הסיפור על סבתא חנה

החבר אומר לו בקריצה כי הפעם, הפעם סבתו הצדקת תחרוג ממנהגה… היא הולכת להעיף את האורח ושיצרח במקום אחר

הסיפורים שהכי נוגעים לליבי, הם אלו שאין בהם סטריליות. זה הרי הכי טבעי ואנושי לשמור טוב על האזור הבטוח שלך נקי מהפרעות. לפתוח את הארבע אמות שלך בשביל מישהו אחר… זה על טבעי מבחינתי, כמו נס שהאדם עצמו עושה.

חנה לעבל היתה מכונה האמא של מירון. עוד לפני למעלה מחמישים שנה היתה מבשלת ומחלקת אוכל בחצר הרשב"י, יחד עם חברתה פרומא אנשין, עד כי הרבי מלעלוב אמר פעם לרב גרוסמן שאם באים שם לבקש ישועה, כדאי לדבר איתה שהיא תתפלל, היא הגבאית… אבל גם ביתה בבתי אונגרין, שלא היה אלא שני חדרים קטנים, היה הפקר לכל. גם בשעות שאין איש חפץ באורחים, כמו צהריי יום שישי, היא נותנת תבשיל חם למי שנקלע לביתה. ולא מעט "נקלעים" לשם, כשצריכים ארוחה טובה.

נכדה ר' אהרן ברגר מארה"ב למד בבחרותו בירושלים, וממנו שמעתי חוויותיו: ערב פסח תשל"ב, המשפחה המורחבת מתארגנת לליל הסדר בביתה של הסבתא חנה, אולם היא מבקשת מחתנה ר' שמעון שיעבור בשוק של מאה שערים ויחפש אנשים שאין להם מקום לליל הסדר. אפשר להבין לבד שמי שמצוי ברחוב בליל החג מבלי תכנית הוא כנראה בודד מאד, ולפעמים יש אפילו סיבה לכך שהוא אינו מוזמן בשום מקום…

השולחן אומר כבוד והדר פסחי, כשר' שמעון נכנס עם האורח כמוצא שלל רב, ולחנה היתה אורה ושמחה. חתנה מעורר מעט לפני עריכת הסדר, ומזכיר בין השאר שיש עניין לקרוא את ההגדה בקול. האורח שלנו, מסתבר, החליט להדר באותו ענין, ומאותו רגע לא היה אפשר לנהל את הסדר. האורח שאג כל מילה בהגדה. עד כי השולחן הפך להיות One man show ולאו דוקא מופע שהיית משלם כרטיס כדי לצפות בו.

בנות המשפחה היושבות ליד סבתא חנה מתחילות ללחוץ עליה שתעיף אותו, זה כבר מוגזם. ופה מגיעה ה'התערבות'. ליד הנכד אהרן ישב חבר מהישיבה, החבר אומר לו בקריצה כי הפעם, הפעם סבתו הצדקת תחרוג ממנהגה… היא הולכת להעיף את האורח ושיצרח במקום אחר. אולם אהרן, שמכיר בטיבה של סבתו, אומר שאין סיכוי, ושניהם צופים בנעשה ומחכים לראות מה יקרה. חנה אומרת בשקט לבנות המשפחה כי היא מוכנה להוציא אותו. והחבר מביט על אהרן בחיוך של מנצחים, 'נו, גם לה יש גבולות…'.

-"אבל בתנאי אחד", היא ממשיכה מיד: "שתגידו לי מי לוקח אותו. אצל מי הוא יאכל!".

כך נמשך הסדר בשאגותיו של האורח, וחנה נתנה לנכדיה שיעור חי בלהיות הפקר לכל, בחיים שהעיקר בהם היא הנתינה, הדאגה לרווחתו של השני. ולמי שחושש שזה העכיר את רוחם, הריני לבשר כי הם מספרים על כך בגאווה אמתית וכחוויה מכוננת, ללמדך כי לב טהור שכוונותיו נקיות, אכפתיות כנה, זהו דבר מדבק.

איני חושב שאפשר או שצריך לחקות דברים כאלו, הרי אדם צריך להכיר את עצמו, ואת תכונות נפשו, אבל אנשים שכאלו מזכירים לי לפחות לחשוב על מה שכותב בנו של ר' חיים מוולוזין בשם אביו "וכה היה דברו אלי תמיד, כי האדם לא נברא לעצמו כלל, רק להועיל לאחריני בכל אשר תמצא ידו!".

אחר סיום וקיפול ארגוני ל"ג בעומר ה'תש"ס, השיבה נשמתה, והמליץ ר' שמעון אנשין מאתרא קדישא בהלוויתה, כי בטח לא רצתה להפריע השמחה של רשב"י, וחיכתה שכולם ישובו משם…

(מסעי תשפ"ב)