מרדכי גרנביץ
כדאי לעצור מידי פעם, לבדוק אולי משהו נדבק לי לנעליים, אולי דרכתי על משהו חשוב בלי ששמתי לב…
לפני אי אלו שנים, הייתי נוסע עם חבר טוב, מוסיקאי גם הוא, לכל מיני מקומות שונים לנגן ולעשות שמח. בסיסים צבאיים, חולים מאושפזים, לפעמים מאוחר בלילה עם נוער ברחובות, ולפעמים היינו דופקים בדלתות הבתים. היום אני לא מבין מאיפה היה לנו האומץ, אבל למעשה, פעמים רבות זכינו להגיע בזמן הנכון לסיטואציה שבורה, לאנשים שממש זה מה שהם היו צריכים באותו רגע. יש המון סיפורים מאותה תקופה, אבל אני דווקא מעדיף לספר משהו פחות זורח ונוצץ…
ישבנו בבית לקפה, ודיברנו על האור הגדול שאפשר להביא בקצת תשומת לב. בדיוק קראתי אז את הספר "הרבי מקרן הרחוב", שזה באמת ספר משנה תודעה לטעמי, והייתי 'דלוק אש' על רק לעשות טוב בעולם. ואז, היו דפיקות בדלת, זה היה שכן שהיה צריך משהו שמאד לא התחשק לי באותו רגע. אני לא זוכר מה, אבל זה היה משהו בסגנון של להשלים מניין מוקדם או משהו דומה. זה היה כל כך תקוע, שנפנפתי ככה בהינף יד. ואז חבר שלי שישב איתי אמר לי, "תשמע, תשומת לב, יחס לבבי ומכבד, זה אפילו לשכן…". זה היה בוקס לתוך הבטן. אני מוכן לנסוע שעה וחצי נסיעה בסתם ערב שאחרי יום עבודה, כדי להאיר איזו פינה חשוכה בלבו של מישהו, אז כל כך קשה להאיר פנים לשכן שמבקש משהו? גם אם אתה לא יכול בדיוק לעמוד דום ולעשות מה שהוא ביקש, יש בלב שלך מקום לפניה שלו? או שזה שמור רק לפרויקטים מיוחדים שיהפכו את העולם?
אתם יודעים, יש בתחילת הפרשה את הדרשה של חז"ל על מצוות שאדם "דש בעקביו". מתי אדם דורך על משהו בלי לשים לב? לא כשהוא אדם רע חלילה, אלא כשהוא עם הראש קדימה. הראש הרי באידאולוגיות הגדולות, רוצה להציל את העולם, מי שם לב למה שקורה מתחת לרגליים? לפעמים כשאתה עסוק עם סוגיות מפוצצות כמו אחדות או מהפכות חברתיות, אתה יכול לשכוח את החבר'ה שעובדים איתך במשרד, או ההוא שאתה פוגש במכולת. ובסוגיות כמו דת ומדינה – הרי בחודשיים הקרובים נשמע לא מעט מי יותר יהודי או פחות יהודי ודאגות ל'כלל ישראל'. ומה בתכלס' קורה בארבע אמות שלי? אכפת לי גם מ'פרט ישראל'?
הכותרות הגדולות לפעמים עלולות לגרום לי להיסח הדעת. אני נהיה מגוייס לאיזה משהו גדול ועצום וזה לפעמים מטשטש ומתעתע. פעם ישב אצלי חבר מניו יורק, אחד שטייל בכל העולם. היו הרבה אורחים אצלנו באותה השבת, והבת הקטנה רצתה שאשאל אותה על פרשת השבוע, אבל הייתי עסוק מאד עם האורחים ודחיתי אותה לזמן אחר. הוא אמר לי אחר כך, אותו חבר, דע לך שהתארחתי בכל מיני מקומות, כמו בתי חב"ד או מרכזים שונים בעולם, הכי הותיר עלי רושם זה מישהו שנתן את תשומת הלב לילד הקטן שלו שסיפר מה למדו בגן. לפעמים אתה עסוק בלארח ושוכח לארח את הבת שלך, לפעמים אתה חושב 'הנה, אני נותן טעם של שבת למישהו', נו מה, והילדה שלך לא צריכה?
חשוב לציין שאין בזה כללים, הרי לא תמיד אפשר להתייחס לכל ענין, לא תמיד זה גם נכון באותו רגע. אבל כדאי לעצור מידי פעם, לבדוק אולי משהו נדבק לי לנעליים, אולי דרכתי על משהו חשוב בלי ששמתי לב…
(עקב תשפ"ב)
