הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')התורה קבעה כללים ברורים לזיהוי טומאה או טהרה בבהמות ובדגים, אולם לגבי העופות כתבה רק שמות של עופות שאסורים באכילה. שניים מהם זכו לדרשות מקוריות של חז"ל: הדאה והחסידה.
חכמים עמדו על כך שברשימת העופות האסורים בספר דברים מופיעה "רָאָה" במקום "דָּאָה" שבפרשתנו. הם הסבירו שהשם המקורי של ציפור זו הוא "דָּאָה", אך היא קיבלה את הכינוי "רָאָה", מפי שיש לה חוש ראיה מפותח ביותר: היא "עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל" (חולין סג, ב). מדוע נתנו חכמינו דווקא דוגמה זו כדי להסביר את יכולת הראיה המשוכללת של הדָּאָה? ייתכן שהם ביקשו לרמוז לאנשים שציפור זו מסמלת – הנמצאים באזור הנוחות שלהם בגולה המבוססת והבטוחה, ומשם הם רואים ליקויים וחסרונות במדינת ישראל הנאבקת על קיומה ושגשוגה. אכן, ראוי להוקיע את אותם יהודים בתפוצות המתנכרים לעמם וחוברים לגדולי מבקרינו בביקורתם, המשפיעה על דעת הקהל בעולם.
אולם, אסור שאותן דמויות יגרמו להטלת צל קודר על כלל אחינו שמעבר לים. יהודים ביקורתיים אלה בדרך כלל ניתקו כל קשר עם בני עמם, בעוד רוב יהודי התפוצות קשורים במידה זו או אחרת לקהילה יהודית, ומגלים יחס אוהד ותומך באופן כללי, אף אם לחלקם יש ביקורת ספציפית כזו או אחרת, שנאמרת בדרך כלל בזהירות ומתוך אהדה ודאגה כנה.
הבעיה הגדולה ביותר ביהדות הגולה מתמקדת ביהודים שלא משתייכים כלל לקהילה יהודית. שיעור נישואי התערובת בארה"ב, לדוגמה, עומד בעשור האחרון על 58%, 2% בלבד בקרב האורתודוקסים, 27% אצל הקונסרבטיבים, 50% ביהדות הרפורמית ו-69% בקרב יהודים שאינם משתייכים לשום זרם. כ-30% מהאמריקאים שמגדירים את עצמם יהודים אינם חשים זיקה לאף אחד מזרמי היהדות, ובקרב צעירים מתחת לגיל 30 – 41% אינם משתייכים לשום זרם דתי.יהודים אלה מתאפיינים בזיקה קלושה ליהדות, היעדר סולידריות או מחויבות בנוגע לעם היהודי, ו47% מהם לא מקנים לילדיהם חינוך יהודי כלשהו. חשוב אפוא להבין שגם שייכות לקהילה שאינה אורתודוקסית, היא בעלת ערך רב בתפוצות, שכן כל קהילה יהודית מקנה קשר לעם ישראל וזיקה מסוימת למסורת היהודית ולמדינת ישראל, ובלעדיה היא נמוגה כליל (ראו בהרחבה בספרון שכתבתי: "האם לזרום עם הזרמים?" במרשתת).
מאורעות חצי השנה האחרונה המחישו היטב את ברית הגורל העמוקה שכרותה בין יהודי הארץ ליהודי הגולה
העוף האחר שלא עולה על שולחננו, אך יעלה במאמרנו, הוא החסידה. עליה אומרת הגמרא: "ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה" (חולין, ס"ג, א). הרמב"ן מסביר שהעופות הטמאים אסורים באכילה בשל אכזריותם, ומדוע אפוא החסידה אינה כשרה? הרי"מ מגור ענה שהחסידה טמאה, משום שהיא עושה חסד רק עם חברותיה, בעוד שיש להתנהג במידת החסד עם כל הנבראים, ולא רק עם חברים.
יחסה של החברה הישראלית ליהדות התפוצות ידע תמורות מקום המדינה ועד היום. בעשורים הראשונים של מדינת ישראל רווחה תפיסה של שלילת הגלות, אולם בשנות השמונים חלה תפנית משמעותית בעקבות מגמות אוניברסליות ורוח של אינדיבידואליזם שהחלו לפעפע, ונוצרה לגיטימציה לירידה מהארץ, שבשנות האלפיים אף קיבלה שם ניטרלי: רילוקיישן.
בציבור הדתי-לאומי, לעומת זאת, נותר בעינו היחס השלילי כלפי החיים היהודיים בתפוצות, בשל המעמד המיוחד שניתן לערך הישיבה בארץ ישראל. הגישה הדומיננטית ביהדות הדתית-לאומית התאפיינה בהתעלמות מיהדות התפוצות, בהדחקת בעיותיה ולעתים אף בהתנשאות כלפיה. התפיסה שרווחה קבעה שעל כל יהודי התפוצות לעלות לארץ, ומי שאינם עולים – אינם מענייננו. בשנים האחרונות מסתמן שינוי ביחס של הציבור הדתי. החלה לחלחל ההכרה שמדובר ביותר ממחצית העם היהודי, ויהיה זה לא צודק ולא חכם לוותר כלאחר יד על יותר משמונה מיליון יהודים.
מאורעות חצי השנה האחרונה המחישו היטב את ברית הגורל העמוקה שכרותה בין יהודי הארץ ליהודי הגולה. בתחילת המלחמה היא התבטאה בהבעות תמיכה ובהתגייסות נרחבת של יהודים בתפוצות לתרום כסף וציוד לחיילי צה"ל. בהמשך היא השתקפה בגילויי שנאת ישראל בתפוצות, שגברו מאוד בגלל המלחמה במדינתנו, והמחישו את שותפות הגורל והסבל.
שבת זו נקבעה על-ידי משרד התפוצות, "צהר", "בית הלל" ועוד כ"שבת התפוצות", מתוך מטרה לחזק בה את ברית האחווה, לצד ברית הגורל המתעצמת בעיקר בעתות מצוקה. אל לנו להיות כחסידות שעושות חסד רק עם חברותיהן. עלינו להדק את הקשרים בין יהודי הארץ והתפוצות, ומהמקום של היהדות הארץ-ישראלית, שכיום הוא איתן מאי-פעם, עלינו לגלות אכפתיות ואחריות כלפי אחינו שמעבר לים. מי ייתן ויתקיים בנו בקרוב: "מִי־אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו, ס, ח).
