מרדכי גרנביץ
מעולם לא רציתי לכתוב משהו שיהיה סתמי, תמיד עמדו לנגד עיניי הקוראים, ואם זה לא משהו שייגע ללבם או יעורר מחשבה, אז בזבזתי את זמנם
במשך כמה שנים כתבתי ברשת החברתית, פייסבוק, ככל העולה על רוחי. סיפורים אישיים, שירים, טורי דעה, החל מנושאים נפיצים כמו דת ומדינה, יציאה בשאלה, והסכנה בהסתאבות של ממסד באשר הוא. דרך נושאים רומנטיים כמו בדידות ואהבה, או אנקדוטות שמצאתי בצלילותי לנבכי ההיסטוריה החסידית, וכלה בתובנות שקשורות לחיים ולעבודת האלוקים. ברבות הזמן חלק מהפוסטים הללו נכרכו ל"ספר האהבה והשיגעון" שיצא לאור לפני כשלוש שנים.
לפני כמעט חמש שנים התחלתי לכתוב פה, בבמה המכובדת הזאת, וכך מצאתי עצמי נדרש לזקק יותר, לדייק, לסדר ולנפות. לא הרי פוסט אינטואיטיבי שאפשר למחוק בכל רגע נתון, כטור שמודפס ומקבל חשיפה בקרב באי בתי הכנסת. לא הרי 'דף' שלי בו אני יכול לכתוב מה שמתחשק לי באותו רגע, כטור בעלון חשוב שמהווה במה לכותבים רציניים ומוגש לקריאתו של ציבור באופן רשמי.
ייאמר לשבחו של מוטי זפט העורך של העלון שאתם מחזיקים כעת, שהוא מעולם לא אמר לי מה לכתוב או מה לא. לא סינן אותי ולא ביקש להגיש משהו שאינו אני, וזה אינו מובן מאליו.
מה שנדרש ממני בעצם הנכונות לכתוב טור קבוע, זו הקביעות. העלון יוצא לעריכה ולדפוס כבר באמצע השבוע והעמוד שלי מחכה לי, בין אם יש משהו שקולח ממני ובין אם לאו. זה לפעמים עמל של ממש, מעולם לא רציתי לכתוב משהו שיהיה סתמי, תמיד עמדו לנגד עיניי הקוראים, ואם זה לא משהו שייגע ללבם או יעורר מחשבה, אז בזבזתי את זמנם. זה היה עבורי שיעור חשוב בהתמדה, בהשקעת מחשבה במילה הכתובה, בכתיבה יזומה – שלא כמו ברשת החברתית בה אני כותב רק כשמתחשק לי. או כמו שאמר לי פעם המוסיקאי אברהם טל בהקשר לכתיבת טקסטים ומוסיקה – השראה זה לעצלנים. הוא שיתף אותי בזמנו בתובנה הזאת, שדורשת ממך פשוט להיכנס לחדר, להתיישב ולנסות לכתוב, ולא לחכות כל הזמן ל"מוזה" שתבוא או שלא… זה לימוד חשוב בעיניי.
המיילים שקבלתי מכם היו חומר דלק ונתנו כח: הנה יש מי שקורא, חושב על הדברים, מגיב, מפרגן, או מתווכח. הדברים נשמעים ואינם נזרקים סתם בחלל האוויר.
בשנה האחרונה התלבטתי כמה פעמים אם להמשיך לכתוב. בכל פעם שלא הייתי שלם לגמרי עם משהו שכתבתי, או שלא הייתי בטוח שיש לי באמת משהו להגיד בפלטפורמה מהסוג הזה, חשבתי אולי להפסיק. אבל איכשהו, לפעמים מייל מקורא, לפעמים מחשבה שעדיף לקחת נשימה לפני שמפסיקים משהו חיובי. אז המשכתי.
לאחרונה תהיתי שוב בשאלה הזאת, ואיני בטוח שכרגע זה נכון שאמשיך לכתוב טור קבוע. לכן החלטתי להיפרד מפה כעת. כפי שאמרתי, אם אני מרגיש שלא בכל שבוע אני מסוגל לכתוב משהו משמעותי שטרם כתבתי פה, אז צריך לדעת לעצור.
ברצוני להודות מעומק הלב למערכת "שבתון" ומוטי זפט בראשה. על הזכות לקחת חלק מעל במה מכובדת שכזאת. על יחס טוב, זמינות, ענייניות, ומקצועיות.
אני רוצה להודות לכם הקוראים ולכן הקוראות. על עצם הכבוד שחלקתם לי בקריאת דבריי. ועל התגובות החמות שרבים מכם טרחו לשלוח לי למייל.
זה הזמן לאחל ל"שבתון" שימשיך להשמיע קולות מגוונים, מעניינים, ישירים, מעוררי מחשבה, ובגובה העיניים.
ולקוראים באשר הם שם, שתמשיכו להיות כתובת לכל מה שקורה פה. תודה!
(כי תבוא תשפ"ב)
