הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')קורבן התודה שמופיע בפרשתנו בא תמיד כקורבן יחיד, ובכך הוא מפנה את תשומת ליבנו גם למצבים שבהם אנשים צריכים להודות בתור יחידים, אף שהתרחשה צרה לרבים. כך לדוגמה, אדם שניצל מתאונת דרכים קטלנית צריך להודות על הצלתו, דווקא על רקע העובדה הכואבת שנוסעים אחרים נהרגו.
אף כשמדובר במגה-טרגדיות יש מקום להודיה זו. היו שורדי שואה שביססו את המחויבות הדתית לאחריה, על כך שהישארותם בחיים בעת השואה מחייבת אותם להכיר תודה לה' ולקיים את מצוותיו דווקא על רקע הקטסטרופה הנוראה.
גם בימים כואבים אלה עלינו לראות את נקודות האור שבאפילה, ולהכיר טובה על כך שאנו ב"ה חיים, על הטילים הרבים שנורו מדרום ומצפון ולא פגעו באדם, על כך שחמאס תקף בלי תיאום עם חיזבאללה, שכן לו יצאו למתקפה רב-זירתית בו-בזמן, מצבנו היה קשה הרבה יותר.
אנו נמצאים השבת בין שני חגים שהודיה עומדת במרכזם. בפורים הודינו לה' על הצלתנו מידי המן ואנשיו; ובפסח נודה לו על הצלתנו מידי פרעה ובני עמו. אחד ההבדלים בין ההודיה של פורים לזו של פסח, הוא שבפסח כל תודתנו מופנית לבורא עולם בלבד, ואילו בפורים אנו מכירים תודה גם לבני אדם שפעלו להבאת הישועה. ההגדה של פסח מעלימה את פועלו של משה רבנו, ואילו המגילה של פורים מגוללת בפירוט רב את פועלם של מרדכי ואסתר. לאחר קריאת המגילה אנו אף מכריזים: "…ברוך מרדכי… ברוכה אסתר, וגם חרבונה זכור לטוב" (עפ"י שו"ע, תר"צ, טז).
בעולמנו, הממשיך את תקופת ההסתר, שרירה וקיימת החובה להכיר תודה לה', כשאת קורבן התודה מחליפה בדרך כלל ברכת "הגומל", אולם חשוב להכיר תודה גם לבני אדם הראויים לכך.
לעיתים אני נתקל בגישה דתית פשטנית הסוברת שיש סתירה בין שתי הכרות התודה הללו. במקרה כזה נתקלתי כשהשתתפתי בסעודת ברית מילה לתינוק שנולד באמצעות אם פונדקאית. ראש ישיבה חרדית ידועה נשא שם דברים, וקבע כי יש להודות רק לבורא עולם, תוך שהוא מבטל במחי יד את פועלם של הרופאים והחוקרים ומתעלם במתכוון מהאם הפונדקאית. תהיתי אם הוא בירך בפורים את מרדכי ואסתר ואף את חרבונה, והבנתי מדוע בישיבתו לא מברכים את מקימי המדינה וקברניטיה ולא את חיילי צה"ל.
הכרת תודה היא מחווה אנושית אלמנטרית, שערכה ביחסים בין בני אדם לא יסולא בפז
הכרת תודה לבני אדם לא באה על חשבון הכרת התודה לה'! המתעלמים מהכרת התודה הגדולה שכולנו חבים לחיילים ולאנשי כוחות הביטחון, מתעלמים מערך יהודי בסיסי. חכמים קבעו כי "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה" (תנחומא שמות ה), ובעל "ספר החינוך" מכנה אדם שאינו מכיר טובה "נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית" (מצווה לג).
הכרת תודה מתבקשת לא רק כלפי בני אדם, אלא אף כלפי בעלי חיים. לאחרונה התפרסמו באחד העיתונים תשובות של חמישה רבנים לשאלה: האם יש לגלות יחס מיוחד לכלבים של יחידת "עוקץ" שנהרגו בעת מילוי תפקידם. כלבים אלה מזהים מטענים, לוחמים במחבלים ומצילים חיי חיילים רבים. בתשובתי לכתב, אסף גולן, אמרתי שהחיילים שנלחמו עם כלבים אלה, ובפועל גם שלחו אותם אל מותם, ראוי שייפרדו מהם בצורה מכובדת שמבטאת הערכה והכרת תודה. התורה מצווה להשליך בשר טריפה לכלבים (שמות כב, ל), וחז"ל הסבירו שבכך יש הכרת טובה כלפיהם על כך שבעת מכת בכורות הם לא נבחו ולא נשכו: "לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא, ז).
הכרת תודה היא מרכיב חשוב בתיקון העצמי של האדם. לפיכך, היא נכונה אף כלפי דומם, כפי שלמדו חכמינו מכך שאהרון היכה את היאור במכת דם, ואת העפר במכת כינים, ולא משה, שכן משה נדרש להכיר טובה ליאור שהגן עליו בקטנותו, ולעפר שהגן עליו בבחרותו כשהרג את המצרי (שמ"ר י. ד, ז).
הכרת תודה היא מחווה אנושית אלמנטרית, שערכה ביחסים בין בני אדם לא יסולא בפז. הכרת תודה להורים, לבני הזוג, ולשאר בני משפחה, בונה יחסים טובים ומתוקנים בבית; הכרת תודה כלפי חברים לעבודה ולקהילה יוצרת אווירה חיובית ונעימה בחברה; והכרת תודה גם לזרים, כגון המאבטח, הנהג והעובד הזר, חשובה לכולם ותורמת לתחושה הטובה של כולם.
הכרת תודה מתגמלת את המודה לא פחות מאשר את מי שמודים לו. היא מרגילה את האדם להכיר בטוב שנפל בחלקו ולראות את חצי הכוס המלאה. לא בכדי הרואה חצי כוס מלאה הוא בראשי תיבות חכ"ם. חכם וטוב לו.
