מצח, לב, כתף – המנהיגות שאליה העם שואף

בין כל בגדי הכהונה שבפרשה, יש שלושה שהתורה מציינת שהם צריכים להיות על חלק מסוים בגופו של הכהן הגדול: על הציץ נאמר שהוא חייב להיות תמיד על מצחו של אהרון: "וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר… וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד"; על האורים ותומים נאמר שהם צריכים להיות על ליבו של אהרון: "וְנָתַתָּ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן… תָּמִֽיד"; על האפוד נאמר שהוא צריך להיות על כתפיו של אהרון: "וְשַׂמְתָּ֞ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים… עַל־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן". לשם מה התורה מדגישה דווקא בשלושה פריטי הלבוש הללו על אילו איברי גוף עליהם להיות? נראה שיש לכך משמעות סימבולית מיוחדת.

הציץ, שכתוב עליו "קודש לה'", חייב להיות על מצח אהרון תמיד כדי להזכיר לו שיכוון את כל מעשיו לשם שמיים ושכל פועלו יהיה קודש לה', ולא על מנת לקבל פרס או לשם כבוד וכדומה. הציץ שעל המצח מזכיר לכהן הגדול שהוא משרת בקודש, בבחינת "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד".

על האורים ותומים חקוקים שמות 12 שבטי ישראל, ועל הכהן הגדול לשאת אותם על לוח ליבו תמיד. הלב, שהוא סמל לרגש, משקף את חובת הכהן להרגיש את כאבם של ישראל ומצוקותיהם ולהיות רגיש לצורכיהם. על הכהן הגדול לזכור תמיד לשם מה הגיע לגדולה, ולמען מי הוא נמצא בתפקידו.

הכהן הגדול היה צריך להיות בעל לב רחב, אדם הרוצה בטובת עמו, יותר מטובת עצמו. כזה היה אהרון, שיצא לקראת משה, אחיו הצעיר, בלא שמץ של קנאה כשמשה נבחר להנהגה. הוא "שָׂמַח בְּלִבּוֹ", ובכך הוכח שעל ליבו החושן צריך להיות מונח (שמ"ר ג, יז). אהרון היה לאב-טיפוס לרוחב לב ולרגישות שמצופים מהכהן, ואף מכל מי שמכהן בתפקיד ציבורי. האפוד היה מונח על כתפי הכהן הגדול, וייתכן שהכתפיים שעליהן הוא נושא את שמות שבטי ישראל מבטאות את הצורך בכך שהוא יהיה בעל כתפיים רחבות – שיהיה בעל סמכות איתנה ומוצקה ויתאפיין באומץ בהנהגה, כך שיצליח לקיים: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ", ושיהיה מסוגל לקבל אחריות בעת הצורך.

הכתפיים לא תמיד חשובות. לפעמים המנהיג נדרש דווקא לענווה, ליכולת להקשיב לאחרים ואף לבטל דעתו

על הציץ שעל המצח, ועל האורים ותומים שעל הלב, נאמר במפורש שעליהם להיות שם "תָּמִיד", בעוד לגבי האפוד שעל הכתפיים לא נאמר "תָּמִיד". אפשר להסביר שהראש המכוון לשם שמיים, והלב המכוון לבריות נחוצים תמיד, אך הכתפיים לא תמיד חשובות. לפעמים המנהיג נדרש דווקא לענווה, ליכולת להקשיב לאחרים ואף לבטל דעתו.

ברצוני להציע שגם סדר האיברים הזה שבתורה חשוב ואוצר משמעות סמלית. הסדר הנכון בפעולות האדם צריך להיות: מצח, לב, כתפיים. מצח – כלפי ה', קודש לה'; לב – דואג ואכפתי כלפי עם ישראל; וכתפיים של סמכות ואחריות. ראשי התיבות של מצח, לב, כתף –  מל"ך. הנוהג כן ממליך את הראש והתבונה על הרגשות ועל הכתפיים הרחבות, ושולט על עצמו כמלך.

מי שמקדים את הלב, והרגש מפעיל אותו יותר מהמצח, שבוי בידי רגשותיו והריהו למך – לב, מצח, כתף. מי שאצלו הכתף היא העיקרית, והגורם הדומיננטי בהתנהגותו הוא סמכותו האישית, יהיה לבסוף בבחינת כלום – כתף לב ומצח. אדם כזה יראה את עצמו כעיקר, ואת השירות בקודש והשירות למען עם ישראל כמשניים, וכך גם מעמדו בעיני העם יהיה לכלום.

בשלושת הבגדים הנ"ל היה כתוב שם ה', והתורה מדגישה שהם צריכים להיות על הכהן הגדול בבואו "לִפְנֵי ה'". המשרת בקודש חייב לזכור תמיד כי שם ה' נקרא עליו, ועליו לקיים "דע לפני מי אתה עומד". החיבור של הציץ לראש הכהן, האורים ותומים לליבו והאפוד לכתפיו, צריכים להוות השראה לכל מנהיג בעם ישראל גם בעולם החולין.