על מרורים ומאבק מול אויבים

בכל דור ודור חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מעוטף עזה ומקריית שמונה. בכל מקום ומקום חייב כל יהודי לראות את עצמו כאילו הוא יצא מבארי. הכאב עודנו טרי, והפצע ממאן להבריא. התודעה האישית של כל איש ואישה בישראל היא גם תודעה לאומית, והיא מכילה זיכרון היסטורי שהולך וגדל, הולך ומתעצב, ברבות השנים ועם קורות העיתים.

תפיסה היסטורית זו אפשר לדעתי למצוא גם בעיקרי ליל הסדר, כפי שנוסחו על ידי רבן גמליאל, כשנדרש לעצב ליל סדר חדש לאחר חורבן המקדש. "רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר" (משנה פסחים י, ה). אפשר לספר על "פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר" עד שיעלה עמוד השחר של מחר, אבל אתמקד כאן רק במוקדם ומאוחר: בסדרם של שלושת אלה, ובמשמעותם האישית והלאומית בכל דור ובדורנו.

בעיצומו של ליל הסדר, רבן גמליאל משנה לנו את הסדר. לפי סדר המאורעות צריך היה המרור להיות ראשון, שכן הוא זכר לחיים המרים במצרים בשנות השעבוד; פסח היה אמור לבוא אחריו, כזכר לקורבן שלפני היציאה הוקרב; והמצה צריכה הייתה להיות אחרונה, כסמל ליציאה משעבוד לגאולה. נשאלת השאלה: מפני מה נשתנה הסדר של ההגדה, מסדר הדברים שבפועל אירע?

אציע את אחת התשובות, שבה גלומות תובנות חשובות ומשמעויות לאומיות עכשוויות. הנס הגדול של ליל פסח שבו "פָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם", ולקיחת המצה המסמלת את הגאולה, היו לילה חד-פעמי בהיסטוריה. המרור מגיע לבסוף, משום שהוא לא מתייחס רק לשעבוד במצרים, אלא גם לכל תולדות ישראל שלאחר מכן, שהיו מלאי מרורים. רבן גמליאל, שקובע את עיקרי ליל הסדר ביבנה לאחר חורבן הבית השני, יודע על מלכויות צוררות נוספות שהגיעו אחרי מלכות מצרים: בבל, יוון ורומא. הוא מבין שבקורות עמנו מתחוללים ניסים, אך הם גם רצופים גזירות, חורבנות, השמדות ושאר מיני מרורים.

בהמשך לתפיסה היסטורית זו של דברי ההגדה, ברצוני להפיק, בהשראת דברים של סבי, הרב קניאל זצ"ל (דברי יהושע, ב, עמ' 642-3), שלוש תובנות והוראות שנכונות לחיינו, חשובות לכל תולדות עמנו ואקטואליות מאוד בזמנינו:

בהזכרת קורבן הפסח אנו לא רק מעלים על נס את נס הפסיחה של ה' על בתי בני ישראל במצרים, אלא גם את מסירות הנפש של אבותינו שלקחו את השה – אלוהי המצרים. הם שחטוהו וזרקו את דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות לעיני כל שכניהם, לא היססו ולא פחדו. פסח מלמד שכאשר באה תקופה קשה של גזירות או של אויבים, עלינו להיות מוכנים להילחם במסירות נפש. מסירות נפש זו שהשתקפה בקורבן פסח הייתה הצעד הראשון לגאולה, איתערותא דלתתא שמעוררת התעוררות מלמעלה, המסייעת לנו להביס ולהניס את אויבינו.

גם כשיש קשיים והדברים לא מתפתחים כפי שאנו רוצים, אין להתייאש מן הרחמים. לעיתים מגיעה תפנית בחיפזון, כמו בפסח מצרים

המצה מייצגת את שלב האיתערותא דלעילא, וממחישה כי "תשועת ה' כהרף עין". גם כשיש קשיים והדברים לא מתפתחים כפי שהיינו רוצים, אין להתייאש מן הרחמים. לעיתים מגיעה תפנית בחיפזון, כמו בפסח מצרים, ומצבים משתנים לטובה בפתע פתאום. המרור הוא השלב השלישי, שבא להזכיר לנו מסר להמשך הדרך על במת ההיסטוריה. המרור מזכיר לעם ישראל כי גם כשהמצב טוב, ועם ישראל עושה חיל ומרתיע את אויביו, הכלכלה צומחת והארץ מתפתחת, אומות העולם מסבירות פנים, ויהודים בתפוצות בשלווה יושבים, אל נשכח את עיתות המרורים. אסור לסמוך על כוחנו ולשקוט על השמרים, ואין לבטוח בעמי תבל שיהיו בכל תנאי ומצב לצד ישראל. המרור מזכיר כיצד המעצמה המתורבתת ביותר, שקלטה בשמחה את בני ישראל, התהפכה וביצעה: "וימררו את חייהם". בדרך זו המשיכו המעצמות המפותחות, המשכילות והמתורבתות בהיסטוריה: בבל, יוון ורומא, ספרד הימי-ביניימית וגרמניה המודרנית.

כשאנו מתמודדים כיום עם אויבים מרים שסבבונו כדבורים, וכמו בכל דור ודור לכלותינו הם עומדים – אנו נדרשים למסירות הנפש שהתגלתה בקורבן הפסח. כשאנו ניצבים מול קשיים בהגשמת תוכניות, חטופינו נמקים בשבי אויב, ומיגור אויבינו עדיין בגדר משאלת לב – עלינו לזכור את המצה, "מאכל האמונה", ולהאמין שבעזרת ה' מהלכים יכולים לקבל תפנית מפתיעה ולהשתנות לטובה. כשאנו עדים לשנאת ישראל ברחבי תבל, ואף בבירות התרבות ובהיכלי המדע, נזכור את המרור, ונדע עד כמה עלינו בכל זאת לומר תודה. "לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר… לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה… וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ".