מה אני רוצה מעצמי?

'חמישים ושתיים שנים אנחנו ביחד.הרי עשיתי למענה כל מיני דברים. הנה הזדמנות לעשות דבר אחרון בשבילה…'

קצת לפני שהתחתנתי, הלכתי לדבר עם חבר טוב, מישהו שמאד הערכתי, לשמוע ממנו קצת. הוא אמר לי "תשמע, השאלה היא בסוף מה המטרה שלך. אם אתה בא הביתה ומצפה שכולם יעמדו דום לכבודך, גם אם זה לא מנוסח ככה בדיוק במילים, אבל זאת התחושה שאתה הולך איתה – אז מובטחות לך הרבה אכזבות. הרי החיים דינמיים, מצבי רוח של בני אדם שונים, יש מאורעות והרפתקאות. יש מצב שתמצא את עצמך כועס ומתוסכל לא מעט. אבל, אם אתה מגדיר מראש שאתה בא לבנות משהו, שאתה בא לתת כיכולתך, להעניק, להקשיב, לתרום את חלקך באהבה הזאת, זה יעבוד בדיוק הפוך מה'רגיל'. כל אתגר רק יחדד את ההקשבה שלך, את השמחה בזה שהנה, אתה עסוק בדבר שכל כך רצית".

אני חושב שזה מפתח בכלל בחיים. באופן אוטומטי אני יכול להיות למשל מאד עצבני בחופש הגדול אם הילדים יפריעו לי את השקט שלי. אבל, אם אני אשאל את עצמי בישוב הדעת: מה אני רוצה? הגדרת המטרה מבחינתי זה להיות בסביבה שקטה באופן תמידי, ואז כל פיפס ממש מוציא אותי מהכלים, או שאני רוצה להיות אבא? מה זה אומר מבחינתי להיות אבא? הייתי רוצה להגדיר, למשל, כמטרה השקעה בילדים שלי? להקשיב להם? אז מה זה אומר? מה אני מוכן לעשות בשביל זה?

סביר להניח שהמחשבות האלו ישנו לא רק את ההתנהלות שלי, אלא אפילו את ההרגשה, ואת העמדה הנפשית שלי מול הילדים.

בכלל, עצם המחשבה ברוגע, מה הייתי רוצה מעצמי בחיים, ומה ממש לא, יכולה לחסוך הרבה כאב וכעסים. המיקוד הזה יכול לתת הרבה כח והרבה שמחה. ממש בכל תחום.

כתבתי פה בעבר על הרב ד"ר אברהם טברסקי, הפסיכיאטר האמריקאי שהיה מומחה להתמכרויות. הספרים שלו, למעלה מתשעים, פחות זמינים לקהל קוראי העברית, לכן שמחתי כשאורן הירשהורן, שהוא עורך ומתרגם, שיתף בדף הפייסבוק שלו קצת מזכרונותיו האישיים, ושילב גם קטעים שתרגם מאנגלית מהרב טברסקי. באחד מן הקטעים הללו, (שאני כמובן מספר בלשוני) מספר הרב טברסקי על אביו שהיה אדמו"ר, וביקר במשך שנים חולים בבתי חולים ואף עמד בקשר עם רופאים מומחים. בסוף ימיו, כשחלה בסרטן הלבלב, בירר והבין שכימותרפיה לא תועיל לו. הוא חשב והחליט שאם כך, הרי שהוא אינו רוצה לעבור את הסבל הנלווה לטיפולים אלו, שהרי במקרה שלו אין בהם תועלת רפואית. אבל במקביל, רופא מסויים אמר לאשתו, שאמנם אין להם מה לעשות למענו, אלא שטיפולים כימותרפיים אולי יקנו לו עוד שלושה חודשים לחיות. היא פנתה אליו וטענה בתקיפות שכל יום הוא יקר, גם שלושה ימים, בטח ובטח שלושה חודשים.

כשהיא יצאה מהחדר, מספר הרב טברסקי, אמר לו אביו, 'אני הרי יודע (לאור הבירורים הרפואיים שעשה בעצמו) שהטיפול הזה לא באמת יאריך את ימי. הוא לא יהיה יעיל בסיטואציה ובמקרה שלי. לכן, הייתי מעדיף שלא להיכנס לזה. אבל אז, כשאפטר מן העולם אמא שלך תהיה בצער, ותגיד לעצמה שלא התעקשה מספיק, שאם רק היתה מתעקשת הייתי חי עוד מספר חודשים. היא תרגיש אשמה, וכיון שאיני רוצה שזה מה שהיא תרגיש, אעבור את הטיפולים'.

'חמישים ושתיים שנים אנחנו ביחד', הוא אמר. 'הרי עשיתי למענה כל מיני דברים. הנה הזדמנות לעשות דבר אחרון בשבילה…'.

(מטות תשפ"ב)