רגשות של אחרים

כמה קשה להמתין, לנשום, להירגע ממשהו שבאותה שניה 'הדליק' אותי. לפעמים זה גם עטוף באמת וצדק והכל לשם שמיים, כידוע.

הרב ראובן פיינשטיין ראש ישיבת סטייטן איילנד מגיע לאביו הפוסק הנודע ר' משה פיינשטיין להתייעץ בדחיפות בענייניי ישיבתו. רגע לפני שהוא מתחיל לשטוח את העניין נכנסת מישהי למשרד ומתחילה לספר את צרותיה. לא צריך היה להיות מומחה עצום כדי להבין מתוך החוויות שתוארו כי מדובר במקרה של אי שפיות. אחרי שעה ארוכה ר' ראובן מתכוון להפסיק אותה ולהגיד שאביו הבין את המצב, אולם אביו עוצר אותו ולוחש לו ביידיש: "אין לה מי שיקשיב לה!". רק אחרי שעה וחצי נוספות של הקשבה פנתה האשה ללכת לדרכה.

מקורביו מעידים גם על מישהי שהיתה מתקשרת מידי יום, כשבדרך כלל אחרי שאלה הלכתית היתה מתקשרת עוד פעמיים-שלוש לוודא ששמעה כראוי את התשובה. מישהו החליט לשים לזה סוף, הוא לקח את הטלפון כדי להסביר לה שמדובר בראש ישיבה, מגדולי הדור, וזמנו יקר. אולם ר' משה עצר אותו, 'מה פתאום! הנח לה, זהו אופייה, היא לא מסוגלת להתנהל אחרת. אני, תפקידי לענות לה'.

פעם אף הגיעה מישהי שהתעקשה להיכנס לדבר עמו כיוון שאחותה מרוסיה שלחה לה מכתב והיא צריכה שהוא יתרגם! התלמיד שהיה בפתח הסביר לה שלא באים לרב בשביל דברים כאלו, 'מה הכוונה?' תמהה, 'הרי הוא עושה זאת בשבילי כבר עשרים שנה…'.

נסעתם פעם בכבישי ניו יורק? אם אתה מפספס יציאה או מחלף, אתה עלול להסתובב עוד שעות רבות בדרכים אין סופיות. וכמה פעמים קרה שמי שנהג עבורו פספס יציאה, מה שגרם לתלונות מנוסעים אחרים. ר' משה בזמן אמת שתק, ואז בהמשך הנסיעה, דיבר 'כבדרך אגב', על מזג האויר והערפל, על כך שהוא לא מצליח לראות את התמרורים ושזה ממש נס שמישהו מסוגל לנהוג בתנאים כאלו…

זה לא רק אלול שבפתח וסוחף למחשבות נוגות, אלא גם השיח ברשתות, המהירות שבה אפשר להגיב לכל אחד על כל דבר. כמה קשה להמתין, לנשום, להירגע ממשהו שבאותה שניה 'הדליק' אותי. לפעמים זה גם עטוף באמת וצדק והכל לשם שמיים, כידוע. איני יודע אם יש דבר קשה יותר ונחוץ יותר מלהיות רגיש לרגשותיו של השני. אם אני צודק זה כבר מתיר לי לגרום צער למישהו? לעקוץ אותו אישית?

סיפורים שיש בהם מחשבה על האחר, נוגעים לליבי, ומעוררים למחשבה על ה"הלוך ילך" ביום יום. לפעמים זה ענין של עוד כמה דקות, לשהות קצת לפני שאני מגיב, לתרגל את זה שחוץ מכל השיקולים של להיות צודק או לתת ביקורת "בונה" – אני רוצה להכניס גם מחשבה על השני, מה הוא ירגיש עם זה.

חשוב לתת קרדיט למי שראיין והעלה על הכתב, הסיפורים אמנם מובאים פה בלשוני, אך קראתים בזמנו בספר על ר' משה, שכתבו הרב שמעון פינקלמן והרב נתן שרמן, (המהדורה העברית בהוצאת "נחלה" בהשתתפות ארטסקרול ירושלים).

וסיפור לסיום, אמנית אחת שהיתה עקרה, הגיעה לבקש ברכה להיפקד. כשנולד בנה הביאה לר' משה כתודה – ציור שלה. הרבנית תלתה את הציור בחדר האוכל. הילד גדל מעט ואמו הביאה אותו לביקור, שהרב יראה אותו. כשיצאה, בעודה מחכה למעלית, ר' משה הגיע אליה בריצה. חשוב היה לו להסביר לה כי חדר האוכל הפך לבית כנסת קטן, והרבנית העבירה את הציור לחדר אחר, לכן היא לא ראתה אותו תלוי במקומו…

(ראה תשפ"ב)