מרדכי גרנביץ
כל מה שהייתי צריך זה לקפוץ למים. אחרת יש מצב שעד היום הייתי על שפת אותה בריכה
מזה תקופה הלכתי עם כבדות לב. איזו התלבטות שקשורה לאחד הילדים וידעתי שבנפול החלטה אצטרך לדבר עם ראש המוסד החינוכי בו לומד אותו ילד. ואתם יודעים, כמה שנהיה ענייניים, הרי האדם הוא יצור מורכב, אז יש צדדים רגשיים, וחששות שאולי זה יילקח אישי, אולי זה יתקבל לא טוב, ואז מחשבות על איך לעשות דברים נכון, ומה הצד השני יגיב, והאם הוא יאפשר בכלל את מה שאני מבקש, שזו חריגה מ'שורת הדין'. התייעצויות והתנסחויות ושיקולים וחשבונות, אבל בסוף הרי מגיע הרגע שצריך להרים את הטלפון ולהתקשר. ואז אין לי בראש ניסוחים או דפי מסרים, אז בזמן אמת פשוט הסברתי מה שהסברתי ושטחתי את הדברים כמו שהם, מתוך לבי, אחרי הכל אני אבא שאכפת לו מהילד שלו ומשתף במחשבות ובאופציות העומדות על הפרק.
"נו", אני מסיים את דבריי, בעוד אני חושב על הסירוב שאולי אקבל, או מי יודע אם לא איזו החמצת פנים כלשהי, והצד השני מיד אמר "בטח, בשמחה". הוא לגמרי הבין את השיקולים שלנו כהורים, את צדדי הלבטים, וזרם עם זה במאור פנים, אפילו מעבר למה שיכלתי לצפות.
סיימתי את השיחה, אבן נגולה מלבי, ואז חשבתי לעצמי: כמה התייסרת, פשוט רדפת את עצמך, על כלום… טלפון אחד שבו מדברים בכנות וזהו. כל החששות שלך, מסתבר, היו ספקולציות. לא חבל על האנרגיה שבזבזת, על הזמן ששרפת, ועל מצב הרוח שאפף אותך? וגם אם התשובה היתה אחרת, נגיד שלא היו אוהבים את מה ששאלת, נו, אז? אז היית יודע את זה ופועל בהתאם. אבל המשקל העודף שיש במחשבות יתירות הוא הרי מכביד כל כך לשווא… אפילו תועלת אין בזה.
הקטע, שזה חוזר על עצמו. ממש באותו שבוע בהקשר אחר, עם מישהו אחר, ושוב ייסורי נפש, ושוב התלבטויות איך להגיד ואולי זה לא יתקבל בצורה טובה, ושוב שיחה כנה, ומסתבר שכשאתה פשוט אומר את אשר לבך, אז ככה בדיוק זה מתקבל, בלי חשבונות ובלי התפלפלויות.
הרבה מהחששות והלחצים הם כאלו, האדם רודף את עצמו, מריץ תסריטים בראש, מדמיין תגובות, ומשחית את זמנו ומרצו לריק. אני לומד תוך כדי, לקחת נשימה, להסתכל על הלחץ והפחדים שמגיעים ללא הזמנה, ולעשות את שלי, את מה שבאחריותי. בדרך כלל הרי מה שמפחיד זה לא משהו שאני יכול לשלוט בו, מה הצד השני יגיב, או מה יקרה אם אחליט כך או אחרת. ככל שאני מסתכל על זה כצופה, זה פחות שואב אותי, פחות מנהל לי את החיים.
כשהייתי ילד, בחוג שחיה, היו רמות שונות, מתחילים ברדודים ומפעילים רק את הרגליים, ואז השלב הבא לפי ההתקדמות האישית של כל אחד. כבר הגעתי לשלב מתקדם, רוב אלו שהתחילו איתי כבר סיימו את החוג, אבל משהו אצלי היה תקוע. היום אולי לא היו עושים את זה, ואני לא מעודד לעשות ככה, שיהיה ברור(!), אני מספר מה שהיה איתי, וזה היה תלוי הקשר ואחרי תקופה ארוכה של היכרות, שעובדים איתי. יום אחד, אחד ממדריכי השחייה פשוט דחף אותי בעדינות למים העמוקים, וזהו, התחלתי לשחות כמו דג. כל מה שהייתי צריך זה לקפוץ למים. אחרת יש מצב שעד היום הייתי על שפת אותה בריכה, מתלבט, מתייסר, ומסביר לעצמי שעוד לא הגיע הזמן…
(דברים תשפ"ב)
