הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')פרשת 'תזריע' ממקדת את תשומת הלב של דרשני התורה בחטאי הלשון, וזאת בהתבסס על דבריהם הידועים של חז"ל שלפיהם הנגעים באים בגין לשון הרע. בעוד פרשת 'שמיני' פירטה את מה שאסור להכניס לפה – מאכלות אסורים, פרשות 'תזריע-מצורע' רומזות למה שאסור להוציא מהפה – לשון הרע.
בדומה ללשון רעה, יש לענ"ד גם לשון רעל. לשון רעל היא לשון בוטה, לשון שמתריסה בצורה קשה מדי, לשון שמתבטאת בדברי גנאי אישיים ובנאצה, כזו שמאיימת על שלמות החברה וקורעת לגזרים את המרקם העדין של לכידותה ואחדותה. לשונות זהורית לא-זהירות אלה – מוטב שילבינו, שאם לא כן הם יקהו את שינינו.
חכמינו הזהירו באמרות רבות את הסכנות שבדיבור ודרשו: "אמור מעט ועשה הרבה", "לעולם יהיו דבריך מועטים", "כל המרבה דברים מביא חטא", "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", "מילה בסלע ושתיקה בתרין", ואף קבעו כעיקרון על: "מה אומנותו של אדם בעוה"ז? ישים עצמו כאילם וידביק שפתותיו כשתי ריחיים…" (חולין פט).
אולם, במעבר מפרשות 'תזריע' ו'מצורע' לליל הסדר, יתרחש מהפך. בליל הסדר אנו מצווים להרבות בדיבור ו"כל המרבה לספר… הרי זה משובח". לדעת רבי חיים ויטאל, אף שם החג "פסח" נקרא על שם הדיבור: "פה-סח", ומאכל החג העיקרי, המצה, נקרא, לדברי הגמרא, "לחם עוני", לפי "שעונין עליו דברים הרבה" (פסחים קטו, ב).
חג הפסח מפנה את תשומת ליבנו לכך שלא כל דיבור הוא שלילי, ולא כל שתיקה היא חיובית. שתיקה עלולה לפעמים גם להזיק, ואף להיות סוג של אלימות מילולית. אפשר שיש זיקה מסוימת בין המילים אילמות ואלימות. שכן כשאנשים נמנעים במכוון מלדבר עם חברם או עם בת זוגם, הריהם נוקטים בכך אלימות מילולית, שעלולה להיות פוגענית ומזיקה לאחרים ואף לעצמם. יש דברים שצריכים להיאמר, ובהימנעות מאמירתם אנחנו מונעים טובה מהאחר.
פרשת הנגעים משמשת תמרור אזהרה בפני דיבור מזיק ומיותר, אך היא לא צריכה לשמש מחסום בפני דיבור ראוי ומותר
ספר הזוהר מספר על רבי יוסי ורבי חייא שהלכו בדרך ופגשו אדם שפניו היו מלאים בנגעים מכוערים. הם הניחו שהוא לקה בנגעים אלה בגלל שדיבר לשון הרע וביזה אנשים, אולם מאוחר יותר הגיע בנו, שהתגלה כינוקא מופלא בעל ידע נסתר, וגילה להם שאביו נזהר מאוד מלדבר דברים אסורים. הינוקא הסביר שלפעמים ה' מביא נגעים על אדם לא מפני שדיבר לשון הרע, אלא משום שנמנע מלומר דברים טובים שיכול היה לומר. מסקנתו של ספר הזוהר היא: "כמו עונשו של בן אנוש בגין מילה רעה, כך עונשו בגין מילה טובה שבאה לידו ויכול לאמרה, ולא אמר" (זוהר תזריע, ג, דף מו, ב).
ספר הזוהר מלמד אותנו שיש גם דיבור ראוי ומשובח, אף שאינו דבר תורה או תפילה. הוא מציין שכאשר נקרית בפנינו אפשרות לפרגן או להחמיא, לומר מילות עידוד או הכרת תודה, עלינו להתגבר על העכבות והחששות שלעיתים מטרפדות, ולומר את המילים הטובות. הימנעות מכך מהווה החמצה של הזדמנות לעשות טוב לאחר, ולהרבות טוב בעולם.
ספר הזוהר מסיים את דבריו שם בהסבר לפסוק מתהילים: "נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב, וכאבי נעכר" (תהילים כה). כוונת הפסוק, לדברי הזוהר, היא שאדם עלול להיענש בכאב על כך שנאלם דומייה, ולא אמר דברים שטוב ונכון לאומרם. דומני שניתן להסביר כי לא מדובר כאן בהכרח בעונש, אלא בתוצאה טבעית: כאשר אנו בולעים ומדחיקים דברים שהיינו צריכים לאומרם, אנו חשים לאחר מכן באופן טבעי את הכאב של אותן מילים שנותרו תקועות בליבנו או בגרוננו ולא יצאו לאוויר העולם.
פרשת הנגעים משמשת תמרור אזהרה בפני דיבור מזיק ומיותר, אך היא לא צריכה לשמש מחסום בפני דיבור ראוי ומותר. לפעמים מוטב שאדם לא ישים עצמו כאילם, ולא ידביק שפתותיו כשתי ריחיים, אלא רק ישים לפיו מסננת ויקיים: וסיננתם לדבריך. כך אפשר לדבר בם "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", מבלי להיפגע בנגעים ומבלי לפגוע באחרים.
לקראת פסח, יש להעניק תשומת לב מיוחדת לדיבור ולתקשורת. מצד אחד, עבודות ההכנה והניקיון עלולות להביא לדיבורי לחץ וכעס, ופגישת המסובים בליל הסדר עלולה לגרור דיבורים מיותרים ולא טובים; מצד שני, אפשר להרבות במחמאות בתוך המשפחה הלחוצה, להכין דברי תורה למצוות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" ולהוסיף חיזוקים לאמונה, פירושים להגדה, היגדים על קורות העם ומסורת המשפחה – וכל אלה יתקבלו ברוב שמחה.
