תפיסה היסטורית זו אפשר לדעתי למצוא גם בעיקרי ליל הסדר, כפי שנוסחו על ידי רבן גמליאל, כשנדרש לעצב ליל סדר חדש לאחר חורבן המקדש. "רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר" (משנה פסחים י, ה). אפשר לספר על "פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר" עד שיעלה עמוד השחר של מחר, אבל אתמקד כאן רק במוקדם ומאוחר: בסדרם של שלושת אלה, ובמשמעותם האישית והלאומית בכל דור ובדורנו.

בעיצומו של ליל הסדר, רבן גמליאל משנה לנו את הסדר. לפי סדר המאורעות צריך היה המרור להיות ראשון, שכן הוא זכר לחיים המרים במצרים בשנות השעבוד; פסח היה אמור לבוא אחריו, כזכר לקורבן שלפני היציאה הוקרב; והמצה צריכה הייתה להיות אחרונה, כסמל ליציאה משעבוד לגאולה. נשאלת השאלה: מפני מה נשתנה הסדר של ההגדה, מסדר הדברים שבפועל אירע?

אציע את אחת התשובות, שבה גלומות תובנות חשובות ומשמעויות לאומיות עכשוויות. הנס הגדול של ליל פסח שבו "פָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם", ולקיחת המצה המסמלת את הגאולה, היו לילה חד-פעמי בהיסטוריה. המרור מגיע לבסוף, משום שהוא לא מתייחס רק לשעבוד במצרים, אלא גם לכל תולדות ישראל שלאחר מכן, שהיו מלאי מרורים. רבן גמליאל, שקובע את עיקרי ליל הסדר ביבנה לאחר חורבן הבית השני, יודע על מלכויות צוררות נוספות שהגיעו אחרי מלכות מצרים: בבל, יוון ורומא. הוא מבין שבקורות עמנו מתחוללים ניסים, אך הם גם רצופים גזירות, חורבנות, השמדות ושאר מיני מרורים.

בהמשך לתפיסה היסטורית זו של דברי ההגדה, ברצוני להפיק, בהשראת דברים של סבי, הרב קניאל זצ"ל (דברי יהושע, ב, עמ' 642-3), שלוש תובנות והוראות שנכונות לחיינו, חשובות לכל תולדות עמנו ואקטואליות מאוד בזמנינו:

בהזכרת קורבן הפסח אנו לא רק מעלים על נס את נס הפסיחה של ה' על בתי בני ישראל במצרים, אלא גם את מסירות הנפש של אבותינו שלקחו את השה – אלוהי המצרים. הם שחטוהו וזרקו את דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות לעיני כל שכניהם, לא היססו ולא פחדו. פסח מלמד שכאשר באה תקופה קשה של גזירות או של אויבים, עלינו להיות מוכנים להילחם במסירות נפש. מסירות נפש זו שהשתקפה בקורבן פסח הייתה הצעד הראשון לגאולה, איתערותא דלתתא שמעוררת התעוררות מלמעלה, המסייעת לנו להביס ולהניס את אויבינו.

גם כשיש קשיים והדברים לא מתפתחים כפי שאנו רוצים, אין להתייאש מן הרחמים. לעיתים מגיעה תפנית בחיפזון, כמו בפסח מצרים

המצה מייצגת את שלב האיתערותא דלעילא, וממחישה כי "תשועת ה' כהרף עין". גם כשיש קשיים והדברים לא מתפתחים כפי שהיינו רוצים, אין להתייאש מן הרחמים. לעיתים מגיעה תפנית בחיפזון, כמו בפסח מצרים, ומצבים משתנים לטובה בפתע פתאום. המרור הוא השלב השלישי, שבא להזכיר לנו מסר להמשך הדרך על במת ההיסטוריה. המרור מזכיר לעם ישראל כי גם כשהמצב טוב, ועם ישראל עושה חיל ומרתיע את אויביו, הכלכלה צומחת והארץ מתפתחת, אומות העולם מסבירות פנים, ויהודים בתפוצות בשלווה יושבים, אל נשכח את עיתות המרורים. אסור לסמוך על כוחנו ולשקוט על השמרים, ואין לבטוח בעמי תבל שיהיו בכל תנאי ומצב לצד ישראל. המרור מזכיר כיצד המעצמה המתורבתת ביותר, שקלטה בשמחה את בני ישראל, התהפכה וביצעה: "וימררו את חייהם". בדרך זו המשיכו המעצמות המפותחות, המשכילות והמתורבתות בהיסטוריה: בבל, יוון ורומא, ספרד הימי-ביניימית וגרמניה המודרנית.

כשאנו מתמודדים כיום עם אויבים מרים שסבבונו כדבורים, וכמו בכל דור ודור לכלותינו הם עומדים – אנו נדרשים למסירות הנפש שהתגלתה בקורבן הפסח. כשאנו ניצבים מול קשיים בהגשמת תוכניות, חטופינו נמקים בשבי אויב, ומיגור אויבינו עדיין בגדר משאלת לב – עלינו לזכור את המצה, "מאכל האמונה", ולהאמין שבעזרת ה' מהלכים יכולים לקבל תפנית מפתיעה ולהשתנות לטובה. כשאנו עדים לשנאת ישראל ברחבי תבל, ואף בבירות התרבות ובהיכלי המדע, נזכור את המרור, ונדע עד כמה עלינו בכל זאת לומר תודה. "לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר… לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה… וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ".

הפוסט על מרורים ומאבק מול אויבים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בדומה ללשון רעה, יש לענ"ד גם לשון רעל. לשון רעל היא לשון בוטה, לשון שמתריסה בצורה קשה מדי, לשון שמתבטאת בדברי גנאי אישיים ובנאצה, כזו שמאיימת על שלמות החברה וקורעת לגזרים את המרקם העדין של לכידותה ואחדותה. לשונות זהורית לא-זהירות אלה – מוטב שילבינו, שאם לא כן הם יקהו את שינינו.

חכמינו הזהירו באמרות רבות את הסכנות שבדיבור ודרשו: "אמור מעט ועשה הרבה", "לעולם יהיו דבריך מועטים", "כל המרבה דברים מביא חטא", "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", "מילה בסלע ושתיקה בתרין", ואף קבעו כעיקרון על: "מה אומנותו של אדם בעוה"ז? ישים עצמו כאילם וידביק שפתותיו כשתי ריחיים…" (חולין פט).

אולם, במעבר מפרשות 'תזריע' ו'מצורע' לליל הסדר, יתרחש מהפך. בליל הסדר אנו מצווים להרבות בדיבור ו"כל המרבה לספר… הרי זה משובח". לדעת רבי חיים ויטאל, אף שם החג "פסח" נקרא על שם הדיבור: "פה-סח", ומאכל החג העיקרי, המצה, נקרא, לדברי הגמרא, "לחם עוני", לפי "שעונין עליו דברים הרבה" (פסחים קטו, ב).

חג הפסח מפנה את תשומת ליבנו לכך שלא כל דיבור הוא שלילי, ולא כל שתיקה היא חיובית. שתיקה עלולה לפעמים גם להזיק, ואף להיות סוג של אלימות מילולית. אפשר שיש זיקה מסוימת בין המילים אילמות ואלימות. שכן כשאנשים נמנעים במכוון מלדבר עם חברם או עם בת זוגם, הריהם נוקטים בכך אלימות מילולית, שעלולה להיות פוגענית ומזיקה לאחרים ואף לעצמם. יש דברים שצריכים להיאמר, ובהימנעות מאמירתם אנחנו מונעים טובה מהאחר.

פרשת הנגעים משמשת תמרור אזהרה בפני דיבור מזיק ומיותר, אך היא לא צריכה לשמש מחסום בפני דיבור ראוי ומותר

ספר הזוהר מספר על רבי יוסי ורבי חייא שהלכו בדרך ופגשו אדם שפניו היו מלאים בנגעים מכוערים. הם הניחו שהוא לקה בנגעים אלה בגלל שדיבר לשון הרע וביזה אנשים, אולם מאוחר יותר הגיע בנו, שהתגלה כינוקא מופלא בעל ידע נסתר, וגילה להם שאביו נזהר מאוד מלדבר דברים אסורים. הינוקא הסביר שלפעמים ה' מביא נגעים על אדם לא מפני שדיבר לשון הרע, אלא משום שנמנע מלומר דברים טובים שיכול היה לומר. מסקנתו של ספר הזוהר היא: "כמו עונשו של בן אנוש בגין מילה רעה, כך עונשו בגין מילה טובה שבאה לידו ויכול לאמרה, ולא אמר" (זוהר תזריע, ג, דף מו, ב).

ספר הזוהר מלמד אותנו שיש גם דיבור ראוי ומשובח, אף שאינו דבר תורה או תפילה. הוא מציין שכאשר נקרית בפנינו אפשרות לפרגן או להחמיא, לומר מילות עידוד או הכרת תודה, עלינו להתגבר על העכבות והחששות שלעיתים מטרפדות, ולומר את המילים הטובות. הימנעות מכך מהווה החמצה של הזדמנות לעשות טוב לאחר, ולהרבות טוב בעולם.

ספר הזוהר מסיים את דבריו שם בהסבר לפסוק מתהילים: "נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב, וכאבי נעכר" (תהילים כה). כוונת הפסוק, לדברי הזוהר, היא שאדם עלול להיענש בכאב על כך שנאלם דומייה, ולא אמר דברים שטוב ונכון לאומרם. דומני שניתן להסביר כי לא מדובר כאן בהכרח בעונש, אלא בתוצאה טבעית: כאשר אנו בולעים ומדחיקים דברים שהיינו צריכים לאומרם, אנו חשים לאחר מכן באופן טבעי את הכאב של אותן מילים שנותרו תקועות בליבנו או בגרוננו ולא יצאו לאוויר העולם.

פרשת הנגעים משמשת תמרור אזהרה בפני דיבור מזיק ומיותר, אך היא לא צריכה לשמש מחסום בפני דיבור ראוי ומותר. לפעמים מוטב שאדם לא ישים עצמו כאילם, ולא ידביק שפתותיו כשתי ריחיים, אלא רק ישים לפיו מסננת ויקיים: וסיננתם לדבריך. כך אפשר לדבר בם "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", מבלי להיפגע בנגעים ומבלי לפגוע באחרים.

לקראת פסח, יש להעניק תשומת לב מיוחדת לדיבור ולתקשורת. מצד אחד, עבודות ההכנה והניקיון עלולות להביא לדיבורי לחץ וכעס, ופגישת המסובים בליל הסדר עלולה לגרור דיבורים מיותרים ולא טובים; מצד שני, אפשר להרבות במחמאות בתוך המשפחה הלחוצה, להכין דברי תורה למצוות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" ולהוסיף חיזוקים לאמונה, פירושים להגדה, היגדים על קורות העם ומסורת המשפחה – וכל אלה יתקבלו ברוב שמחה.

הפוסט דיבור מיותר ודיבור שמותר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חכמים עמדו על כך שברשימת העופות האסורים בספר דברים מופיעה "רָאָה"  במקום "דָּאָה" שבפרשתנו. הם הסבירו שהשם המקורי של ציפור זו הוא "דָּאָה", אך היא קיבלה את הכינוי "רָאָה", מפי שיש לה חוש ראיה מפותח ביותר: היא "עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל" (חולין סג, ב). מדוע נתנו חכמינו דווקא דוגמה זו כדי להסביר את יכולת הראיה המשוכללת של הדָּאָה? ייתכן שהם ביקשו לרמוז לאנשים שציפור זו מסמלת – הנמצאים באזור הנוחות שלהם בגולה המבוססת והבטוחה, ומשם הם רואים ליקויים וחסרונות במדינת ישראל הנאבקת על קיומה ושגשוגה. אכן, ראוי להוקיע את אותם יהודים בתפוצות המתנכרים לעמם וחוברים לגדולי מבקרינו בביקורתם, המשפיעה על דעת הקהל בעולם.

אולם, אסור שאותן דמויות יגרמו להטלת צל קודר על כלל אחינו שמעבר לים. יהודים ביקורתיים אלה בדרך כלל ניתקו כל קשר עם בני עמם, בעוד רוב יהודי התפוצות קשורים במידה זו או אחרת לקהילה יהודית, ומגלים יחס אוהד ותומך באופן כללי, אף אם לחלקם יש ביקורת ספציפית כזו או אחרת, שנאמרת בדרך כלל בזהירות ומתוך אהדה ודאגה כנה.

הבעיה הגדולה ביותר ביהדות הגולה מתמקדת ביהודים שלא משתייכים כלל לקהילה יהודית. שיעור נישואי התערובת בארה"ב, לדוגמה, עומד בעשור האחרון על 58%, 2% בלבד בקרב האורתודוקסים, 27% אצל הקונסרבטיבים, 50% ביהדות הרפורמית ו-69% בקרב יהודים שאינם משתייכים לשום זרם. כ-30% מהאמריקאים שמגדירים את עצמם יהודים אינם חשים זיקה לאף אחד מזרמי היהדות, ובקרב צעירים מתחת לגיל 30 – 41% אינם משתייכים לשום זרם דתי.יהודים אלה מתאפיינים בזיקה קלושה ליהדות, היעדר סולידריות או מחויבות בנוגע לעם היהודי, ו47% מהם לא מקנים לילדיהם חינוך יהודי כלשהו. חשוב אפוא להבין שגם שייכות לקהילה שאינה אורתודוקסית, היא בעלת ערך רב בתפוצות, שכן כל קהילה יהודית מקנה קשר לעם ישראל וזיקה מסוימת למסורת היהודית ולמדינת ישראל, ובלעדיה היא נמוגה כליל (ראו בהרחבה בספרון שכתבתי: "האם לזרום עם הזרמים?" במרשתת).

מאורעות חצי השנה האחרונה המחישו היטב את ברית הגורל העמוקה שכרותה בין יהודי הארץ ליהודי הגולה

העוף האחר שלא עולה על שולחננו, אך יעלה במאמרנו, הוא החסידה. עליה אומרת הגמרא: "ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה" (חולין, ס"ג, א). הרמב"ן מסביר שהעופות הטמאים אסורים באכילה בשל אכזריותם, ומדוע אפוא החסידה אינה כשרה? הרי"מ מגור ענה שהחסידה טמאה, משום שהיא עושה חסד רק עם חברותיה, בעוד שיש להתנהג במידת החסד עם כל הנבראים, ולא רק עם חברים.

יחסה של החברה הישראלית ליהדות התפוצות ידע תמורות מקום המדינה ועד היום. בעשורים הראשונים של מדינת ישראל רווחה תפיסה של שלילת הגלות, אולם בשנות השמונים חלה תפנית משמעותית בעקבות מגמות אוניברסליות ורוח של אינדיבידואליזם שהחלו לפעפע, ונוצרה לגיטימציה לירידה מהארץ, שבשנות האלפיים אף קיבלה שם ניטרלי: רילוקיישן.

בציבור הדתי-לאומי, לעומת זאת, נותר בעינו היחס השלילי כלפי החיים היהודיים בתפוצות, בשל המעמד המיוחד שניתן לערך הישיבה בארץ ישראל. הגישה הדומיננטית ביהדות הדתית-לאומית התאפיינה בהתעלמות מיהדות התפוצות, בהדחקת בעיותיה ולעתים אף בהתנשאות כלפיה. התפיסה שרווחה קבעה שעל כל יהודי התפוצות לעלות לארץ, ומי שאינם עולים – אינם מענייננו. בשנים האחרונות מסתמן שינוי ביחס של הציבור הדתי. החלה לחלחל ההכרה שמדובר ביותר ממחצית העם היהודי, ויהיה זה לא צודק ולא חכם לוותר כלאחר יד על יותר משמונה מיליון יהודים.

מאורעות חצי השנה האחרונה המחישו היטב את ברית הגורל העמוקה שכרותה בין יהודי הארץ ליהודי הגולה. בתחילת המלחמה היא התבטאה בהבעות תמיכה ובהתגייסות נרחבת של יהודים בתפוצות לתרום כסף וציוד לחיילי צה"ל. בהמשך היא השתקפה בגילויי שנאת ישראל בתפוצות, שגברו מאוד בגלל המלחמה במדינתנו, והמחישו את שותפות הגורל והסבל.

שבת זו נקבעה על-ידי משרד התפוצות, "צהר", "בית הלל" ועוד כ"שבת התפוצות", מתוך מטרה לחזק בה את ברית האחווה, לצד ברית הגורל המתעצמת בעיקר בעתות מצוקה. אל לנו להיות כחסידות שעושות חסד רק עם חברותיהן. עלינו להדק את הקשרים בין יהודי הארץ והתפוצות, ומהמקום של היהדות הארץ-ישראלית, שכיום הוא איתן מאי-פעם, עלינו לגלות אכפתיות ואחריות כלפי אחינו שמעבר לים. מי ייתן ויתקיים בנו בקרוב: "מִי־אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו, ס, ח).

הפוסט העופות ויהדות התפוצות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אף כשמדובר במגה-טרגדיות יש מקום להודיה זו. היו שורדי שואה שביססו את המחויבות הדתית לאחריה, על כך שהישארותם בחיים בעת השואה מחייבת אותם להכיר תודה לה' ולקיים את מצוותיו דווקא על רקע הקטסטרופה הנוראה.

גם בימים כואבים אלה עלינו לראות את נקודות האור שבאפילה, ולהכיר טובה על כך שאנו ב"ה חיים, על הטילים הרבים שנורו מדרום ומצפון ולא פגעו באדם, על כך שחמאס תקף בלי תיאום עם חיזבאללה, שכן לו יצאו למתקפה רב-זירתית בו-בזמן, מצבנו היה קשה הרבה יותר.

אנו נמצאים השבת בין שני חגים שהודיה עומדת במרכזם. בפורים הודינו לה' על הצלתנו מידי המן ואנשיו; ובפסח נודה לו על הצלתנו מידי פרעה ובני עמו. אחד ההבדלים בין ההודיה של פורים לזו של פסח, הוא שבפסח כל תודתנו מופנית לבורא עולם בלבד, ואילו בפורים אנו מכירים תודה גם לבני אדם שפעלו להבאת הישועה. ההגדה של פסח מעלימה את פועלו של משה רבנו, ואילו המגילה של פורים מגוללת בפירוט רב את פועלם של מרדכי ואסתר. לאחר קריאת המגילה אנו אף מכריזים: "…ברוך מרדכי… ברוכה אסתר, וגם חרבונה זכור לטוב" (עפ"י שו"ע, תר"צ, טז).

בעולמנו, הממשיך את תקופת ההסתר, שרירה וקיימת החובה להכיר תודה לה', כשאת קורבן התודה מחליפה בדרך כלל ברכת "הגומל", אולם חשוב להכיר תודה גם לבני אדם הראויים לכך.

לעיתים אני נתקל בגישה דתית פשטנית הסוברת שיש סתירה בין שתי הכרות התודה הללו. במקרה כזה נתקלתי כשהשתתפתי בסעודת ברית מילה לתינוק שנולד באמצעות אם פונדקאית. ראש ישיבה חרדית ידועה נשא שם דברים, וקבע כי יש להודות רק לבורא עולם, תוך שהוא מבטל במחי יד את פועלם של הרופאים והחוקרים ומתעלם במתכוון מהאם הפונדקאית. תהיתי אם הוא בירך בפורים את מרדכי ואסתר ואף את חרבונה, והבנתי מדוע בישיבתו לא מברכים את מקימי המדינה וקברניטיה ולא את חיילי צה"ל.

הכרת תודה היא מחווה אנושית אלמנטרית, שערכה ביחסים בין בני אדם לא יסולא בפז

הכרת תודה לבני אדם לא באה על חשבון הכרת התודה לה'! המתעלמים מהכרת התודה הגדולה שכולנו חבים לחיילים ולאנשי כוחות הביטחון, מתעלמים מערך יהודי בסיסי. חכמים קבעו כי "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה" (תנחומא שמות ה), ובעל "ספר החינוך" מכנה אדם שאינו מכיר טובה "נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית" (מצווה לג).

הכרת תודה מתבקשת לא רק כלפי בני אדם, אלא אף כלפי בעלי חיים. לאחרונה התפרסמו באחד העיתונים תשובות של חמישה רבנים לשאלה: האם יש לגלות יחס מיוחד לכלבים של יחידת "עוקץ" שנהרגו בעת מילוי תפקידם. כלבים אלה מזהים מטענים, לוחמים במחבלים ומצילים חיי חיילים רבים. בתשובתי לכתב, אסף גולן, אמרתי שהחיילים שנלחמו עם כלבים אלה, ובפועל גם שלחו אותם אל מותם, ראוי שייפרדו מהם בצורה מכובדת שמבטאת הערכה והכרת תודה. התורה מצווה להשליך בשר טריפה לכלבים (שמות כב, ל), וחז"ל הסבירו שבכך יש הכרת טובה כלפיהם על כך שבעת מכת בכורות הם לא נבחו ולא נשכו: "לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא, ז).

הכרת תודה היא מרכיב חשוב בתיקון העצמי של האדם. לפיכך, היא נכונה אף כלפי דומם, כפי שלמדו חכמינו מכך שאהרון היכה את היאור במכת דם, ואת העפר במכת כינים, ולא משה, שכן משה נדרש להכיר טובה ליאור שהגן עליו בקטנותו, ולעפר שהגן עליו בבחרותו כשהרג את המצרי (שמ"ר י. ד, ז).

הכרת תודה היא מחווה אנושית אלמנטרית, שערכה ביחסים בין בני אדם לא יסולא בפז. הכרת תודה להורים, לבני הזוג, ולשאר בני משפחה, בונה יחסים טובים ומתוקנים בבית; הכרת תודה כלפי חברים לעבודה ולקהילה יוצרת אווירה חיובית ונעימה בחברה; והכרת תודה גם לזרים, כגון המאבטח, הנהג והעובד הזר, חשובה לכולם ותורמת לתחושה הטובה של כולם.

הכרת תודה מתגמלת את המודה לא פחות מאשר את מי שמודים לו. היא מרגילה את האדם להכיר בטוב שנפל בחלקו ולראות את חצי הכוס המלאה. לא בכדי הרואה חצי כוס מלאה הוא בראשי תיבות חכ"ם. חכם וטוב לו.

הפוסט איזהו חכם? המכיר תודה לכולם! הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לנוער יש לומר "שמח בחור בילדותך". בכל שנה מותר בפורים להרחיב את גבולות הגזרה, אבל לזכור ולהזכיר שיש גבולות כאלה. אולם, אנו המבוגרים צריכים להודות על האמת: שמחת פורים עברה תמורות עם השנים ואימצה מנהגים ממרחבים לא יהודיים. מנהגי התחפושות, דמויות הליצנים וסאטירות ה"פורים-שפיל", יסודם בקרנבלים הנוצריים, המסכות הגיעו מהקומדיה דל-ארטה שהתפתחה באיטליה, וגם הפארודיות הפורימיות ומנהגי שחוק שונים לא מהגמרא הם נובעים (ראו: זהר הנגבי, בתוך: ד. שפרבר, מנהגי ישראל ו), למרות שלכולם ניתנו בדיעבד טעמים מטעמים שונים.

אולם, למרות שמנהגים אלה עברו עיבוד, הרוח היהודית הלכה קצת לאיבוד. עובדה היא שביהדות הספרדית תחפושות ומסכות, סאטירות ופארודיות, רב פורים ו"פורים תוירה" השתוללות והתהוללות – כל אלה כלל לא היו מוכרים. אף ביהדות אירופה רבים מגדולי ישראל ביטאו מורת רוח ממנהגים שונים, אף שבזמנם ובמקומם היו מנהגים אלה שמרניים ומסורתיים ביותר לעומת זמננו.

מהי אפוא שמחה יהודית? "שֶׁהַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת וּבְאַהֲבַת הָאֵ-ל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן, עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא…", כך כותב הרמב"ם (שופר ולולב ח, טו). גם שמחת פורים עבודת ה' היא, אך אם חורגים ומפריזים עלולים להופכה לחילול השם. שמחה יהודית יכולה להיות גדולה, אך היא תמיד בלתי שלמה. בחתונה שמים "אפר מקלה בראש חתנים" (ב"ב ס, ב), ובסיום כל חופה, בשיא ההתרגשות והשמחה, שוברים כוס כדי להזכיר את המציאות החסרה. כך לימדונו שני סיפורים בגמרא, על מר בר רבינא ועל רב אשי, שכאשר ראו במשתה החתונות של בניהם שהחכמים שמחים יתר על המידה, שברו כלי יקר ערך כדי למתן את השמחה (ברכות, ל, ב).

השילוב של שמחה ועצב מאפיין את מועדי ישראל. בפסח אנו כורכים מצה ומרור, ליום העצמאות אנו נכנסים במעבר חד מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ביהדות אשכנז נוהגים להזכיר נשמות בעיצומם של שלושת הרגלים, וכך גם מקיימים יום תענית לפני שמחת פורים. שיבוץ פעולת השבר והחסר באירועי שמחה, והצמדת יום האבל לימי הודיה, מעניקים לנו לגיטימציה לשמחה כנה שאין בה אסקפיזם, לא הדחקה ולא התעלמות מהרע, אלא היא שמחה והודיה על כל הטוב שאירע.

המסגרת, התוכן והאופי של שמחת פורים מתקבלים מתוך מצוות היום, ובהן מגולמת התשובה לשאלה שבה פתחנו: מצוות משלוח מנות נועדה בעיקר להדק את הקרבה, וחשוב לתת למי שחשוב שיקבל, ולאו דווקא למיטב חברינו, ולחזק את אחדותנו בסימן "לך כנוס את כל היהודים".

מתנות לאביונים עומדת בראש סדרי העדיפויות של פורים, כדברי הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים…". השנה נוספו ישראלים רבים למעגל הנצרכים לסיוע ולתמיכה, בהם נפגעי מצב המלחמה.

משתה ושמחה, מן הראוי שיהיו עם פחות רוח שטות ויותר חיבור לאמונה. לדברי הרמ"א, ראוי להקדים לה קצת לימוד תורה (תרצח, ב), וכיום מתאים לפתוח אותה, וכן כל אירוע או מסיבה, בפרק תהלים ובתפילה להשבת החטופים, לשלום החיילים ולרפואת הפצועים.

"על הנסים" היא הודיה מתוך ראיית הטוב גם בימים של מכאוב, כשנס של הצלת עם ישראל מכליה, מחזק אמונה ותקווה שגם בזמננו יתרחשו נסי הצלה.

קריאת המגילה, מגילת ההסתר, ממחישה כיצד ה', שלא ממש התגלה, היה נוכח בכל התרחשות ובכל פינה. בימים של הסתר פנים, אנו מקבלים ממנה אמונה והשראה שמצבנו יכול להתהפך לטובה.

לאורך ההיסטוריה יהודים ידעו תקופות קשות, ובכל זאת קיימו את מצוות פורים ושאבו מהן השראה. האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלנימוס קלמיש שפירא, כתב בגטו ורשה שבפורים אף אם האדם "בשפלות ובשבירת הלב והמוח, וכל רוחו נרמס, צריך איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו" (אש קודש, פורים ת"ש).

אין להתעלם מהכאב ומהדאגות, אולם גם כשהשמים עוטי ערפל עלינו להפיק אור נעים, להודות לה' על ישועת פורים, וממנה נשאב כוח ותעצומות ותתחזק מדינת היהודים.

הפוסט שמחת פורים בימים עצובים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

סבי, הרה"ג יהושע קניאל זצ"ל, רב ראשי ואב"ד של חיפה, הסביר שבשנה המכוננת והמעצבת של צאת ישראל ממצרים היה עליהם לעמוד בניסיונות משלושת הסוגים הללו. בניסיון הראשון – "בְכָל נַפְשְׁךָ", הם עמדו כשהסתכנו בשחיטת השה, אלוהי מצרים, לעיני המצרים. ביום השביעי לצאתם עמדו שוב בניסיון של מסירות נפש, כשנכנסו לתוך הים המלא על גדותיו. לאחר מכן החלו ללכת בתוך מדבר ציה ושממה, אשר אין בו מים, ושוב עמדו בניסיון מהסוג של "בְכָל נַפְשְׁךָ" (דברי יהושע, ב', עמ' 873).

בהגיעם להר סיני עמדו בני ישראל בפני האתגר של "בְּכָל לְבָבְךָ", כשהכריזו: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", וקיבלו עליהם ברצון את התורה, שדורשת מהאדם לעבוד את ה' בשני יצריו, להגביל את מאווייו ולרסן את תאוותיו. בהקמת המשכן עמדו בניסיון של "בְכָל מְאֹדֶךָ", כשנתנו למשכן מהחומרים יקרי הערך שבידם "כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם", "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם". בכך הוכיחו שאהבת קונם מקננת בליבם בכל מאודם.

מאז שמחת תורה האחרון נדרש עם ישראל שוב לעמוד בשלושת הניסיונות הללו, ולאורך תקופה ארוכה עמד בהם בכבוד. נדרשנו לעמוד בניסיון "בְּכָל לְבָבְךָ" במובן של התגברות על יצרים, כמו יצר הווכחנות והמחלוקת, והתגברות על צרכים חומריים לטובת עזרה לאחרים.

נקרא "חֲזַק" – למנהיגות, שתדע גם לחזק, ואז "נִתְחַזַּק" ביחד – העם והמנהיגות שלה הוא ראוי

התמודדנו, כמדומני, בהצלחה רבה גם עם הפרשנות השנייה של "בְּכָל לְבָבְךָ" – "שלא יהיה לבך חלוק על המקום" (ברכות טז). לא שמענו בעקבות הטבח הנורא קולות זעם כלפי בורא עולם, והטחת שאלות כלפיו בסגנון "למה קרה אסון כה נורא?". אדרבה, שמענו וראינו התחזקות באמונה והתקרבות למסורת בקרב לוחמים ואף אזרחים.

בניסיון של "בְכָל נַפְשְׁךָ" עמדו בגבורה רבבות חיילי ישראל שחירפו נפשם למען עמם. באתגרים של "בְכָל מְאֹדֶךָ" עמדו אזרחי ישראל, ואף יהודים רבים בתפוצות, שגילו רוח של התנדבות ונתינה גדולה, בעיקר למען הצרכים הביטחוניים והאישיים של חיילי ישראל, כשרבים תרמו מכספם, וכן ויתרו על ימי עבודה בהתגייסותם לסייע למגויסים ולנפגעים.

אולם גם במשכן וגם במדינה, מתוך האור של הפעילות העממית, התגלה צל מסוים ברמה המנהיגותית. בתרומות למשכן הנשיאים לא תרמו לו מאומה, ואחרי שהכל נתרם על ידי העם, הם נזכרו להביא תרומתם. לפיכך, נותר להם לתרום רק לצורך בגדי הכהונה: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵ֚ת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹֽשֶׁן" (לה, כז). רש"י מתמצת את דברי המדרש ולפיהם "כיון שהשלימו ציבור את הכל… אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם וגו'… ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם, וְהַנְּשִׂאִ֣ם כתיב".

ניתן היה לצפות מהמנהיגים שהם יהיו הראשונים להיענות לצו השעה, לתרום מהונם ולהוות דוגמה לעמם, אולם הם הצטרפו אחרי כולם. חז"ל הגדירו זאת כעצלות, וסברו שבשל כך נחסרה האות יו"ד משמם, אותה יו"ד שמייצגת את שם ה' ומסמלת את הנקודה היהודית שבלב האדם.

גם כיום לטענת רבים וטובים, המנהיגות הממלכתית פיגרה אחרי ההיענות הציבורית. בעוד העם גילה רוח התנדבות ונתינה בזריזות ובהתלהבות שמזכירה את בני ישראל במדבר, כספי המדינה לא ממהרים להגיע לכל מי שזקוקים לסעד כלכלי.

בפורים כולנו מצווים לתת מתנות לאביונים, אולם כבר בתענית אסתר נוהגים לתת מחצית השקל. בין שתי נתינות אלה יש הבדל משמעותי: מתנות לאביונים נותן כל אחד מישראל לפי יכולתו ורצונו ובאופן אישי, והוא אף מחליט למי ולמי; מחצית השקל, לעומת זאת, הייתה מאורגנת באופן ממלכתי על ידי המנהיגות הרוחנית או אף על ידי מלך, כפי שעשה יהואש מלך יהודה, שפיקח על המגבית לחיזוק בדק הבית בבית המקדש (מל"ב, יב). דומה שבזמננו הנתינה האישית מתבצעת ברוחב לב, אולם המענקים הממלכתיים דורשים חיזוק.

עם סיום השנה הראשונה במדבר נקרא: "חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק", ולקראת סיום מחצית השנה הראשונה למלחמה נתרום מחצית השקל ונקרא: "חֲזַק" – לעם ישראל שיישאר חזק, "חֲזַק" – למנהיגות, שתדע גם לחזק, ואז "נִתְחַזַּק" ביחד – העם והמנהיגות שלה הוא ראוי.

הפוסט עוצמת העם וחולשת מנהיגיו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

העם שהתקהל בחטא העגל הוא קהל מתוסכל, שמיהר להתייאש ורצה להשמיע קולו. המילה "קָהָל" מבטאת בעיקרה את הקול והרעש בהתאסף המון עם (יהודה מוריאל, עיונים במקרא, ב', עמ' 108-107). הרחק מן ההמון הסואן אומר משה: "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ". היו אלה קולות של אנשים שאיבדו את דרכם, קולות של ציפייה דרוכה שהסתיימה באכזבה, קולות של מחאה ודרישה לחלופה.

קהל זה עומד לנגד עיני משה, שבא לשאת נאום לאומה על הקמת משכן לשכינה. לשם כך, משה יודע שעליו להופכם מעם לעֵדָה, ובכך הקמת המשכן תהיה תיקון לחטא העגל, כדברי חז"ל: "יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל" (שמ"ר נא, ח).

לשם תיקון זה לא היה די בעצם עשייתו, אלא היה צורך להקהיל את העם סביבו. היבט זה מופיע בבהירות במדרש אחר, שבו נאמר: "…תבוא קהילת משה רבינו, שנאמר 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' ותכפר על קהילת אהרן, דכתיב 'ויקהל העם על אהרן'…" (מדרש אגדה בובר שמות לה). מדרש זה מדגיש שכפרת המשכן על העגל מחייבת היקהלות של העֵדָה לפני משה, במקום היקהלות של העם מסביב לאהרן.

בני ישראל נקראו לראשונה בשם "עֵדָה" כאשר משכו עצמם מעבודה זרה של מצרים, והתכנסו לעבודת הפסח לשם שמיים. שם הם קיבלו ייעוד משותף של עבודת ה' בלוח הזמנים המקודש. בפרשתנו הם מקבלים ייעוד משותף של עבודת ה' במקום מקודש. בלשונו של הרי"ד סולובייצ'יק אפשר לומר שספר שמות מתאר את האתגר הגדול של הפיכת עם עבדים השותפים בברית גורל, לעדה מגובשת שיש לה ברית ייעוד.

האילוצים הקיומיים הפכו אותנו מעם לעדה. הם הבהירו והנהירו את ברית הגורל ואף יצרו ברית ייעוד משותף, שבסיסה בחיזוק עצמאות ישראל

יצירת ייעוד לאומי משותף מחייבת לרתום אליו את כל העם. לפיכך, קורבן הפסח לא נעשה באמצעות כוהנים אלא על ידי כל ישראל, והתרומות למשכן ובנייתו לא נעשו באמצעות הנשיאים והעשירים, הבנאים והאומנים, אלא כל ישראל נתבעו לתרום ולהירתם לבנייתו. השותפות והלכידות של כולם בעשייה יצרו ויצקו את חיבורם לברית ייעודם.

איך הופכים עם לעדה? נראה שהתשובה נמצאת בתבנית המשכן. המשכן הורכב מחיבור חלקים רבים, ואחרי כל החיבורים הוא חוזק והתייצב בעזרת הבריח התיכון, מוט שהושחל בלולאות והידק את כל חלקי המבנה.

העם כולו זקוק לבריח תיכון – עמוד תווך ערכי ואידיאולוגי שעליו העם ייכון. המתקפה האכזרית שהחלה בשמחת תורה האחרון, יצרה מעין בריח תיכון, כאשר כל חלקי העם התאחדו סביב הכאב והזעם, האבל והסבל, והתחברו לתקווה משותפת להצלחת החיילים, להשבת החטופים ולניצחון במערכה.

האיומים והאילוצים הקיומיים הפכו אותנו מעם לעדה. הם הבהירו והנהירו את ברית הגורל ואף יצרו ברית ייעוד משותף, שבסיסה בחיזוק עצמאות ישראל וביטחונו בארצו. בחלוף הזמן עלתה חלודה בבריח התיכון וחיבוריו התרופפו. העדה חזרה להיות עם, שבתוכו עדות שונות, ולכל אחת  ברית ייעוד משלה ובריח תיכון אחר שעליו היא נכונה. הבריח התיכון של היהדות החרדית הוא האמונה: "רק תורה". ליהדות הדתית-לאומית יש בריח בצורת וו חיבור, המחבר תורה ועבודה, ספרא וסיפא, אמונה ומדע ועוד. הציבור החילוני מלוכד סביב הבריח התיכון של זכויות אדם, חירות ושוויון.

בעת האחרונה פשטה התחושה שהאיום הקיומי מתייצב, ומצב האומה לא מתקדם לא לטוב ולא לרע. הדשדוש יוצר דכדוך, הציפיות לא מתממשות, וקולות המלחמה הפכו לקולות מחאה ולדרישות לחלופה. כדי להפוך את עם ישראל שוב לעדה דרוש בריח תיכון אחד ומאחד, בחזון יחיד ומלכד, ולא שלושה המתנגשים ביניהם.

החזון שעשוי לרתום את כל חלקי החברה ליצירת קהילת ייעוד הוא בניית חברת מופת. חברה שבה, כמו במשכן, כולם יירתמו ויתרמו לחיזוקה, חברה שבה כל חלק יכיר בערכו ובזכויותיו של חברו ובשותפות בנטל שעליו לקחת על עצמו, חברה שבה יהיה מקום חופשי לאדם כיחיד, מעמד לתורה שחיה בקרב עמה, ודרך מאוזנת ושקולה לכל עגלה מלאה.

הפוסט ברית ייעוד, שלא נלך לאיבוד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בפעם הראשונה אומר ה' – "…עם קשה עורף הוא, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (לב, ט'). בפעם השנייה ה' אומר למשה שלמרות תפילתו, וחרף הריגת החוטאים בידי בני לוי: "…לא אעלה בקרבך, כי עם קשה עורף אתה" (לג', ג'). בפעם השלישית, לאחר שבני ישראל הבינו, כנראה, את חומרת חטאם והתאבלו, ה' חוזר וקובע שוב: "אתם עם קשה עורף, רגע אחד אעלה בקרבך וכיליתיך" (לג', ה').

האזכור הרביעי של קשיות העורף של ישראל נמצא דווקא בדבריו של משה שמנסה לפייס את ה' על החטא החמור ומתחנן: "אם נא מצאתי חן … ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" (לד', ט'). כיצד קשיות העורף ששימשה אצל ה' כנימוק לעונש החמור ביותר, הופכת לפתע לטיעון שמצדיק את סליחתו של בורא עולם?

כמה מהפרשנים הסבירו שכוונת משה הייתה לבקש מה' שיסלח לישראל "אף על פי" שהם קשי עורף" (אבן-עזרא, חזקוני ועוד). אולם במקרא נראה שמשה ציין תכונה זו כנימוק לסליחה, ולא כבקשה שה' יתעלם ממנה.

נראה שקשיות עורף היא אכן תכונה בעייתית בדרך כלל, שכן היא מקבעת את אדם, ומונעת ממנו לתקן את דרכיו ולעשות תשובה. הדוגמה המובהקת ביותר של קשה עורף בתנ"ך הוא פרעה שקיבל מכה אחרי מכה, אך לא שינה את עמדותיו כמלוא הנימה. השם 'פרעה' מכיל את אותיות המילה 'הערף', ודמותו מייצגת באופן אכזרי, אך גם נלעג, את כל הרע שגלום במקובעות ובעקשנות.

אולם, קשיות עורף יכולה להיות גם תכונה חיובית וחיונית, וזאת כאשר האדם או העם נדרשים לעמוד בפני אתגרים קשים, בהם רכות לב, גמישות ופשרנות הם לרועץ, ויש צורך לגלות דווקא נחישות ועקשנות, לא לירא ולא להירתע. ה' ידע שעם ישראל יידרש בהמשך דרכו למנות גדושות של קשיות עורף, כדי לעמוד מול אומות העולם שיקומו עליו לכלותו. ה' ידע שכדי להתמודד עם שנאת ישראל בארצות גלותו, עליו להיות קשה עורף. הוא ידע שעל מנת להמשיך לשמור על גאווה יהודית מול האנטישמיות שנמשכת אף בתקופה המודרנית, ולא שוככת, ולעתים אף מתעצמת, לנוכח תקומת ישראל בארצו, נדרשת מידה גדושה של קשיות עורף. רק עם קשה עורף יכול מצד אחד לקדש את החיים, ומצד שני להיות נכון להקריבם על אמונתו ולקיים "ואהבת את ה' אלוהיך בכל נפשך". לקשיות עורף זו התכוון, כנראה, המדרש שאומר: "שלושה חצופים הם: חצוף בחיה – כלב, בעוף – תרנגול, ובאומות – ישראל… אתה סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא לשבחן: או יהודי, או צלוב" (שמ"ר מב, ט)

אנו מוצאים בתנ"ך דוגמה גם לדמות שממחישה את החיסרון שעלול להיות ברכות עורף, וזו היא  ערפה. אף ערפה אותיות שמה הן אותיות "הערף", בדיוק כמו פרעה, אולם העורף שלה נדרש לגנאי, דווקא משום שהיה רך מדי. ערפה "הפנתה עורף לחמותה", וכך איבדה את עולמה. רות, לעומתה, גילתה קשיות עורף חיובית, בכך שלא שעתה להפצרות חמותה, לא שאלה כיצד אתמודד ואשרוד בארץ יהודה, אלא התעקשה לדבוק בדרך הקשה, ובכך בנתה את עולמה עד לעתיד המשיח והמלוכה.

יש גם מעלה גדולה בקשיות העורף, וכה חשוב שנדע להתרכך פעמים רבות בשגרת יומנו, אך להקשות עורפנו, כשאנו נדרשים לאתגרי חיינו

בחודשים האחרונים עם ישראל גילה שלא פסה ממנו קשיות העורף. אפשר היה לחשוב ולחשוש שהיא נשחקה במהלך השנים, וכי יהודים של זמננו חושקים בחיים שקטים ונוחים, ועורפם התרכך כך שלא יוכל לעמוד מול אתגרים קשים. אולם התברר שכאשר אנו נדרשים לגלות נחישות ותקיפות, הקרבה והתמסרות, אנו עדיין ניחנים בתכונות אלה במינונים גבוהים. לא רק חיילנו הסדירים ואנשי המילואים, שוטרים ואף אזרחים שנקלעו לחזית, הוכיחו עוצמות אלה, אלא גם העורף הפיק מתוכו קשיות עורף.

אנו עוד עשויים להידרש לאותה קשיות עורף חיובית בהמשך מאבקי הקיום של עם ישראל בארצו. על כן כה חשוב מה שלימדונו משה בבקשתו וה' בסליחתו, שיש גם מעלה גדולה בקשיות העורף, וכה חשוב שנדע להתרכך פעמים רבות בשגרת יומנו, אך להקשות עורפנו, כשהוא נדרש לאתגרי חיינו.

הפוסט קשיות עורף בחזית וגם בעורף הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הציץ, שכתוב עליו "קודש לה'", חייב להיות על מצח אהרון תמיד כדי להזכיר לו שיכוון את כל מעשיו לשם שמיים ושכל פועלו יהיה קודש לה', ולא על מנת לקבל פרס או לשם כבוד וכדומה. הציץ שעל המצח מזכיר לכהן הגדול שהוא משרת בקודש, בבחינת "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד".

על האורים ותומים חקוקים שמות 12 שבטי ישראל, ועל הכהן הגדול לשאת אותם על לוח ליבו תמיד. הלב, שהוא סמל לרגש, משקף את חובת הכהן להרגיש את כאבם של ישראל ומצוקותיהם ולהיות רגיש לצורכיהם. על הכהן הגדול לזכור תמיד לשם מה הגיע לגדולה, ולמען מי הוא נמצא בתפקידו.

הכהן הגדול היה צריך להיות בעל לב רחב, אדם הרוצה בטובת עמו, יותר מטובת עצמו. כזה היה אהרון, שיצא לקראת משה, אחיו הצעיר, בלא שמץ של קנאה כשמשה נבחר להנהגה. הוא "שָׂמַח בְּלִבּוֹ", ובכך הוכח שעל ליבו החושן צריך להיות מונח (שמ"ר ג, יז). אהרון היה לאב-טיפוס לרוחב לב ולרגישות שמצופים מהכהן, ואף מכל מי שמכהן בתפקיד ציבורי. האפוד היה מונח על כתפי הכהן הגדול, וייתכן שהכתפיים שעליהן הוא נושא את שמות שבטי ישראל מבטאות את הצורך בכך שהוא יהיה בעל כתפיים רחבות – שיהיה בעל סמכות איתנה ומוצקה ויתאפיין באומץ בהנהגה, כך שיצליח לקיים: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ", ושיהיה מסוגל לקבל אחריות בעת הצורך.

הכתפיים לא תמיד חשובות. לפעמים המנהיג נדרש דווקא לענווה, ליכולת להקשיב לאחרים ואף לבטל דעתו

על הציץ שעל המצח, ועל האורים ותומים שעל הלב, נאמר במפורש שעליהם להיות שם "תָּמִיד", בעוד לגבי האפוד שעל הכתפיים לא נאמר "תָּמִיד". אפשר להסביר שהראש המכוון לשם שמיים, והלב המכוון לבריות נחוצים תמיד, אך הכתפיים לא תמיד חשובות. לפעמים המנהיג נדרש דווקא לענווה, ליכולת להקשיב לאחרים ואף לבטל דעתו.

ברצוני להציע שגם סדר האיברים הזה שבתורה חשוב ואוצר משמעות סמלית. הסדר הנכון בפעולות האדם צריך להיות: מצח, לב, כתפיים. מצח – כלפי ה', קודש לה'; לב – דואג ואכפתי כלפי עם ישראל; וכתפיים של סמכות ואחריות. ראשי התיבות של מצח, לב, כתף –  מל"ך. הנוהג כן ממליך את הראש והתבונה על הרגשות ועל הכתפיים הרחבות, ושולט על עצמו כמלך.

מי שמקדים את הלב, והרגש מפעיל אותו יותר מהמצח, שבוי בידי רגשותיו והריהו למך – לב, מצח, כתף. מי שאצלו הכתף היא העיקרית, והגורם הדומיננטי בהתנהגותו הוא סמכותו האישית, יהיה לבסוף בבחינת כלום – כתף לב ומצח. אדם כזה יראה את עצמו כעיקר, ואת השירות בקודש והשירות למען עם ישראל כמשניים, וכך גם מעמדו בעיני העם יהיה לכלום.

בשלושת הבגדים הנ"ל היה כתוב שם ה', והתורה מדגישה שהם צריכים להיות על הכהן הגדול בבואו "לִפְנֵי ה'". המשרת בקודש חייב לזכור תמיד כי שם ה' נקרא עליו, ועליו לקיים "דע לפני מי אתה עומד". החיבור של הציץ לראש הכהן, האורים ותומים לליבו והאפוד לכתפיו, צריכים להוות השראה לכל מנהיג בעם ישראל גם בעולם החולין.

הפוסט מצח, לב, כתף – המנהיגות שאליה העם שואף הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

משה התקשה בעשיית המנורה, ואנו מתקשים להבין מדוע הוא התקשה דווקא במנורה? אם הקושי של משה היה קושי טכני, מדוע הוא לא התקשה גם בבניית כלים אחרים שהיו מורכבים ומסובכים לעשייה? נראה שבעניין המנורה היו למשה  קשיים רעיוניים ועקרוניים הקשורים למשמעות ולסמליות של המנורה, ולא קשיים מעשיים בלבד.

על אחת המשמעויות הללו עמד האדמו"ר ממודז'יץ, רבי שאול ידידיה טאוב, עליו מסופר שכשביקר בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי, הנציב העליון סר הרברט סמואל ביקש ממנו להביא לאחדות ושלום בין כל הפלגים החרדיים ביישוב. השיב לו האדמו"ר שהמדרש מספר כי כשאמר הקב"ה למשה: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה‏ הַמְּנוֹרָה", משה התקשה להבין, ולמרות שה' הראה לו שוב ושוב הוא הוסיף להתקשות. כיצד ייתכן שהתלמיד הגדול ביותר, משה, לומד מהרב הגדול ביותר, ה' בעצמו, ובכל זאת הוא מתקשה כל כך בהבנה? העניין הוא שהמנורה מהווה סמלו של עם ישראל, ועליה להיעשות מקשה אחת ולסמל בכך את האחדות בין כל חלקי העם. משה התקשה, כי לא הבין איך אפשר ליצור אחדות בעם כל כך מפולג. אמר אפוא האדמו"ר ממודז'יץ לנציב: "וכי מה שהתקשה בו המנהיג הגדול מכולם, הוד מעלתו מבקש שאני אצליח לעשות?!"

האחדות שמיוצגת במנורה משקפת עקרונות-על לקיום החברה הישראלית על חלקיה השונים

במרוצת ההיסטוריה הפכה המנורה לסמל יהודי-לאומי מובהק. זכריה מתאר אותה כמסמלת את התחדשות בית המקדש, החשמונאים עשאוה סמל למלכות החשמונאית. בהמשך היא הפכה סמל לחורבן ולגלות. מנורת טיטוס שעוצבה לאחר הניצחון הרומי, הוצגה בתהלוכת ניצחון בשנת 71 לספירה, ונחקקה בקשת טיטוס בפורום ברומא, כשהיא  מייצגת את עומק ההשפלה והמשבר שפקדו את עם ישראל לאחר החורבן שנגרם בגין שנאת חינם. לאחר מרד בר כוכבא מופיעה המנורה כדימוי מרכזי שמייצג את התקווה לבית המקדש שעתיד להבנות. לאחר קום המדינה נבחרה המנורה לסמל את התחדשות הריבונות היהודית בארץ ישראל. המנורה של סמל המדינה עוצבה בהשפעת זו שבשער טיטוס, ובכך הפך סמל החורבן והגלות להיות סמל לשיבה ולקוממיות.

האחדות שמיוצגת במנורה משקפת עקרונות-על לקיום החברה הישראלית על חלקיה השונים. יש במנורה ירך וקנים, גביעים, כפתורים ופרחים, וכולם מאותה מקשה אחת הם עשויים. כל החלקים נבנו מאותו גוש זהב, וכך החומר שנמצא למעלה הוא אותו חומר בדיוק שנמצא בתחתיתה. לכל החלקים יש בסיס משותף ואיתן. הנרות עומדים באותו גובה בדיוק, אין אחד מהם רם ומתנשא על חברו. אין חלק במנורה שיכול לעמוד בפני עצמו, אלא כל החלקים תלויים זה בזה. נרות המנורה רבים, ומספרם שבע, מייצג את הריבוי שבעולם החומר והטבע. כל נר נותן את אורו בפני עצמו, ולא אמור להתבטל ולא להתבלט ביחס לחבריו. כל נר מאיר החוצה ונע כלפי מעלה, כמבקש להאיר את הסביבה, ולא להאיר את עצמו ואת מגזרו.

לאור המנורה ניתר להאיר את צורת החיים ההרמונית והאידיאלית שאנו מתקשים לבנות מאותו גוש זהב ממנו הותכו נשמות ישראל. לכאורה, יכולים אנו לומר, כמו שאמר האדמו"ר ממודז'יץ לנציב: "וכי מה שהתקשה בו משה כיצד אנו נצליח לעשות?!" אלא שלנו אין ברירה, כי כמו חלקי המנורה אנו תלויים זה בזה, ואם לא נפנים זאת נהיה זה בצד זה…

אפשר שלשם כך נוספו בסמל מדינת ישראל גם ענפי הזית המסמלים את השאיפה לשלום. להזכירנו כי לשלום עולמי אנו כמהים, וכי אנו יודעים שהוא מתחיל מבפנים.

הפוסט להצליח למעשה במה שהתקשה משה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.