הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מלאכת המשכן הסתיימה "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'", ומשה ממעשה עמו התבשם. הוא בירך על המוגמר וכה אמר: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י, לט, מג). בכך מסיים ספר 'שמות' תהליך שהחל ביציאת מצרים, כשבני ישראל הגשימו את המשימה הגדולה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".
סבי, הרה"ג יהושע קניאל זצ"ל, רב ראשי ואב"ד של חיפה, הסביר שבשנה המכוננת והמעצבת של צאת ישראל ממצרים היה עליהם לעמוד בניסיונות משלושת הסוגים הללו. בניסיון הראשון – "בְכָל נַפְשְׁךָ", הם עמדו כשהסתכנו בשחיטת השה, אלוהי מצרים, לעיני המצרים. ביום השביעי לצאתם עמדו שוב בניסיון של מסירות נפש, כשנכנסו לתוך הים המלא על גדותיו. לאחר מכן החלו ללכת בתוך מדבר ציה ושממה, אשר אין בו מים, ושוב עמדו בניסיון מהסוג של "בְכָל נַפְשְׁךָ" (דברי יהושע, ב', עמ' 873).
בהגיעם להר סיני עמדו בני ישראל בפני האתגר של "בְּכָל לְבָבְךָ", כשהכריזו: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", וקיבלו עליהם ברצון את התורה, שדורשת מהאדם לעבוד את ה' בשני יצריו, להגביל את מאווייו ולרסן את תאוותיו. בהקמת המשכן עמדו בניסיון של "בְכָל מְאֹדֶךָ", כשנתנו למשכן מהחומרים יקרי הערך שבידם "כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם", "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם". בכך הוכיחו שאהבת קונם מקננת בליבם בכל מאודם.
מאז שמחת תורה האחרון נדרש עם ישראל שוב לעמוד בשלושת הניסיונות הללו, ולאורך תקופה ארוכה עמד בהם בכבוד. נדרשנו לעמוד בניסיון "בְּכָל לְבָבְךָ" במובן של התגברות על יצרים, כמו יצר הווכחנות והמחלוקת, והתגברות על צרכים חומריים לטובת עזרה לאחרים.
נקרא "חֲזַק" – למנהיגות, שתדע גם לחזק, ואז "נִתְחַזַּק" ביחד – העם והמנהיגות שלה הוא ראוי
התמודדנו, כמדומני, בהצלחה רבה גם עם הפרשנות השנייה של "בְּכָל לְבָבְךָ" – "שלא יהיה לבך חלוק על המקום" (ברכות טז). לא שמענו בעקבות הטבח הנורא קולות זעם כלפי בורא עולם, והטחת שאלות כלפיו בסגנון "למה קרה אסון כה נורא?". אדרבה, שמענו וראינו התחזקות באמונה והתקרבות למסורת בקרב לוחמים ואף אזרחים.
בניסיון של "בְכָל נַפְשְׁךָ" עמדו בגבורה רבבות חיילי ישראל שחירפו נפשם למען עמם. באתגרים של "בְכָל מְאֹדֶךָ" עמדו אזרחי ישראל, ואף יהודים רבים בתפוצות, שגילו רוח של התנדבות ונתינה גדולה, בעיקר למען הצרכים הביטחוניים והאישיים של חיילי ישראל, כשרבים תרמו מכספם, וכן ויתרו על ימי עבודה בהתגייסותם לסייע למגויסים ולנפגעים.
אולם גם במשכן וגם במדינה, מתוך האור של הפעילות העממית, התגלה צל מסוים ברמה המנהיגותית. בתרומות למשכן הנשיאים לא תרמו לו מאומה, ואחרי שהכל נתרם על ידי העם, הם נזכרו להביא תרומתם. לפיכך, נותר להם לתרום רק לצורך בגדי הכהונה: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵ֚ת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹֽשֶׁן" (לה, כז). רש"י מתמצת את דברי המדרש ולפיהם "כיון שהשלימו ציבור את הכל… אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם וגו'… ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם, וְהַנְּשִׂאִ֣ם כתיב".
ניתן היה לצפות מהמנהיגים שהם יהיו הראשונים להיענות לצו השעה, לתרום מהונם ולהוות דוגמה לעמם, אולם הם הצטרפו אחרי כולם. חז"ל הגדירו זאת כעצלות, וסברו שבשל כך נחסרה האות יו"ד משמם, אותה יו"ד שמייצגת את שם ה' ומסמלת את הנקודה היהודית שבלב האדם.
גם כיום לטענת רבים וטובים, המנהיגות הממלכתית פיגרה אחרי ההיענות הציבורית. בעוד העם גילה רוח התנדבות ונתינה בזריזות ובהתלהבות שמזכירה את בני ישראל במדבר, כספי המדינה לא ממהרים להגיע לכל מי שזקוקים לסעד כלכלי.
בפורים כולנו מצווים לתת מתנות לאביונים, אולם כבר בתענית אסתר נוהגים לתת מחצית השקל. בין שתי נתינות אלה יש הבדל משמעותי: מתנות לאביונים נותן כל אחד מישראל לפי יכולתו ורצונו ובאופן אישי, והוא אף מחליט למי ולמי; מחצית השקל, לעומת זאת, הייתה מאורגנת באופן ממלכתי על ידי המנהיגות הרוחנית או אף על ידי מלך, כפי שעשה יהואש מלך יהודה, שפיקח על המגבית לחיזוק בדק הבית בבית המקדש (מל"ב, יב). דומה שבזמננו הנתינה האישית מתבצעת ברוחב לב, אולם המענקים הממלכתיים דורשים חיזוק.
עם סיום השנה הראשונה במדבר נקרא: "חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק", ולקראת סיום מחצית השנה הראשונה למלחמה נתרום מחצית השקל ונקרא: "חֲזַק" – לעם ישראל שיישאר חזק, "חֲזַק" – למנהיגות, שתדע גם לחזק, ואז "נִתְחַזַּק" ביחד – העם והמנהיגות שלה הוא ראוי.
