תלאותיו של יעקב בבית דודו עמוסים באירועים שיש להקדיש ולייחד את הדיבור עליהם. על אף העובדה שיעקב מתגורר אצל לבן דודו, הוא לא זוכה להנחות או הקלות. נהפוך הוא כאשר קוראים את דברי הסיכום או התוכחה שיעקב משמיע ללבן על כל התקופה בה הוא 'בילה' בית לבן, הוא מנסח את הדברים כך: "זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו [=לא הפילו את ולדיהן] ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנבתי יום וגנבתי לילה. הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכרתי עשרת מונים". הפרק בחייו של יעקב בבית לבן, לא היה תענוג. עשרים שנה, כך מעיד יעקב על עצמו הוא עובד קשה מאוד בבית חותנו – לבן, עבודתו סזיפית לילות כימים מתוך אחריות מלאה למעסיק, לצד העבודה הקשה יעקב מתגלה כאדם אחראי מאוד, שמטפל בצאן בצורה מושלמת, הוא דואג לצאן, הוא אחראי לצאן, וכל גניבה של צאן שמתרחשת, בין ביום במהלך עבודתו ובין אם בלילה כאשר הצאן בדיר – יעקב משלם עליה, בתמורה לבן משחק עם משכורתו של יעקב ומפר את תנאי השכר המוסכמים פעם אחר פעם.

לא כאן המקום לשוב ולפרט את כל אלו. ואת דברינו אבקש לייחד הפעם לשאלה מה יש לעשות עם קולות הציבור. רוצה לומר, מה משקל שיש לתת בעת קבלת החלטות ציבוריות לקול הבוקע ועולה מהעם.

סוגיה זו עולה מתוך פרשתינו בהקשר שלבן מחליף את רחל בלאה. כידוע בין יעקב ללבן נחתם הסכם ולפיו יעקב יעבוד שבע שנים בתמורה לכך שהוא יוכל לשאת לאשה את רחל. בהתאם להסכם יעקב עומדת בחיוביו והוא עובד 7 שנים, כאשר בתומם הוא מבקש לממש את האפשרות של חתונה עם רחל, נוקט לבן במעשה עורמה ומחתן את לאה עם יעקב במקום עם שיעקב ישא לאשה את רחל בהתאם למוסכם.

כאשר תוהה יעקב מדוע לא עמד לבן בהתחייבותו ולא נתן לא את רחל לאשה כפי שסוכם משיב לבן: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". המדרש לומד מכאן: "שאין משנים ממנהג המקום". השינוי ממנהג המקום לדעת חז"ל הוא גנאי. עקרון זה מקבל משנה תוקף במיוחד מקום שמדובר "במנהג המדינה". ור' עובדיה ספורנו מוסיף ואומר: " לא הניחוני אנשי המקום לקיים דברי", במילים אחרות, מסביר הספורנו, לבן מסביר ליעקב שאי עמידתי בהסכם לא נבעה מכח זה שביקשתי להפר את ההסכם בנינו אלא משום שאם הייתי מבקש לקיים את החוזה כפי שסיכמנו אנשי המקום לא היו מאפשרים זאת. וטענה זו מוסיף האורח חיים היא "טענת רבים" ולא ניתן להתעלם מקול ההמון.

האברבנאל בפירושו למסכת אבות משמיע לנו עקרון: "לפי שכללות העם תמיד ישיג אמיתת הדברים ולא יוכל הרמאי לרמות את הכל. ולכן היה קול הרבים כקול שדי". במילים אחרות ובהתאם לגישת האברבנאל, הרי שהוא משווה את קול ההמון קולו של אלוקים.

בניסיון למצוא פשר לקביעה זו מניח ר' יהודה ליווא בן בצלאל, המהר"ל מפראג, בפירושו למסכת אבות עומד הוא על דברי המשנה הקובעת: כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נולה הימנו" מסביר את התכלית העומדת מאחורי קביעה זו, וכך הוא שונה לנו: רוחו של מקום ורצונו הוא דבק ברוח הבריות, וזה מפני כי הכללים יש להם דביקות גמור בו יתברך עד שרוח המקום דבק ברוח הבריות, וזה אמרם כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימה.

ואכן קול ההמון מתורגם לעקרון של הכרעת הרוב, ובמונחו המקראי "אחרי רבים להטות". עקרון המניח כלי מעשי ליישוב סכסוכים, באופן שההכרעה תבוצע על פי הדעה שהצליחה לקנות שביתה בלבבות אוב האנשים באותה החברה. יתרה מזו, בירושלמי מצינו עקרון הקובע ככלי להכרעה במקום של ספק בדרך שנוהגים בה הציבור, וכל הוא לשון התלמוד בירושלמי: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה צא וראה מה הציבור נוהג". כלומר מקום שמתעוררת ספק בשאלה וההכרעה בה אינה ידועה קובע הירושלמי שהדרך להכריע בה היא להאזין ולהקשיב לקול הבוקע מתוך הציבור. ור' שלמה בן אדרת – הרשב"א, מגדולי הראשונים בספרד המאה ה-13, מוסיף בהקשר זה תוספת חשובה שזה לשונה: "ונהוג כן", הרשב"א מוסיף על לשון התלמוד הירושלמי עוד שתי מילים שתכליתן ללמד שבמקרה כזה ההכרעה צריכה להיות בהתאם לחוכמת ההמונים.

הרב בקשי דורון, מי שהיה הראשון לציון, בבואו ליתן טעם ומעמד לעמדת הציבור מטעים זאת כך: "כיון שעם ישראל מונחה בהשגחה עליונה, זכות הציבור עומדת לו, שהקדוש ברוך הוא רגלי חסידיו ישמור ומנחה אותם בדרך האמת". גישה זו מעניקה לציבור משקל וחשיבות עד כדי האפשרות שעמדת ההלכה תוכרע בהתאם לעקרון הרווח והמושרש אצל הציבור.

אלא שכאן עולה השאלה מדוע נענש שאול בגין אי ציות לחוק האלוקי אשר ציווה אותו שמואל להשמיד את כל העם העמלקי על כל אשר לו לרבות הבהמות. בפועל מתאר לנו המקרא: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם". כתוצאה מכך נענש שאול והוא מתבשר שהוא מאבד את המלכות לטובת מועמד אחר טוב יותר, וכך הוא לשון הכתוב: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך [=מעל שאול] היום ונתנה לרעך הטוב ממך". וכאן יש לשאול מדוע נענש שאול הרי במעשיו הוא ביקש להגשים לרצון העם, ואם העם קבע שראוי לחמול על הצאן הרי שאין לאסור זאת ויש להתיר את נטילת השלל מכח רצון העם.

מבין כל התשובות האפשריות לשאלה, זו אבקש להציע אפשרות שיש בה כדי להאיר את דיוננו כאן. המקרה של שאול שנכנע לרצון העם והוא נענש על כך מבקש להחריג את הכלל שהובא בתלמוד הירושלמי המניח כאפשרות לפתרון בעיה את מה שהציבור מאמץ, אלא כל העקרון התלמודי המפנה לרחשי הציבור נכון רק במקרה שהציבור מכיר את כל העובדות, בלשון הירושלמי כל הלכה שהיא רופפת, ואשר עניינה הוא בחוסר להכריע בה כאשר אין לבית הדין או לנבחרי הציבור יתרון על פני הציבור לא בידע ולא במסורת שיש לאמץ בצומת ההחלטות. אולם עקרון זה אינו מוחלט וכוחו תש כאש הציבור חסר ידע, כאשר בפני הציבור לא מונחים כל הנתונים באמצעותם ניתן להניח תשתית עובדתית באמצעותה ניתן גם לקבוע מהי הדרך הראויה שיש לאמץ. ולכן במקרה מעין זה כאשר הציבור חסר את הידע אין ללכת אחרי מה שהציבור סבור שיש לעשות. ההסבר והטעם לכך הם פשוטים, משום שהציבור נעדר פרטים וקביעותיו הן חסרות. ולכן במקרה של שאול כאשר העם חסר את הציווי האלוקי שנמסר לשאול בדבר השמדת עמלק באופן מוחלט, קבלת רצון העם מנוגדת לפקודה המרכזית שקיבל שאול.

צא ולמד שמקום שהחלטה ציבורית תלויה בידע נוסף שלא תמיד חשוף וגלוי בפני הציבור הרי שלעמדת הציבור אין כל משקל. והשאלה שיש לבחון תמיד היא אילו היה הציבור ער ומודע לנקודה מסוימת על לוח השיקולים האם עדיין ההחלטה נותרת אותה החלטה, ככל שהתשובה לשאלה זו היא 'לא' הרי שלדעת ההמון אין כל משמעות.

*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.

הפוסט ההתחשבות בקול הציבור בעת קבלת החלטות פוליטיות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חז"ל בחנו את תגובתו של יעקב: "וייחר אף יעקב ברחל, ויאמר: התחת א-לוהים אנכי, אשר מנע ממך פרי בטן", ואמרו כי לא כך היה ראוי שתיענה: "…אמר לו הקב"ה: כך עונים את המעיקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה!" (מדרש רבה). אנו יכולים ללמוד הרבה מעמדת המדרש: המדרש אינו טוען שהתוכן המהותי בדברי יעקב אבינו היה מופרך. למעלה מזה, בפירוש רמב"ן עולה שבין דברי יעקב אבינו עליו השלום לרחל אמנו עליה השלום נאמר גם ש"…שאינו במקום א-להים שיפקוד העקרות על כל פנים", ואלו דברים נכונים. ברם, לא כך עונים את המעיקות. כשהן בצרה, כשהן כואבות, כשהן מבכות את גורלן – חובה בראש ובראשונה להיות עמן, לעודד ולחזק, להאיר פנים ולהיות שותף בכאב. הדבר אינו מחייב הסכמה, כי אם נפש הנקשרת בנפש, סולידריות עמוקה, ותחושה משותפת של מצוקה. לא זו בלבד, אלא שלדברי רמב"ן, יעקב אף הוסיף "… שאיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו", וזו בוודאי אמירה מכאיבה מאוד, שלדברי המדרש אין לה מקום כלל וכלל.

אני שומע בכך הוראה לדורות ביחס לשותפות עמוקה במאבק של משפחות החטופים להשבת קרוביהם. בראש ובראשונה מפני שזה לא רק עניין שלהן. החטופים הם קרובים של כולנו, ואנו בני משפחה אחת. העובדה שבפועל קרובי משפחה של רוב עם ישראל לא נחטף היא חסרת משמעות. כולנו מצויים בצרה הזו, וכולנו מצויים באתגר הזה. לא זו בלבד, אלא שכמובן שלסוגיית החטופים יש משמעות רחבת היקף גם מבחינת יעדי המלחמה, וכל פגיעה בהם היא עוד כישלון קשה שלנו עצמנו במטרות האסטרטגיות החשובות. יש חוזה מהותי בין מדינה לאזרחיה, ואנחנו חייבים לעמוד בו.

ומה לעשות עם חילוקי הדעות? כיצד להתייחס לעובדה שחלק מעם ישראל סובר כי המחאה מכוונת למקום הלא-נכון, ולא ממשלת ישראל היא הכתובת? כיצד להגיב למאבק זה אם סוברים שהוא דווקא מחליש את האפשרות להשיב אותם, מעלה את המחיר הכבד שאנו קרואים לשלם? ואיך לפעול בשעה שרואים שהמאבק הזה מסתולל גם במאבק הפוליטי שיש כאלה שמתנגדים לו מאוד מאוד? וכי ניתן לומר שאין צדק בטיעונים אלה, כמו שיש צדק בכיוון ההפוך? וכי מישהו מאתנו יודע לומר באופן וודאי מה נכון לעשות ומה לא?

ואף על פי כן, עוד לפני חילוקי הדעות, ועוד לפני הטיעונים הצודקים והמחלוקת – "וכי כך עונים את המעוקים?". לאמור: לפני כל דבר אחר, חייבת לבוא הזדהות ושותפות עמוקה עם החרדה, החשש, הציפייה והכאב של כל המשפחות. אופי השיח וצורת הדיבור מחייבים לשון עדינה, רגישה, שותפה וכואבת, מבקשת ומחפשת – לא מתקיפה ולא פוגענית, לא קשה ולא מפלגת. כולנו צריכים להיות עם המשפחות המועקות, כי זו צרה שכולנו מצויים בה, והדבר אינו מונע את חילוקי הדעות המעשיות.

(ויצא תשפ"ד)

הפוסט מה נכון לעשות ומה לא? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חלום מתוק זה משכיח מיעקב את כל צרותיו. לרגע הוא מתעלם מן השכונה שבה הוא חי. לשעה קלה הוא שוכח כי לאמיתו של דבר הוא מצוי בעיצומה של צרה גדולה, מסע בריחה ומנוסה מעשיו אחיו המבקש להורגו.
בשונה ממה שעשוי היה להתגלות למראית עין, יעקב אינו נודד תמים ב"שביל ישראל". הוא אינו נוסע לטיול – הוא בורח, נמלט על נפשו, מבקש מחסה. הצלה.
הלילה יורד. יעקב אוסף כמה מאבני המקום ושם מראשותיו. ואז הוא חולם. אותו יעקב, איש תם יושב אוהלים, מוצא עצמו לפתע באמצע השדה, עזוב, בודד. אדם שבמר נפשו וגורלו ממקד את כל תפילתו ותקוותו לא בחיי רווחה של עושר וכבוד, אלא בצורכי החיים הבסיסיים והחיוניים ביותר, הא ותו לא: "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". מה כבר ביקשנו?

תפילה זו ממחישה את מצבו הנורא באותה עת. הוא שם אבנים למראשותיו כי אין לו משהו אחר להניח עליו את ראשו. ערום וחסר כל. בודד. ירא. מפחד. למראית עין, באותו רגע חש יעקב כי במקום שברכות אביו ייתנו לו כוח ותקווה, הן המיטו עליו, ולו לשעה, אסון. בריחה במקום ברכה.

למחרת החלום, יעקב מתעורר למציאות חדשה: לא רק מלאכים לבנים, אלא גם מלאכי חבלה הממתינים לשעת כושר

אכן, חלומו על הסולם עשוי להיות עבורו מקור של תקווה, של תנחומים. יש מלאכי אלוקים שיורדים בסולם, אך יש גם כאלה שעולים בו. תלוי במה מתמקד מבטך, תלוי על מה אתה מסתכל ומה הכיוון שבו אתה בוחר ללכת.

הסולם מסמל את החיבור בין שמיים וארץ. החלום אינו מבטיח לו שכל צרותיו תיפתרנה בן לילה. חלום מעין זה הוא מִקסם שווא. המציאות מורכבת, והגאולה באה קמעא קמעא. מבחינה ריאלית, הרי דבר לא השתנה בבוקר שלמחרת. הים אותו ים. השנאה אותה שנאה. הצרות אותן צרות. הנסיבות אותן נסיבות. פליט בארצו-שלו, המבקש להימלט לרגע מהמציאות הקשה והולך אל הלא נודע ואל ה"לך תדע". בין לבין, החלום הנפלא מטשטש לרגע את המציאות. משכיח לשעה קלה – אם לא מעלים לגמרי – את האויב הממתין מעבר לפינה, מחכה לשעת כושר מתאימה להרוג את יעקב.

ואז באה היקיצה. "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ… וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר". בלילה ההוא מתחוללת תמורה במהותו של יעקב. יעקב עובר מטמורפוזה, שינוי מן היסוד:  מ"יעקב איש תם, יושב אוהלים", מאיש רוח ודעת הלן באוהלה של תורה, עטוף בחיקה החמים של רוחניות ש"ראשה בשמיים", יוצא יעקב אל השדה. אל החיים.יעקב מתחבר אל סולם שאומנם "ראשו בשמיים", אך רגליו "מוצבות ארצה", נטועות היטב בקרקע המציאות, שלא אחת היא כואבת ומייסרת.

למחרת החלום, בבוקרו של יום, יעקב מתעורר למציאות חדשה. לא רק מלאכים עם כנפיים לבנות, אלא גם מלאכי חבלה הממתינים לשעת כושר לבצע את זממם. היקיצה כואבת, צורבת בבשר החי. מחלום מתוק למציאות ריאלית, כבדה, קשה. אך יעקב אינו שוקע בייאוש, יעקב מקבל "פנים חדשות".

הביטוי הכפול "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ… וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר" מבטא את התמורה והשוני, את היקיצה שמחוללת שינוי בנפשו של יעקב. יעקב נוטל את "הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" ומציב אותה כ'מצבה' שתזכיר לו את ייעודו. "אבני המקום", שעד אתמול, ערב לכתו לישון, היו נפרדות זו מזו, מריבות זו עם זו, היו ל"אבן" אחת, אחידה, ממוקדת מטרה.

מכאן קצר המרחק לדרך החדשה שאליה פונה יעקב: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם". יעקב כבר אינו פסיבי כשהיה, נהנה מן השקט המדומה, ממתין לראות מה יקרה. הוא נושא רגליו, הולך, פועל, עושה, יוזם. מלווה אותו כל העת גם ברכת שמיים מעל. וכמאמר חכמים המובא גם בפירוש רש"י על אתר: "משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא ליבו את רגליו ונעשה קל ללכת".

הבעיות, הצרות והדאגות לא נעלמו. אך ה' אלוקיו עימו. גם ברגע של צרה וייאוש, אפילו כאשר חרב חדה מונחת על צווארו, יעקב אינו מאבד את התקווה. סולם יעקב מלמדנו שאין חיים ללא עליות ומורדות. רק עם 'ישראל', עמו של יעקב, היודע לחבר בין שמיים וארץ, להפוך ייאוש לתקווה ושבר גדול לחזון, יוכל ל'שאת רגליו' ולהמשיך בדרכו – דרך החיים.

הפוסט קריאת השכמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

פרשתנו מתארת אירועים שנמשכו 20 שנה ברציפות, החל מיציאת יעקב אבינו לחרן ועד לפוגשו את מחנה ה' במחניים. על ציר הזמן ממוקמים בסדר עולה של הזמן כל האירועים שהוא ומשפחתו חוו, אירוע רודף אירוע. אין צורך להסביר את המעבר מאירוע לאירוע, משום שכל אירוע נמצא בסמיכות לקודמו והוא מהווה המשך ישיר שלו, גם על ציר הזמן וגם על ציר התוכן. כך לדוגמה: הוא בורח לחרן מפני אחיו המבקש להורגו, חולם חלום שמתחיל להתגשם באירוע הבא בו הוא פוגש באופן פלאי את רחל על שפת הבאר. לאחר מנוחה של חודש ימים הוא ניאות לעבוד את לבן עבור רחל עד לרמאות הראשונה של לבן בהחליפו את רחל בלאה. בשל כך, הוא מתחייב לעוד שבע שנים עבור רחל, ובינתיים נולדים ילדים מלאה וכו'.

הסצנות הנשנות לפני ואחרי החלטת יעקב להישאר בחו"ל, מבטאות את המאבק הנורא שבו הוא שרוי

רכיבים תוכניים חוזרים על עצמם בתוך הפרשה (בדרך כיאסטית, כפי שנראה להלן), אבל עם ניחוח שונה, בבחינת 'זה כנגד זה'. להלן בחלוקה סכמטית גסה למדי שישה מרכיבים אלו:

1. כנגד: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה אנו מוצאים: ויברח הוא וכל אשר לו ויקם ויעבר את הנהר וישם את פניו הר הגלעד. כאן יציאה מבאר שבע בברכת הוריו ובתקווה גדולה, וכאן בריחה מבישה מפני לבן הארמי.
2. כנגד: ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו, אנו מוצאים: יש לאל ידי לעשות עמכם רע. קבלת הפנים החמה והאוהבת מתחלפת בשנאה וברצון 'לעקור את הכל'.
3. כנגד: לידת הילדים של לאה ובייחוד: ויזכר אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוקים את חרפתי, אין אנו מוצאים לידות יותר, לא של רחל ולא של לאה, עד להולדת בנימין בפרשה הבאה. עם לידת יוסף, ולאחר פסוקים רבים העוסקים בהריונות ולידות של לאה, פסקו האימהות מללדת והם הותירו את הבמה לסצנות אחרות, קשורות כולן ליחסי יעקב-לבן.
4. כנגד: ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך, אנו מוצאים במחצית השנייה של הפרשה: וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. דברי החנופה והרעפות השבח התחלפו בשנאה יוקדת.
5. כנגד דברי ה' בחלום הראשון: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, אנו מוצאים את  דברי ה' בחלום השני: עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך. "ושמרתיך בכל אשר תלך", ובלבד שתלך למקום אליו אני מורה לך ללכת, אל ארץ מולדתך. כאן ועכשיו!
6. כנגד: וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, אנו מוצאים: ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל. ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד. כאן מצבת בית אל, המעידה על הבטחת ה' ליעקב; וכאן גלעד, המבטא את ההבטחות ההדדיות של לבן ויעקב.

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. זוהי נקודת השבר. לאחר שיעקב הגיע למסקנה המתבקשת לחזור לארץ כנען, הוא מודיע זאת באומץ לב ללבן, אבל… לבן מפתה אותו במשכורת ובבונוסים להישאר. יעקב אפילו לא היסס בתשובתו, אלא ניצל את התחנפותו של לבן כדי לקיים את "עם נבר תתבר", והוא מנמק זאת באמירה הבאה: ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי, כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי, ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי?

הייעוד הנשגב של בחיר האבות, להקים זרע בארץ ישראל, להיות 'גוי גדול', להיות ממשיכם של אברהם ויצחק, מתנגש עם 'מתי אעשה אנוכי לביתי', אבל… בחרן. הסצנות החוזרות על עצמן לפני ואחרי החלטת יעקב להישאר בחו"ל, כפי שהראיתי לעיל, מבטאות את המאבק הנורא שבו הוא שרוי – מאבק שיקבל ביטוי מאוחר יותר במפגשו עם המלאך, בצליעתו, ובפחדו מפני עשיו אחיו, למרות ההבטחה האלוקית המצויה בכיסו.

דברי ה' בחלום השני בחרן, עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך, מבטאים אולי הסכמה בדיעבד להחלטתו של יעקב, אבל יש בהם גם מעין גערה ואמירה של 'עד כאן!'.  המנגינה של עתה! קום! צא! לא מותירה ספק בהבנת העניין.

הפוסט סתימות, חד עניינא הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חלק מפרשים שיעקב היה צדיק במיוחד. הוא נישק את רחל בדרך שאין לה פריצות, והוא לא הגיע לידי הרהור עבירה; חלק מפרשים שרחל הייתה קטנה, והיא עדיין לא הייתה ראויה להיבעל; ויש המפרשים בדרך מטפורית שלא הייתה נשיקה של מגע, אלא נישק מלשון תשוקה; אחרים מפרשים שזאת הייתה נשיקה טבעית של קרובים, שכן היא הייתה בת אחי אמו, אבל אנשים חשבו שנשיקה זאת חריגה ואינה מוסרית, ומשום כך יעקב בוכה. הדמעה מראה כי הנשיקה הייתה מוסרית כולה. מה יש למסורת של יהדות אתיופיה לתרום בשאלה זאת? כהרגלנו נעסוק בנושאים ונחזור לענות על שאלתנו.

החלטתי לשתף את כהין (קס) סמאי שליט"א בחלק מהתשובות. הקס התפרץ בצחוק גדול ולאחר שנרגע אמר "אני דווקא הייתי תוהה לו יעקב לא היה מנשק את רחל בת אחי אמו. כך היה מנהגנו באתיופיה כאשר קרובים ומכרים נפגשים. במיוחד קרובים וחברים שלא ראו אחד את השני במשך תקופה ארוכה מנשקים על הלחי מצד לצד כשסוף-סוף נפגשים. לפעמים גם בוכים מרוב שמחה והתרגשות". בדרך זאת פירש גם הרד"ק: "בכייה של שמחה ומרוב אהבה והמיית הלב". באתיופיה גם כאשר נפרדים אחד מהשני נוהגים להתנשק ואף לבכות מרוב התרגשות". ובאמת כך היה המנהג על פי התרבות האתיופית: אמירת שלום לאיש או לאישה כוללת לחיצת יד או נשיקה על הלחי. אנשים שמתראים תדיר מסתפקים בלחיצת יד, ואם לא התראו זמן רב נוהגים לתת נשיקה על הלחי מתוך געגוע, הן לגברים והן לנשים. כיוון שמדובר בנשיקה של געגוע, אין מקום לדבר על חוסר צניעות.

פגשתי פעם סבתא ממוצא מרוקאי שסיפרה לי בכאב שמאז שנכדה חזר בתשובה הוא נמנע לנשק אותה, אפילו שהיא סבתא שלו, בשל מראית עין. האם זה נשמע לנו אנושי שהנכד מחליט להכריע לא לנשק את הסבתא משום דיני מראיין העין? אבל מה עם המצפון שלו? אני בעצמי עמדתי בדילמות בין התרבות הדתית האתיופית, שבתוכה גדלתי, לבין עולם ההלכה כאן בארץ ישראל.

ברור שהתרבותיות הקדם-מודרניות, ובתוכן התרבות היהודית, לא ראו בנשיקה של יעקב בעיה מוסרית. נשיקה בין קרובים וידידים הייתה דבר שגרתי ולא יוצא דופן. זה היה נורמטיבי ומקובל בכל התרבותיות בתקופתם. הפרשנים שראו בנשיקה של יעקב כאקט לא מוסרי וחשש לסוג של נשיקה ארוטית, זה פירוש אנכרוניסטי שמבטא יותר את התרבות הדתית שבה חיו הפרשנים, יותר מאשר התרבות שבה חיו יעקב ורחל.

אוי להם למאמינים המתקשים לנהל דיאלוג חי עם מסורת העבר שלהם

מכאן ניתן לטעון שהקשר בין העבר להווה במסורת היהודית הוא קשר חי, ומשום כך הוא יוצר סתירות ומורכבויות. כל קבוצה והקצב שלה. אוי להם למאמינים שלא מנהלים דיאלוג מתמשך עם העבר לבין ההווה. אדם כזה הוא אדם מסוכן לעצמו ולסביבתו.

הנה לנו דוגמה: התורה מספרת על הגר אם ישמעאל כך: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד" (בר' כא, טז). התקשיתי במשך שנים להבין את המקרה, עד שראיתי לאחרונה את פירושו של רבנו עובדיה מברטנורא. בפירושו 'עמר נקא' על רש"י, הוא מביא את מאמר העולם, למה הוסיפה הגר להתרחק טרם מותו: היות שישמעאל היה רובה קשת, אומן במלאכתו, והיא, בהיכרותה עם בנה ישמעאל, ידעה כי כאשר יהיה נואש מחייו הוא ישגר אליה חיצים להמיתה יחד עימו (שכן מנהג בני ישמעאל שברוב ייאושם מוכנים לאבד חיי אחרים עם חייהם), על כן הוסיפה להתרחק בשיעור כמטחווי קשת, מקום שאין החיצים מגיעים לשם (מתוך "נצוץ אחד", פרשת וירא, תשפ"ד).

אני מודה ליאסו שהפנה אותי למקור זה. לא כל בני ישמעאל הם אותו דבר, כמו שלא כל היהודים הם אותו הדבר. חביב אדם שנברא בצלם א-לוהים. כולנו נדרשים לממש את צלם הא-לוהים שבנו, אבל אסור לנו להחליף את א-לוהים. נראה שלעיתים הרצון שלנו לדעת  להבחין בין הצלחה לכישלון בזמן אמת, הוא שתוקע אותנו בחיים, אבל גם מביא אותנו להתנהגות שאינה הולמת ולעיתים להתנהגות לא אנושית. אוי להם למאמינים המתקשים לנהל דיאלוג חי עם מסורת העבר שלהם. אנו נדרשים לחיות ולבחור בין אפשרויות שונות מתוך חופש מוחלט. אסור לנו להגיע למצב שאנו נואשים, למקום שבו אנו רואים את העבר שלנו כחותם אחד. אנו תמיד יכולים לשנות את גורלנו.

הפוסט שאלת הנשיקה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כמו שעושים בכל שבוע, גם ביום שישי הזה הוא התארגן בבית שלו והתקלח לכבוד שבת, וכבר היה מוכן לצאת עם הילד שלו לתפילה. הוא היה בטוח שהוא יראה את הילד שלו מוכן לתזוזה לבית הכנסת, מסודר ומאורגן, אלא שבנו בן ה-13 כלל לא התקלח ולא היה לבוש בבגדי שבת. חבר שלי לא הבין מה נהיה. הוא ניגש אליו בעדינות ושאל אותו: "מה, אתה לא מתארגן לתפילה? מנחה בעוד עשר דקות". הילד שלו הביט בו בפנים רציניות ואמר לו: "לא, השבת אני לא הולך".

חבר שלי לא הבין. הוא אמר לי שהבן שלו לא סתם מגיע לתפילה כדי "לחתום כרטיס". כשהוא מגיע, אז הוא גם מתפלל, עם כל הלב. דווקא בגלל זה הדברים לא הסתדרו לו.

הילד שלו ראה שהוא במבוכה והוא אמר לו: "אבא, איך אני יכול להתפלל לא-לוהים, שהרשה למפלצות האלו לטבוח ולשחוט יהודים – גברים, ילדים, נשים, תינוקות? מה יש לו? זה נשמע לך הגיוני שאני עוד אתפלל אליו? חלאס אבא, נדמה לי שעבר לי ממנו".

חבר שלי אמר לי שלמשך כמה דקות הוא הרגיש מאובן. הוא חשב מה להגיד לילד שלו, אבל שום מילה טובה לא התאימה. מה לעזאזל הוא אמור לענות לילד בן 13 שהחליט לחתוך מאלוקים בגלל טענה, שאיך שלא הופכים אותה נשמעת הגיונית? "תגיד לי", הוא אמר לי. "מה אתה היית עונה במקומי במקרה כזה?".

נוער מתוק מדבש הולך לאיבוד בין מיליון השאלות האמוניות שדוקרות לו את הנשמה

"וואלה לא יודע", עניתי לו. "כבר עברנו את הגיל של תשובות מהשרוול. אולי הייתי מדבר איתו על זה שאנחנו מראש לא מתכוונים להאמין באלוקים שהוא כמו מכונת משקאות: כשאנחנו מתפללים אליו והוא מוציא לנו משקה טוב. שלפעמים אנחנו לא מבינים אותו ואת הדרך שלו? ותכל'ס, איך נבין אותו אם את עצמנו אנחנו לא תמיד מבינים?".

"אז אני בכלל לא הגעתי לשם", המשיך חבר שלי. "אני רציתי לתת לו את התחושה שעכשיו אני לגמרי איתו באשר הוא שם – איתו בכאב, איתו בזעם, איתו בחורבן. ואתה יודע מה עוד עשיתי? התפללתי איתו ביחד. לא הלכתי לבית הכנסת ופשוט ישבתי מולו והתפללתי. הוא עם דמעות בעיניים, עם הכאב. ואני יושב לידו, פותח סידור, מחבק אותו, שר 'לכה דודי' ו'בואי כלה'. ושנינו יחד בכינו בשקט את החורבן שעשה ה'".

***

חשבתי על חבר שלי ועל הנער המתבגר שנמצא בבית שלו, ועל כל הנערות והנערים הנבוכים. הכואבים. השואגים. נוער מתוק מדבש שהולך לאיבוד ומנסה לפלס את דרכו בגן המבוכה עם מיליון השאלות האמוניות שדוקרות לו את הנשמה. הנוער הזה מחפש תשובות. הנוער הזה מחפש נחמה. הנוער הזה מחפש דמות הורית שתכיל אותו.

אז אם גם אתם הורים לנער או נערה מתבגרים ששומרים על שתיקה וסופגים בדממה את המאורעות והזוועות והתהיות והשאלות והספקות והמבוכות, אל תבנו על זה שהם יבואו מעצמם אליכם. גשו אליהם ותשאלו אותם בעדינות: אולי תרצו לפתוח כמה דברים ולדבר על א-לוהים? זה בדיוק הזמן והמקום והרגע להתחיל ולבנות את הבניין האמוני שלהם. להסביר להם מדוע היהדות חזקה ואיתנה ובצורה גם מול סופות וסערות וצונאמי של שאלות שמאיימות להטביע כל דבר.

אם אתם לא יודעים איך להנגיש להם את העניין הזה, תפנו אותם לכתובת שכן יודעת. פנו למחנכות, למחנכים, לראש האולפנה. וכמו שהייתם הופכים את העולם בשביל למצוא להם מורה טוב למתמטיקה, ככה תהפכו את העולם בשביל למצוא להם כתובת שתוכל לאחוז חזק בידם ולהוביל אותם לחוף מבטחים. ולפעמים כל מה שהילדים צריכים זה רק יד מחבקת שתנגב להם את הדמעות ומילה מנחמת ובונה.

הפוסט גן המבוכה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יעקב לא יודע מה יעלה בגורלו ומה יהיה העתיד הצפוי לו בגלות, וכיצד ישרוד ויחזיק מעמד מול האיומים על חייו. בלילה החשוך הזה, כשהבית כבר לא משמש כמעטפת של חום ואהבה, והעתיד בלתי ידוע, מבקש יעקב לזכות לשוב הביתה בשלום. מניח יעקב אבן שתהיה לו למצבת זיכרון- "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ  מַצֵּבָה", ומבקש לזכות לחזור הביתה בשלום: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי".

יחלפו עשרים שנים קשות עד שיזכה יעקב לשוב הביתה מלווה בצאצאיו שיהוו את היסוד לשנים עשר השבטים ולעם ישראל, ושוב להקים גל אבנים שיהוו מצבת זיכרון.

בכל אותן שנים של מאבק וגעגוע לבית אבא, ליוותה את יעקב הבטחתו של הקב"ה באותו לילה ראשון וקשה מחוץ לבית: "..הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ".

וכאילו לא חלפו מאז כ 4000 שנה והמילים הללו מקבלות במיוחד בימים אלו משמעות רלוונטית ועכשווית.

כמה כולנו זקוקים להבטחה הזאת של הקב"ה-  "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ.." וכמה כולנו נושאים תפילה את בקשתו של יעקב עבור ילדינו חיילינו וכל כוחות הביטחון האהובים באשר הם שיתקיים בהם –  "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי".

'בית אבא' במובן הרחב של המילה, הוא המקום שממנו אנו יוצאים למסע חיינו, ו'בית אבא' הוא המקום שאליו אנו מתפללים לשוב בסוף המסע בריאים שמחים ושלמים-"וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי".

בתפילה לימים של בשורות טובות ישועות ונחמות.

(ויצא תשפ"ד)

הפוסט וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כשהגיע יעקב לחרן, לבן רץ לקראתו וקיבלו בחיבוקים ובנשיקות: "וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ…" (כט, יג-יד). אולם, מדגישים חכמי המדרש, רק אינטרסים צרים הניעו אותו. הוא חיבקו כדי לגלות כסף וזהב המוסתרים בחיקו, ונישקו על מנת לבדוק אם אפשר להפיק מפיו מרגליות. כשהתברר לו שיעקב הגיע בחוסר כל, אומר לו לבן: "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", ולכן אארח אותך לחודש בלבד בלית ברירה, וגם בשביל זה תידרש לעבודה קשה.

בהמשך, הערים לבן על יעקב, כשנתן לו את לאה במקום רחל, ובכך אילצו לעבוד שבע שנים נוספות. בשלב הבא החליף לבן את משכורתו של יעקב עשרת מונים, וכשראה את הצלחתו הכלכלית ניסה לנשל אותו ממקנהו, בטענה שכל הצאן שייך לו: "הַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא". לבסוף, כשיעקב רוצה לחזור לארצו, עושה לבן כל מאמץ לעכבו, כדי שיוכל להמשיך לשעבדו ולנצלו. לבן התאפיין בראיה חד-ממדית. הוא לא התעניין בעובדות, לפיהן יעקב עבד בנאמנות ובמסירות יוצאי דופן, והביא לו ברכה רבה.

יעקב היה היהודי הראשון שחווה חוויית גלות, ומארחו לבן היה מייסד האנטישמיות, שהיא הגלולה המרה של הגלות. לתופעת האנטישמיות פנים רבות, אולם ההופעה ההיסטורית הרווחת של התופעה דומה מאוד למקרה של יעקב ולבן. פעם אחר פעם נמלטו יהודים בהמוניהם מפני אויב מוצהר כעשיו, שהתנכל להם. הם עברו לארץ אחרת, בה התקבלו בזרועות פתוחות, אך ברבות השנים התהפך ליבם של תושבי המקום ושליטיהם. הצלחתם הכלכלית של היהודים ניקרה את עיניהם, ונבדלותם הקהילתית ואורחות חייהם הייחודיים, היו לצנינים בעיניהם. היחס המכבד, ולעתים אף המחבק, התחלף באפליה ודיכוי, ולפרקים גם התפרץ בעלילות ופרעות. עמים ושליטים שינו טעמם, ולאחר שניצלו ונישלו, ואף נהנו מהברכה שהיהודים הביאו, האשימו אותם בהפצת מגפות ובעלילות דם, בגזלת פרנסה או בניצול הממלכה, ממש כטענת לבן: "הַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא".

לבן ייסד שיטה המאפיינת רבים משונאי ישראל, שמטמירים את איבתם, ולעתים אף הם עצמם אינם מודעים לה, שכן היא עטופה בהצדקות שונות. במבט לאחור, וגם בקריאת השם "לבן" לאחור, לבן היה נבל והארמי היה רמאי (וראו: מדרש תהלים נג).

אנו עדים כיום לריבוי תקריות אנטישמיות ברחבי העולם, להפניית עורף לישראל מצד הציבור הליברלי ובעיקר הפרוגרסיבי בעולם "הנאור", ולהאשמת ישראל בלבד בסבלם של אזרחי עזה תוך התעלמות והתכחשות למעשי הרצח, האונס והחטיפה האכזריים של מחבלי חמאס. הם לא מתעניינים בעובדות היסטוריות ולא מתעמקים במתרחש. מבחינתם ישראל היא החזק הכובש, שתמיד אשם באופן גורף, ולמטרות אויבינו ומעשיהם הציבור חרש.

הניסיון ההיסטורי של עמינו לימד אותנו לזהות לא רק אויבים גלויים ההולכים בדרכו של עשו, אלא גם שונאים נסתרים הממשיכים את שיטת לבן. בעולם המערבי רבים מתקשים לעכל תופעה זו, ולכן סולדים מהאיבה הרצחנית בנוסח עשו של אנשי דאע"ש אך אינם מזהים רוע אכזר ותוכניות השמדה בסגנון לבן היוצאים מעזה. אילו רק ידעו גימטרייה היו רואים שעשו = דאע"ש, (375/6), ועזה = לבן (82).

אהבת אדם, הגינות ויושר לא היו בין אבני הגל-עד של לבן. לכן, גם לאחר ששינה את האמנה שלו, ואף כרת ברית עם יעקב, נזקק יעקב לשני מחנות של מלאכים: האחד, שיגן עליו מפני האויב הרצחני בארץ, עשיו, והאחר שישמור נפשו מפני השונא המתחזה בגלות, לבן (לב, ג).

יעקב התמודד עם לבן, כמו גם עם עשו, בעוז ובתחכום אך ביושר, וזכה לכך שא-לוהי אברהם ופחד יצחק היו לו. ה' הוכיח את צדקתו, מנע מלבן לפגוע בו והוציאו מלבן כמנצח. מאז עם הנצח ממשיך בדרכו, וביחד ינצח.

(ויצא תשפ"ד)

הפוסט שנאת ישראל עזה מלבן ועד עזה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אם יש משהו אחד שמשותף לכמעט כל הלוחמים והמפקדים שפגשתי בחודש וחצי האחרונים, מכל קצוות החברה הישראלית, הוא תחושת ה'יחד' המרוממת – האחדות, האחווה והרעות, ללא התחשבות בהבדלים בתפיסת העולם הדתית, הפוליטית או החברתית. בשעת מבחן כולנו מבינים שאנחנו בני שבט אחד. מפקדים משכמם ומעלה שמשרים ביחידותיהם אוירה של אחדות וכמיהה לאחדות הציבור שבעורף.

מתחושת ה'יחד' המרוממת הם שואבים כח ותעצומות אל מול אתגרי הלחימה האינטנסיבית, וכאבי הנפש לנוכח חברים קרובים שנפצעים ונהרגים. הם אוהבים אהבת נפש, ומוכנים למסור את נפשם אחד למען השני, כפשוטו.

רבים מהם מביעים משאלה שתחושת ה'יחד' הזו תמשיך גם 'ביום שאחרי', לאחר שוך הקרבות. שלא נחזור לימים שקדמו לשבת שמחת תורה תשפ"ד, לימים של מלחמת שבטים לעומתית, ימים של קיטוב, ועיסוק בשונה ובמפריד, ובנסיון להיבנות על חסרונותיה וחורבנה של התפיסה שאיתה הם במחלוקת.

האירוע הטרגי והמפלצתי שעבר עלינו בשבת שמחת תורה חידד אצל כולם את התובנה ש'אחים אנחנו', יש לנו גורל משותף, ואויבנו אינם מבדילים ביננו. גם התחדדה אצלנו ההבנה שהאנטישמיות הגואה בעולם, באזורנו ובעולם הרחב, לא הולכת לשום מקום. שעלינו לטפח את האחווה ביננו, לא רק בשעת מבחן אלא גם בשגרה. לחפש את הטוב והחיובי שיש בכל דעה ותפיסה ולא רק לבקר את החסרונות. אין בכך כל כוונה לטשטש את ההבדלים בתפיסות ואת חוסר האחידות בתוכנו, אולם צריך לקחת אותם בפרופורציה, ולהבין ולהפנים שהמשותף ביננו רב על השונה. במקום שהשוני יהפוך לסלע מחלוקת מקטב, הוא יכול להיות גורם מגוון שבאמצעותו ישלים האחד את חסרונותיו של השני וביחד נהיה שלמים יותר.

בשיחות עם הלוחמים אני חש כמיהה לרוח טובה, לפיוס לאומי, ולאהבת אחים, אהבת חינם, שתמצה מאתנו את הטוב שבנו, בצורה מכסימלית, ולמנהיגות מאחדת ורותמת שאינה מסיתה איש באחיו. כבר שילמנו מחיר כבד על הפרוד ביננו, ועל הרוח הרעילה שנשבה בתוכנו, עד כדי סיכון הקיום שלנו. הלוחמים מייחלים לכך שבצד שיקום ההריסות שיבוא, יגיע גם שיקום ותיקון חברתי. שיחד נבנה קומה חדשה של המדינה ושל החברה בישראל.

אני שומע גם אמירות שכשם שיש לנו גורל משותף יש לנו גם יעוד משותף, וכשם נלחמנו כתף אל כתף, ללא הבדל ביננו, כך עלינו לצאת 'יחד' לדרך חדשה של החברה הישראלית, כתף אל כתף. עלינו לבנות את הקומה הבאה של המדינה ב'יחד'. כמו שבועה שמעתה ואילך לא ניתן לשום גורם פוליטי או תקשורתי לסכסך ולהפריד ביננו.

בפרשת השבוע אנו ממשיכים לקרוא על השורשים של האבות והאימהות שמהם צמחה האומה הישראלית. נקרא על יציאתו של יעקב לחרן, כדי לבנות שם את ביתו, הבית הגרעיני שממנו יקום עם ישראל.

בדרכו חולם יעקב את חלום חייו. חלום שהוא חזון לעתיד הקרוב ולעתיד הרחוק. שלו ושל האומה. לפני שהוא נשכב לישון הוא מניח אבנים למראשותיו. חכמים נחלקו כמה אבנים היו שם. דעתו של ר' יהודה שהיו שם שנים עשר אבנים: "'ויקח מאבני המקום' – ר' יהודה אמר: שתים עשרה אבנים נטל. אמר: כך גזר הקב"ה, שהוא מעמיד י"ב שבטים. אברהם לא העמידם, יצחק לא העמידם, ואני, אם מתאחות הן שתים עשרה האבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד שנים עשר שבטים. כיון שנתאחו זו לזו, ידע שהוא מעמיד שנים עשר שבטים" (בר"ר סח יא).

הפיכת שנים עשר האבנים לאבן אחת, מלמדת שיצאו ממנו שנים עשר שבטי י-ה שיהפכו לאומה אחת, ל'גוי אחד בארץ'. המבחן של ההיתכנות להפוך לאומה מאז ועד היום הוא שהאבנים יתאחדו זו עם זו.

עתידנו וגורלנו תלוי ב'ביחד' ובאחדות של כל שבטי ישראל.

(ויצא תשפ"ד)

הפוסט יחד יחד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"איך נעשה בנדר הזה עובד על מנת לקבל פרס באומרו: 'אם יהיה אלקים עמדי ושמרני ונתן לי' כך וכך  אז יהיה לי לאלוקים; מכלל שאם לא יעשה לו כל זה, לא יהיה לו לאלוקים ולא יעבדהו?! ולא עשה אברהם זקנו כן, אבל נתנסה כמה פעמים ועמד בהם".

רבים מן הפרשנים דנו בשאלה זו ונצטט את  דבריו של הספורנו:

"אם יהיה אלוקים עמדי, להסיר מעלי כל מעיק ומונע, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו … שלא יכריחני העניות לעבור על דעתי ועל דעת קוני".

לדבריו, יעקב אינו מטיל ספק בקיום ההבטחה אלא הוא חושש שמא לא יהיה ראוי לזכות בהבטחה הזו.  יעקב אינו מסתפק רק באמונה, הוא מודע שהדבר תלוי גם בו, ועל כך הוא מתפלל ונודר. לא ניתן להסתפק רק ב"סייעתא דשמיא" אלא יש צורך גם בהשתדלות. גם כאשר אנו מובטחים על ידי הקב"ה עדין אנו זקוקים לשאיפה מתמדת להשגת היעדים.

אולם ניתן להציע הסבר נוסף שמדויק בהבחנה הקיימת בין לשון ההבטחה לתוכן הנדר של יעקב. הקדוש ברוך הוא הבטיח ליעקב: 'וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת', ויעקב נודר: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי". ההבטחה היא, שיעקב ישוב לארץ אולם, יעקב בנדרו מבקש שהשיבה בשלום תהיה עד בית הוריו. לכן יעקב אינו מסתפק בהבטחה ונדרש לנדור, שהשלום ילווה אותו עד ההגעה הביתה.

הפער שבין ההבטחה ובין הנדר משקף את חזרתו של עם ישראל לארצו. הקדוש ברוך הוא השיב אותנו לארץ ישראל מארבע כנפות תבל אולם לא הובטח לנו, שכולם יחזרו בשלום לביתם. זה כמה שבועות, שמשפחות רבות מצויים בדאגה רבה על בני משפחותיהן. משפחות החטופים, הנעדרים והפצועים ואלו שנמצאים בשדה הקרב בצפון ובדרום ביהודה ושומרון. שלמה המלך נותן לנו עצה: " דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה" (משלי יב, כה) וכך מפרשים חז"ל (יומא עה ע"א) : "דאגה בלב איש ישחנה רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: ישחנה מדעתו, וחד אמר: ישיחנה לאחרים". ניתן להתגבר באמצעות הסחת הדעת (דמיון מודרך) או לשתף את האחרים. מיעקב ניתן ללמוד, שגם  נכון להרבות בתפילה וקבלה טובה. נתפלל על אלו שאינם נמצאים בביתם שיחזרו בשלום הביתה.

(ויצא תשפ"ד)

הפוסט לשוב הביתה בשלום הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.