כמה אנשים ישנם, שכל הזמן חותרים קדימה ולא נחים על זרי הדפנה של הישגיהם עד כה?
ילד קטן הייתי, עת לקח אותי אבא לסיום הש"ס עם תלמידי המכינה הקדם צבאית בפדואל. מי שסיים את הש"ס -זו הפעם השלישית- היה חבר שלו, הרב אלימלך שפירא, שעמד אז בראש המכינה עם חברו בלב ונפש יבדלחט"א הרב מאיר כץ.
מה שתפס אותי כבר אז כילד באותו סיום, היתה העדינות שבה זה נעשה. בלי שום פוזות, לא של חשיבות ונפיחות עצמית, ומצד שני גם לא של צקצוקי הצטנעות וענווה מעושה. משהו פשוט מאד, נעים מאד. תחושה כזאת שיהודי עושה מה שהוא צריך, לא כי הוא יותר ממישהו אחר, לא כי "הוא" העניין פה, וממילא איזה שמח זה לכולנו…
כמה אנשים ישנם, שכל הזמן חותרים קדימה ולא נחים על זרי הדפנה של הישגיהם עד כה? הוא הרי כבר למד במרכז הרב, למד בישיבת הסדר והמשיך בכולל, כבר הוסמך לרבנות, וכבר הקים משפחה לתפארת, למד ולימד, "היעדים הושגו" לכאורה.
אבל הוא מחפש משהו שחסר לו. ובמילה 'מחפש' איני מתכוון למישהו שישן טוב בלילה, ובבוקר חיפש קצת בגוגל אולי ימצא סדנה שתעשיר את ידיעותיו, אלא שאחר סדר יומו העמוס, בלילות הוא נוסע ומכתת רגליו לבקש תורה, לבקש את שאהבה נפשו. כזאת היא אהבה כנראה, לא נותנת מנוח, לא נותנת לישון בשקט…
סיבובים וחיפושים בבתי מדרש שונים, ומה שהוא ביקש – היה לבסוף, כך מסתבר, קרוב מאד. דווקא בבני ברק האפורה, נטולת הילת מסתורין, לא רחוק ממגדל המים.
גרם מדרגות קטן יכול להיות מעבר בין עולמות, ממש כמו רציף "תשע ושלושת רבעי" הידוע מתחנת קינגס קרוס בלונדון הבירה. כזה היה גרם המדרגות ברחוב חזון איש בבני ברק, זה שמוביל היה אל בית מדרשו של רבי ברוך שלום אשלג זצ"ל. הלילות המשיכו להיות לילות ללא שינה רבה, אבל הפעם הייתה כתובת ידועה וקבועה, שם צולל היה בחבורה אל תורת הקבלה ודרכי העבודה של בעל 'הסולם', ובבוקר חוזר בכוחות חדשים לשגרת יומו, למשפחתו האהובה, ולתלמידיו.
במשך שמונה עשרה שנה הוא נוסע לפנות בוקר לבני ברק ללמוד, והלימוד הזה מלווה בעבודה פנימית תובענית, ובביקורת עצמית נוקבת. זהו לימוד שכזה ההולך יד ביד עם עבודת המידות בלי 'מריחות'. ובכל השנים הללו הבגדים מונחים בחדר אחר, כדי שלא יעיר את אשתו חלילה כשהוא קם להתארגן.
לפנות בוקר הוא יוצא לדרכו, יום אחרי יום, או יותר נכון לילה אחרי לילה. וכל זאת, למען הסר ספק- כאשר היום עצמו עמוס בעשיה אינטנסיבית, מסעות ניווטים עם התלמידים במכינה, שיעורים קבועים, סיורי שטח, מטווחים, מה לא… אלו הרי דברים שממלאים לאנשים את החיים ומאפשרים ללכת לישון בתחושת שביעות רצון. אבל לא אצלו… הלילה עבורו זהו לא זמן לבזבז, השקט הזה מאפשר לו לצלול אל תורת הסוד. ביגיעה, בעקביות, וכדרכו – בשקט ובענווה.
ומגיעים זמנים לא קלים פה בארץ חמדת אבות, והרב שפירא מחליט להקדים את הלימוד בחצי שעה, הוא רוצה להוסיף משהו בשביל כלל ישראל… אז ברבע לשלוש הוא כבר בדרכו, בלי ויתורים.
ובט"ז מנחם אב לפני עשרים שנה, אחרי שהתארגן בשקט, טבל במקווה כמנהגו, ויצא אל הדרך המובילה מפדואל אל בית המדרש ההוא ברחוב חזון איש בבני ברק, פוגעים בו כדורי המרצחים והוא עולה בסערה השמימה.
(ואתחנן תשפ"ב)