנו לי מקום

מאחורי תמונה ברשת, טור דעה, תגובה או לייק, מאחורי בקשה, פניה או מפגש אקראי, יש בן אדם עם חלומות, שריטות ותחושות, ורצון אחד בוער, למצוא מקום בעולם

יש שאדם מתהלך בעולם בעיניים כבויות, עצובות. יש לו עבודה טובה, נחשבת, עם הכנסה יפה. יש לו משפחה שמצטלמת מקסים לתמונת נושא בפייסבוק. לפעמים יש גם כשרונות שבאים לידי ביטוי באופן קולח. אבל הוא אומר לך "אני לא מוצא את מקומי".

זה לא פשוט. מה מבקש האדם? כסף? קריירה? מעמד? באופן עמוק יותר, האדם מבקש מקום. מקום בעולם. ואם הלב לא מחובר למה שאני עושה, גם אם זה משהו נורא 'נחשב', זה לא יעזור, אני ארגיש בגלות.

ילד שלא רואים אותו, שלא מבינים אותו, או שרק מבקרים אותו כדי שיתאים לתלם, והוא יכול להיות ילד "מוצלח" מאד, ומצטיין, אבל לפעמים הוא לא ימצא את מקומו. לא תמיד רואים את זה מיד, יש כאבים שמתפרצים אחרי שהם נחנקו הרבה שנים בפנים, אבל הם לא נעלמים לשום מקום.

ומה עם מי שכבר אינו ילד?

מאחורי תמונה ברשת, מאחורי טור דעה, מאחורי כל תגובה או לייק, מאחורי שאלה סתמית של "מה נשמע" בבופה בחתונה, מאחורי בקשה, פניה או מפגש אקראי, יש בן אדם עם חלומות ורצונות, מאוויים ושאיפות, שריטות ותחושות, ורצון אחד בוער, למצוא מקום בעולם. לעשות את הדבר שהוא הכי טוב בו והכי אוהב אותו, לקבל הכרה על מה שהוא עושה, להיות הוא במלוא מובן המילה, ולא רק מה שמצפים ממנו בחברה הסובבת או לפי פרמטרים של מה נחשב ולא נחשב. לעתים אדם זקוק למישהו שיראה אותו, שיקשיב לו אפילו לכמה דקות, אבל הקשבה כנה, נקיה, לא כזאת שמפוצצת ביקורת או עצות ופתרונות לחיים טובים. לפעמים היכולת להגיד את מה שבלבי, כמו שזה, בלי פילטרים, כי האדם שמולי מקשיב בלי לקטול אותי, זה לא רק מביא לי ניקוי, וריפוי, אלא גם מברר לי פתאום לאן אני רוצה ללכת. המקום שנתנו לי, עוזר לי למצוא את המקום שלי. ומקום זה לא עניין פיזי, אלא האפשרות להיות. להיות אני. לחיות באמת.

לפעמים אתה פוגש מישהו ויש לו אור בעיניים, הפנים שלו נראות אחרת ממה שזכרת. הוא מלא חיות פנימית. אתה מדבר איתו ואתה מגלה שהוא מצא את מקומו. אצל אחד זה מתבטא בעבודה שלו, בתחום העיסוק, אצל אחר זה מתבטא בעניינים משפחתיים, בזוגיות, ויש שזה מתבטא אפילו בחברה, מוסד חינוכי או קהילה שמתאימה לו. אבל העומק שבכל הדברים הללו, זה שהאדם מצא מקום אמתי, מקום להיות בו.

אם יש לי קונפליקטים עם הילד שלי, לפעמים כדאי לי לבדוק אם אני נותן מקום. לא תמיד אני "אשם", אבל הנושא הוא לא אשמים בכלל, אלא קודם כל אם הוא מקבל ממני את התחושה הזאת של נתינת מקום, או שאני מתוך כוונות נאצלות מוחק אותו, מרוב שאני יודע מה טוב לו ומה הוא צריך לעשות.

ועם חברים שלי? או סתם אדם הנקרה בדרכי? זו הרי הנתינה הכי גדולה שאני יכול לתת למישהו אי פעם, האפשרות להיות. לפעמים אף אחד אחר בחיים שלו לא רואה אותו באמת…

פעם ראיתי בספר "אמרי אמת" שהרבי מגור מסביר שם מה היה כל כך שמח כשהגיעו לבית המקדש: "בבית המקדש היה כל אחד מוצא את מקומו ולכן היתה שם שמחה. כי עיקר השמחה היא כשמתגלה לו לאדם מקומו"..  שנזכה!

(פנחס תשפ"ב)